הבמאי אינגמר ברגמן, שלפני כמה עשורים די היה באזכור שמו כדי להרעיד את צרכני קולנוע האיכות, נזקק כיום לפעילות נמרצת של משרדי יחצנות על מנת להשיב אותו מחדש אל מרכז התודעה הציבורית. וב–2018 יש לכך סיבה טובה באמת, שכן זוהי שנת המאה לציון יום הולדתו של היוצר השוודי הדגול. לרגל אירוע קלנדרי זה נגרפים כל הסינמטקים בישראל לתוך מבצע הקרנות מרשים, שבמסגרתו יוצגו בארץ כמעט כל הסרטים שברגמן עשה לקולנוע, וזה כולל גם כמה עבודות לטלוויזיה (“חליל הקסם" ועוד), שהופצו באמצעות האקרן הגדול.

סטטיסטיקה: 36 מתוך סך כולל של 41 סרטי ברגמן יפציעו במהלך השנה הקרובה על הבדים בישראל, ונוסף להם יוקרנו גם שני סרטי תעודה. מבין הסרטים שאינם נכללים ברשימה בולטים שני להיטים גדולים: “תמונות מחיי נישואין" ו"פנים אל פנים". חבל.

לנוכח העובדה המעציבה שמעמד־העל של קולנוען זה נשחק במרוצת המאה ה–21, יהיה זה מרנין לגלות מחדש את אחד האומנים הבולטים ביותר שהעמידה ההשקפה המודרנית. נושאים חובקי עולם כמו אובדן האמונה הדתית בדורות ללא אל, או הניכור בין בני אדם, שהעסיקו מאוד את ברגמן, כמו יזכו כעת לחיים מחודשים בסרטים דוגמת “החותם השביעי", “תותי בר", “מעין הבתולין", “מבעד לזכוכית האפלה", “השתיקה" ו"זעקות ולחישות". כולם נחשבו (ואולי עדיין נחשבים) לפסגות עליונות של העשייה הפילמאית.

ברגמן שהוטרד אישית ממשברי זהות ויצירה, נתן לכך ביטוי אפקטיבי ברבים מסרטיו, ולראיה עבודות כמו “פני מכשף", “בושה", “תשוקה" או “אורות החורף". מובן שכל אלה, כמו גם מקבץ השמות שפוזרו בפסקה הקודמת, יצעדו בסך מבעד מסכי הסינמטקים. וזאת עוד לפני שנאמרה פה ולו מילה אחת על שלוש העבודות הגדולות באמת שהמאייסטר השוודי הותיר אחריו: “פרסונה", “שעת הזאבים" ו"פאני ואלכסנדר". עד כאן על נפלאות הרטרוספקטיבה שתחל בשבוע הקרוב בריצתה הארוכה. אלא שאל הבונבונים הללו מצורפים גם כמה וכמה מוקשים.

מתכנניה של הרטרוספקטיבה - בירושלים, חיפה, תל אביב, חולון והרצליה - בנו את מחזור ההקרנות על התקדמות אטית במעלה הכרונולוגי של יצירת ברגמן. רוצה לומר, סרטים מוקדמים שעשה האומן ייחשפו קודם, וסרטים מאוחרים יגיעו לאקרנים לא לפני חודש אוקטובר. המשמעות המעשית של החלטה ארגונית זו היא שבמעלה הדרך הארוכה עלולים ליפול גם קורבנות. כלומר, צופים שעלולים לאבד סבלנותם, וזאת מסיבה טריוויאלית שכל מתעניין בתולדות הקולנוע מכיר מקרוב.

הסיבה: החל מ–1946 ברגמן עשה הרבה סרטים עלילתיים, אבל מה לעשות שרק סרטו ה–12 במספר, “קיץ עם מוניקה" (1953), היה הראשון שמהבחינה האיכותית משך אליו תשומת לב. בסרט פסטורלי זה, העוקב אחר חופשת קיץ רומנטית, נראית השחקנית הארייט אנדרסון, שהייתה אז בת 20, כשהיא משילה בגדיה ועם כסות עורה בלבד טובלת במימי הים הצפוני. ברגע מכונן זה נוצר מטבע הלשון “סרט שוודי", שבמשך עשרות שנים בא לתאר סרט הגדוש בסצינות עירום. הנחיתה של “קיץ עם מוניקה" בארצות הברית חרפנה לגמרי את החוגים הפוריטניים באמריקה, שכפו על מפיצי הסרט לגנוז אותו. והגיעו הדברים עד להתערבותו של בית המשפט העליון, שאישר הצגתו ברבים של החומר האסור–אסור הזה.

עשרה מבין 11 הסרטים העלילתיים שברגמן עשה בטרם פרץ הסקנדל סביב מוניקה יוקרנו כאן בפברואר/מרץ/אפריל, והמכנה המשותף שלהם נעוץ בעובדה שכולם מלודרמות הטוות סיפורים על אודות ייאוש אקזיסטנציאלי, משברים של אומנים, ואי־אמון מובנה בין הורים לצאצאיהם. נושאים שימשיכו להעסיק את ברגמן גם בסרטיו המאוחרים והידועים הרבה יותר. דומה שהבולט בקבוצת הסרטים הזאת הוא “צמא" (1949), שמגולל שלושה סיפורים על אודות כישלון האהבה, הנמהלים זה בזה.

ייתכן שעבור מי שאינו שולט עדיין במכלול יצירתו של ברגמן, עשויה להועיל דווקא השיטה הדידקטית של חשיפת המוקדם לפני המאוחר. זאת משום שהדבר יאפשר פגישות חוזרות ונשנות עם מצבים וטיפוסים אנושיים, שברגמן עיצב על הבד שוב ושוב.