ב–14 ביולי השנה ימלאו 100 שנה להולדתו של אינגמר ברגמן, המאסטר הגדול של הקולנוע האומנותי, הפילוסופי, הכבד והמהורהר. אבל בסינמטקים ברחבי הארץ, כמו גם בשאר העולם, לאף אחד אין כוונה להמתין עד לקיץ. 2018 הוכרזה בעולם כשנת ברגמן. במסגרת זו נפתחו אצלנו באמצע פברואר רטרוספקטיבות מקיפות לקריירה שלו בסינמטקים של תל אביב וירושלים, שבהם יוקרנו כל סרטיו בסדר כרונולוגי עד סוף השנה, והחודש יצטרף גם סינמטק חיפה לחגיגה המדכדכת. גם בסינמטקים הקטנים יותר ברחבי הארץ מתוכננות השנה רטרוספקטיבות לברגמן, מצומצמות יותר בהיקפן.

ברגמן ביים וכתב כ–60 סרטים וביים עוד אין ספור הצגות תיאטרון. הוא זכה שלוש פעמים באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ונחשב לאחד הבמאים המודרניסטים הגדולים שהשתמשו במדיום הקולנועי לא על מנת לספר סיפור אלא כדי להתבונן בנפש פנימה ולדון בסוגיות של ניכור, בדידות, חוסר תקשורת ושאר תמות אקזיסטנציאליסטיות. משחק השח הבלתי נשכח בין האביר למוות ב"החותם השביעי" העלה את הקולנוע בדרגה והפך אותו מבידור לאומנות, שווה ערך לספרות או לתיאטרון.

עם היפות שלי
ברגמן נולד בעיר אופסלה במרכז שוודיה, השני מבין שלושה אחים. אמו הייתה אחות מוסמכת, אביו כומר לותרני שמרן וקפדן. העונש האהוב עליו היה לנעול את ברגמן הילד בתוך ארון חשוך.

בילדותו הוקף ברגמן בשיח דתי, אבל הוא העיד שאת אמונתו איבד בגיל 8 - חוויה המזינה את הפילמוגרפיה שלו, שמושתתת על היעדרו של אלוהים ועל הניסיון להבין את מקומו של האדם בעולם אלים ואכזר שבו המוות אורב תמיד בפינה. התמונות מהכנסייה הציפו את דמיונו הרך במלאכים, קדושים, נביאים ושטנים.

חייו השתנו לנצח בגיל 9, כשהחליף עם אחיו כמה חיילי בדיל תמורת פנס קסם. המכשיר האופטי הפשוט הזה, שמאפשר להקרין תמונות על הקיר, מילא את כל עולמו. ברגמן הצעיר שילב את אהבתו לתיאטרון בובות עם הצעצוע החדש שלו.

בגיל 10 הוא כבר העלה מחזות שלמים של אוגוסט סטרינדברג בעזרת מריונטות, תפאורה ותאורה שבנה בעצמו. כעבור שנים הוא יקרא לאוטוביוגרפיה שלו "לטרנה מג'יקה", על שם אותו פנס קסם שהפך אותו, בגיל 9, לקולנוען.

ברגמן למד ספרות ואומנות באוניברסיטת שטוקהולם, אבל לא סיים את לימודיו והחל לעבוד בתיאטרון. במקביל הוא התאהב גם בקולנוע. מאוחר יותר יאמר שהקולנוע הוא בשבילו פילגש מרגשת, בעוד התיאטרון הוא אשתו החוקית.

העבודה הרצינית הראשונה שלו בקולנוע הייתה כתיבת התסריט לסרטו של אלף סיוברג, "ייסורים", הפקה שבה שימש גם כעוזר במאי. הצלחת הסרט הביאה לו הזדמנות לביים את סרטו הראשון, "משבר", שיצא ב–1946. הוא פרץ לתודעה הבינלאומית בשנות ה–50, כשהעירום הנועז לזמנו בסרטו "קיץ עם מוניקה" משך לא מעט תשומת לב. אבל דווקא הקלוז–אפ הארוך על פניה המתריסות של מוניקה (הארייט אנדרסון) בישר על הפיכתו של ברגמן ל"במאי של נשים".

סרטו הפסיכולוגי האניגמטי "פרסונה" מ–1966, שבו מככבות ליב אולמן וביבי אנדרסון, ביסס את מעמדו זה. היצירה עמוסת הסימבולים, שנחשבת לאחת המנותחות ביותר בהיסטוריה, נגעה באין ספור תמות נשיות, מאמהות ועד אהבה לסבית, לצד כאלו אוניברסליות של טירוף, דואליות, זהות עצמית והתמודדות עם טראומות אישיות וקולקטיביות. 




