“חוטים נסתרים"

פיגמליון היה פסל קפריסאי שבז לנשים, בהן ראה דמויות בלתי מושלמות. על מנת לפייס את עצמו, עיצב אותו מר נפש דמות נשית אידיאלית ושמה גלתיאה שעשויה הייתה משנהב. פיגמליון התאהב בפסל הזה עד אובדן חושים, ולא נח עד שאפרודיטה אלת האהבה, גם היא בעלת רקע קפריסאי, התרצתה והפיחה רוח חיים בפסל השנהב. סיפור מיתולוגי זה שימש כבר בסיס למחזה נודע מאת ג'ורג' ברנרד שו, ולמיוזיקל “גבירתי הנאווה" שבא בעקבותיו. והנה כעת פיגמליון צץ מחדש ב"חוטים נסתרים", סרטו העלילתי השמיני של פול תומאס אנדרסון, קולנוען אמריקאי נחשב יתר על המידה, שהשכיל לקבץ סביבו כת מעריצים חובקת עולם.

במרכז סיפור המעשה של אנדרסון עומד רינולדס וודקוק (דניאל דיי לואיס), חייט עילית הפועל בלונדון של שנות ה–50 ומעצב שמלות נשף עבור נשות האלפיון העליון. במיוחד מתמחה וודקוק, רווק מושבע, בתפירת שמלות כלה. כמו מכשיר עצמו לקראת הופעתה של האחת והיחידה המיועדת לו עצמו.

והנה מגיע הרגע הגורלי שבו האופנאי המתנשא הזה פוגש במלצרית ושמה אלמה (ויקי קריפס). היא פליטה שהתגלגלה לאי הבריטי מאחת ממדינות מרכז אירופה, ומשהו בגישתה הנינוחה למהות הקיום מצית את דמו של המעצב. חיש מהר הופכת אלמה לדוגמנית הבית של וודקוק, שעל גופה הוא משליך את מיטב רעיונותיו היצירתיים, כשהם מוטמעים בבדים אלגנטיים מדיפי אריסטוקרטיה. ממש כמו פסל השנהב של פיגמליון.

ההבדל המהותי בין אגדת פיגמליון (וכמובן גם “גבירתי הנאווה") לבין סרטו הנוכחי של אנדרסון טמון במטרה הסופית שלשמה הגבר מפסל נשים. אם פיגמליון, ובעקבותיו גם הנרי היגינס גיבור המחזמר, בונים לעצמם דגם של אישה שתתאים לחולשות האנוש שלהם עצמם, הרי שוודקוק הולך צעד אחד הלאה עם ההזיה הגברית המוכרת הזו. “חוטים נסתרים" מתאר איך המעצב הנערץ, שאינו אלא ילד מפונק שנפשית עדיין לא התפתח לכלל גבר שלם, בורא לעצמו אמא.

חוטים נסתרים. אלקו מדיה דיסטרביושן חוטים נסתרים. אלקו מדיה דיסטרביושן

אמו של וודקוק, על פי עלילת הסרט, נעלמה מחייו בעודו רך בשנים, אך לא לפני שהנחילה לו את הידע המושלם איך לברוא שמלה נכונה לאישה המתאימה. בלילות, כשהוא לבדו במיטתו, ממשיך וודקוק, אינפנטיל בעטיפה של איש מבוגר, לנהל דיאלוגים עם אמו שאיננה, ודומה שלא יחדל מכך עד שיעצב לו אמא חדשה. וזהו התפקיד שהוא מועיד לדוגמנית הבית אלמה.

אנדרסון (“לילות בוגי", “מגנוליה"), הנתפס בעיני רבים כגאון מושלם, כבר ניסה את התרגיל הזה לפני כחמש שנים כאשר ביים את “המאסטר", שבמרכזו הוצב חואקין פניקס המתאמץ להקים לו אבא חדש בדמותו הכריזמטית–רודנית של פיליפ סיימור הופמן. כידוע, ההתכתבות הזו עם דמויות מעצבות הלקוחות מעברו של אדם, מאפיינת רבים מסרטיו של אלפרד היצ'קוק. לכן אין זה מפתיע לגלות הדים מהעלילות של כמה מהם - “פסיכו", “ורטיגו", “רבקה" - כשהם מהדהדים במהלך הצפייה ב"חוטים נסתרים".