סרט נוסף של ברגמן שמנסה לחדור אל נפש האישה הוא "זעקות ולחישות" עתיר הפלאשבקים מ–1972, המתרחש באחוזה בסוף המאה ה–19, שבה שתי אחיות (אולמן ואינגריד תולין) מטפלות באחותן הגוססת (הארייט אנדרסון). זכורה במיוחד סצינה שבה מחדירה תולין זכוכית שבורה לאיבר מינה.
"לנשים יש כישרון משחק הרבה יותר גדול", טען ברגמן בראיון שנתן יחד עם ביבי אנדרסון בתחילת שנות ה–70 בטלוויזיה האמריקאית, בתוכניתו של דיק קאבט. "נשים יותר פתוחות. כנראה מתוקף החינוך שקיבלו, הן רגילות ליהנות מלהביט במראה שהיא הקהל או עין המצלמה. אם גבר עומד מול המראה, הוא עשוי להרגיש קצת מבויש. נשים חונכו כך שהן לא מתביישות להסתכל על עצמן". באותו ראיון קאבט פנה לאנדרסון ושאל אותה: "תמיד אומרים שברגמן מבין נשים, את חושבת שזה נכון?". היא חייכה וענתה רק: "כן".

השחקניות שעבדו עם ברגמן העידו שהבמאי ניהל איתן מערכות יחסים אינטנסיביות ואינטימיות מאוד. רבות מהן תיארו אותו כרודני ופולשני. אבל מה שבטוח, הוא יצר תפקידים מפעימים ונצחיים עבור הכוכבות שלו. "הוא אהב להקיף את עצמו בנשים חזקות מאוד", אמרה בתו לין אולמן. "הוא היה גאון, אבל לא יכול היה לעשות את זה בלי הנשים. הוא היה המוזה שלהן, והן היו המוזות שלו".

גם וודי אלן, גדול מעריציו, מסכים. "הייתה לו אובססיה לפנים וגישה נהדרת לנשים", אמר עליו בראיון שהעניק ל"טיים" אחרי מותו.

כך סיכם ברגמן עצמו את העניין, באותו ראיון לקאבט: "משום שאני גבר, אני אוהב יותר לעבוד עם נשים, לדבר עם נשים, להיות עם נשים. אבל אני מתעניין בבני אדם, בפנים של בני אדם, בנשמה של בני אדם. לא משנה לי אם זה גבר או אישה".

בוגד סדרתי
ברגמן ניהל רומנים עם חלק גדול מכוכבותיו. השמועה אומרת שכל שבע השחקניות בקומדיה "כל הנשים הללו" היו מאהבות שלו, בשלב זה או אחר.
השנה צפויים לצאת חמישה סרטים תיעודיים חדשים על ברגמן, במסגרת חגיגות ה־100. אחד מהם הוא "Bergman: A Year in a Life" בבימויה של ג'יין מגנוסון השוודית, שביימה ב–2013 את הסרט התיעודי "Trespassing Bergman". הפעם מדובר בסרט שיתמקד במערכות היחסים הרומנטיות והמיניות שלו. "סיימנו את הפקת הסרט כש''#MeToo פרץ, אבל זה משהו שהכנסתי לסרט בכל זאת", אמרה מגנוסון בראיון ל"גרדיאן". "היה לו מספר עצום של נשים, ורבות מהן היו תלויות בו - הן היו השחקניות שלו. אנשים בשוודיה היום מאבדים את העבודות שלהם על עבירות פחות חמורות. השמועות אומרות שהוא עשה דברים חמורים יותר. מצד שני, הוא היה ברגמן. אני לא יודעת אם מישהו היה מעז להאשים אותו במשהו. הוא יצר דמויות נשיות מדהימות ברבים מסרטיו, ואנחנו צריכים להודות לו על כך. נראה כי יחסיו האישיים עם נשים סותרים את הכבוד שרחש להן על המסך".

ב–1943 התחתן ברגמן עם אשתו הראשונה, הרקדנית והכוריאוגרפית אלזה פישר. הוא בגד בה עם אלן לונדסטרום, שאיתה התחתן ב–1945. את לונדסטרום הוא עזב כשהתאהב בעיתונאית גון גרוט, שאותה נשא ב–1951. בגרוט הוא בגד עם השחקנית הארייט אנדרסון.

סרטה החדש של מגנוסון מתמקד בשנת 1957, שאותה היא מכנה "השנה המטורפת של ברגמן". באותו זמן, שבו ביים את "תותי בר" ו"החותם השביעי", נוסף לסרט טלוויזיה וארבעה מחזות, הוא הכיר את נשותיו הרביעית והחמישית, וניהל רומן עם הכוכבת של שני סרטיו החדשים, ביבי אנדרסון, בזמן שנישואיו לאשתו השלישית התפרקו. 