גם המצדדים בעבודתו הקולנועית של פדריקו פליני יוכלו לזכות פה בנתח משלהם, שהרי וודקוק של אנדרסון הוא העתק די מדויק של הדמות של מרצ'לו מסטרויאני, גיבור “שמונה וחצי", המשתדל שם להתיך יחד את אמו, אשתו והפילגש שלו ומתוך זה לברוא לו אישה טוטאלית. זאת ועוד: גם הנוהים אחר שיריו של אהוד בנאי יכולים ליהנות ב"חוטים נסתרים" משתי סצינות מפורטות, שבהן מעצב אנדרסון מקבילה חזותית מדויקת למדי לשורות המוכרות: “מהרי נא והניחי על לבי תחבושת/ בטרם תשכיביני לישון/ וספרי לי על הילד שהייתי/ איך שמחתי על הגשם הראשון". כמעט אין צורך להוסיף שגם פה, ב"חוטים נסתרים", הילד בן 30 ויש לו חום גבוה.




חוטים נסתרים. אלקו מדיה דיסטרביושן חוטים נסתרים. אלקו מדיה דיסטרביושן





אנדרסון, שמן הסתם חולם להיות קובריק כשיהיה גדול, פוסע בעקבות המייסטר האקסצנטרי ההוא ומציף את האקרן בעודפים של פיצ'פקעס מעוצבים מדי. כלי מטבח, פרטי ריהוט, הנעלה, איפור, ביגוד, תכשוט וערב רב של גינונים חברתיים. ועל כל זה הוא מלביש ליווי מוזיקלי מוגזם שמורכב מקטעי יצירות קלאסיות מאת פורה, ברליוז, גרשווין, ברהמס, וכמובן שאינו שוכח גם את הטריו אופוס 100 של שוברט, שלפני 40 וכמה שנים שירת היטב את אותו קובריק ב"בארי לינדון" שלו.

בתהליך ההתאהבות העצמית שלו סילק אנדרסון מהתמונה גם את רוברט אלסוויט, ששימש כצלמו הקבוע. הפעם אנדרסון הוא שמצלם את סרטו, ללא רסן, תוך שהוא נוקט לא אחת את שיטת השופוני. תראו, תראו איך שאני יודע להיות וירטואוז בהזזת המצלמה (גם אם אין שום צורך בכך).

מובן שלשיטת השופוני שלו מצא אנדרסון שותף נאמן - השחקן דניאל דיי לואיס, שזה עידן ועידנים מעדיף לפסוע בעקבות לורנס אוליבייה ולעצב על הבד את עצמו, במקום את הדמויות שהוא נדרש לשחק בקולנוע. כבר לפני עשור אפשר אנדרסון ללואיס להשתולל ב"זה ייגמר בדם", וגם הפעם הוא אינו מגביל את הכוכב שלו, שממשיך להתנהג על הבד כאילו הוא יחידה נפרדת - טווסית, מלוטשת - שאין לה כל נגיעה רלוונטית לסיפור עצמו, וכל קיומה תלוי רק באגוצנטריות שלה.

למען האמת, צפייה ב"חוטים נסתרים" היא בבחינת הזמנה להשתתפות במצעד, או בטקס בעל כללים מוקפדים, שבו המגלומניה - בבימוי, בצילום ובמשחק - חוגגת באין מפריע, בלי פילטרים מרככים, את מושלמותה. בעיני עצמה, כמובן.




“חי בסרט"

לפני כשנתיים הוצג פה “פלורנס פוסטר ג'נקינס" בכיכובה של מריל סטריפ, שגולל את המעשה ביורשת מיליונים מניו יורק, שהתעקשה לפתח קריירה של זמרת אופרה למרות קולה החורק והצורמני, ואף על פי שנעדרה כל חוש מוזיקלי. בחסות הררי הדולרים שלה ארגנה אותה מיליונרית קונצרטים שנועדו לחבריה הקרובים, ואלה העדיפו לשתוק ולא לחוות דעתם על נלעגותה. הסיפור הזה שהתחולל לפני כ–75 שנה מזכיר בהחלט את המתרחש ב"חי בסרט", שאותו ביים ג'יימס פרנקו, שאף מגלם בו את הדמות המרכזית.

המוביל את עלילת “חי בסרט" הוא אלמוני עתיר מזומנים ושמו טוני ויסו, שבראשית שנות ה–80, משום מקום, פרץ אל מתחמי ההפקה בהוליווד, השכיב מיליונים על סרט חובבני בשם “החדר", שאותו כתב/ביים/הפיק/ערך ואף גילם בו את התפקיד הראשי. פרנקו, בדמותו הקודרת ועלובת הנפש של ויסו, חמוש ברעמת שיער שחורה ובמשקפי שמש נצחיים, אמור להביא אל הבד את אותה טרגדיה (או שמא קומדיה) של אדם החסר מודעות עצמית, שחודר לתחומי יצירה הזרים לו, וקונה את שתיקתם של סובביו הנבוכים בזכות המשכורות שהוא משלם להם.




ראשיתו של סיפור המעשה היא ב–1981, כאשר ויסו, אז תושב סן פרנסיסקו, נתקל בצעיר ושמו גרג ססטרו, שניסה לפתח לעצמו קריירה של שחקן תיאטרון, וזאת למרות היעדר כל כישרון משחק. שני הכלומניקים - ויסו הפזרן וססטרו הדלפון - עקרו יחד ללוס אנג'לס, כדי להיות קרובים אל מרכז הסצינה הפילמאית, ושם עלה על דעתם לעשות סרט המבוסס איכשהו על זיכרונותיו הכאובים של המיליונר הפתטי. ויסו הזדרז להתקין תסריט בעובי מופרז של 500 עמודים, קנה ציוד הסרטה, שכר צוותים ושחקנים, ובסיועו של אותו ססטרו החל בהפקה של סרט שמאוחר יותר נודע כאחד הגרועים שהוצגו אי־פעם בבתי הקולנוע בארצות הברית.

הבסיס המרכזי שעליו נבנה הסרט “החדר", שוויסו ניסה לביים, שימש כבר לפני שנים את טים ברטון כשעיצב את “אד ווד" (בכיכוב ג'וני דפ), שעסק בפיגורה הוליוודית אחרת, שעשה גם הוא סרט חובבני שהתפרסם כתחתית התחתיות. האמריקאים, ואין זה חדש, כרוכים אחר פריק שואוז, ומוכנים לאמץ לחיקם כל דבר זבל, ובלבד שאפשר יהיה ללעוג לו באופן “תרבותי" ובורגני. כך נוצרה בשעתה אותה תת–תרבות שבזכותה נסק “מופע הקולנוע של רוקי" לדרגה של סרט פולחן. למעשה זה גם היה גורלו של “החדר" מאותו הרגע שהשבעים והמשועממים גילו את איכויותיו העלובות במיוחד, והחלו לחגוג סביבן בהקרנות חצות אינסופיות.


באדיבות Tulip Entertainment  שם : חי בסרט באדיבות Tulip Entertainment שם : חי בסרט


פרנקו, שחקן פעלתן ובמאי שאינו חדל לנפק לאקרנים המורעבים סחורה פילמאית (“חי בסרט" הוא הסרט העלילתי ה–14 שאותו הוא מביים), מקדיש את העבודה הזו לשחזור מחודש של אחורי הקלעים בהפקה הנלעגת של “החדר". לכאורה, זוהי נקודת זינוק לגיטימית לדיון ביחסיותו של הכישרון האומנותי, ובשקרים שאנשים לא מועטים מספרים לעצמם בדרך לבזבוז קצובת חייהם. מכל הפוטנציאל הפסיכולוגי הכבד הזה לא נותר הרבה בסרטו של פרנקו, שמעדיף סרט המסתלבט על גיבורו, לועג לגורלו, ומוותר מכל וכל על התעמקות כלשהי במניעים הגלויים והנסתרים שעמדו מאחורי פעילותו מעוררת הרחמים של גיבורו ויסו.



לפני 35 שנה, כשאירעו הדברים שאותם פרנקו משחזר ב"חי בסרט", נותרו כתעלומה חייו האישיים ומקורות המימון של ויסו. מותר היה להניח שעשרות שנים מאוחר יותר יצליח סרט המתמקד בקורות אותו אדם חידתי לפענח משהו מהתעלומות שעמדו מאחוריו, ובכך להעניק לצופים מפתחות כאלה או אחרים להתמודדות עם סוגיית האנרגיה הנפשית הדוחפת בני אדם להתעסק במבע האומנותי. פרנקו מנפנף החוצה מהדיון שלו את כל זה לטובת התבוננות צחקנית ולועגת על ויסו.

בימים אלה מוצג בארץ הסרט המוזיקלי “האמן הגדול מכולם" שעוסק באמרגן פי.טי. בארנום, שבאמצע המאה ה–19 פיתח קרקס שבו הוצגו לראווה כל נלעגי תבל. האדם הגבוה בעולם, הגבר הכי שמן, האישה עם הזקן הארוך ביותר וכך הלאה. ויסו, לפחות בגרסת פרנקו, יכול היה להשתלב בקלות בקרקס הזה.