תותי בר ביבי אנדרסון imdb תותי בר ביבי אנדרסון imdb


1957 אולי הייתה "השנה המטורפת של ברגמן", אך גם שנותיו הבאות לא היו רגועות יותר. אחרי ביבי אנדרסון הגיעה אשתו הרביעית, קבי לרטיי, שבה בגד עם המוזה הכי גדולה שלו, הכוכבת הנורווגית ליב אולמן. כשהכיר את אולמן כבר היו לברגמן שמונה ילדים, שאת רובם כמעט לא ראה. הם התאהבו כשאולמן הייתה בת 25 והוא בן 46, ושניהם נשואים לאחרים. אולמן, כמו רבות לפניה, עזבה את בעלה בשבילו.

ברגמן ואולמן מעולם לא נישאו, אך היו מהזוגות החמים של תור הזהב של הקולנוע האירופי. היא השתתפה בעשרה מסרטיו, לעתים קרובות לצד שחקן קבוע אחר שלו, ארלנד ג'וספסון. השניים גילמו זוג שנישואיו מתפרקים ב"תמונות מחיי נישואין" מ–1973 - סרט שעליו נאמר בזמנו שגרם לעלייה חדה באחוזי הגירושים באירופה - וחזרו לדמויותיהם כעבור 30 שנה בסרט ההמשך, שהוא סרטו האחרון של ברגמן, "סרבנד".

על פי עדותה של אולמן, מערכת היחסים שלהם, שארכה חמש שנים, הייתה מלאת תשוקה ואהבה, אך ברגמן הפעיל נגדה לא מעט אלימות פסיכולוגית. בסרט התיעודי "ליב ואינגמר" היא תיארה את ברגמן כקנאי חסר גבולות, שרדה בה ולא פעם העניש אותה פיזית: העמיד אותה קרוב מדי לאש בוערת או כמעט הקפיא אותה בזמן צילומי הסרט "בושה".

אולמן התגוררה עם ברגמן באי השוודי פארו שבים הבלטי. ברגמן גילה את האי המבודד, בעל חופי הים המסולעים, כשחיפש לוקיישן לצילום סרטו מ–1961, "מבעד לזכוכית האפלה". הוא חזר לאי סחוף הרוחות ב–1966 כדי לצלם בו את "פרסונה", ומאוחר יותר בנה את ביתו במקום שבו הוא ואולמן התאהבו במהלך צילומי הסרט. ברגמן חי וכתב באי עד יומו האחרון, וצילם בו עוד כמה מסרטיו.

הקיץ הראשון שבו בילתה אולמן עם ברגמן בפארו היה חלומי ומופלא, אך השנים הבאות התאפיינו בבידוד נורא. "הייתה לנו ילדה קטנה, והוא לא רצה שאנשים יבקרו אותנו. הוא גם לא אהב שאני יוצאת מהבית", היא סיפרה בראיון למגזין "W". "זה היה קשה מאוד". כמו נשותיו האחרות, גם אולמן שמרה איתו על קשר חם לאחר שנפרדו, והם נשארו חברים טובים עד יומו האחרון.

ברגמן ראה את תפקידו כבובנאי, השולט ביד רמה בשחקניו. יחסו לנשים לא היה רחוק מזה. פעם אמר לאולמן: "ליב, את הסטרדיוואריוס שלי". אולמן ראתה בזה מחמאה גדולה, והיא מדברת על ברגמן עד היום באהבה ובהערכה אינסופיות.

שנה לאחר שאולמן עזבה את פארו, התחתן ברגמן עם אינגריד פון רוזן - אשתו החמישית והאחרונה. הוא נשאר נשוי לה עד מותה, אך לא הסיר מדלת חדר העבודה שלו את "יומן האהבה" שלו ושל אולמן. השניים היו משרבטים על הקיר לבבות בתקופות טובות ועיגולים שחורים בתקופות הקשות. אשתו הרביעית, הפסנתרנית קבי לרטיי, שהמשיכה לעבוד על המוזיקה בסרטיו גם לאחר גירושיהם, וניגנה לו בפסנתר לבקשתו עד ליום מותו, סיפרה שפון רוזן הייתה שונה מנשותיו האחרות. היא לא עסקה באומנויות ומהרגע שהתחתנו הקדישה את חייה לניהול חייו שלו, כולל הדאגה לשלם מזונות לכל נשותיו לשעבר ולארח בביתם את ילדיו הרבים, את נשותיו לשעבר ואת המאהבות שלו.

הארייט אנדרסון. IMDB הארייט אנדרסון. IMDB


היא הכירה היטב את אופיו של ברגמן, שכן היא בעצמה הייתה מאהבת שלו, שנים ארוכות לפני שהתחתנו. בתם, הסופרת מריה פון רוזן, נולדה כשאמה עוד הייתה נשואה לרוזן יאן–קארל פון רוזן וכמובן הניחה שהוא אביה. ברגמן גילה למריה שהוא אביה האמיתי רק כשהייתה בת 22. לין אולמן, בתו מליב אולמן, שגם היא סופרת ועיתונאית, הייתה בת 5 או 6 כשגילתה לראשונה שיש לה חצאי אחים ואחיות. באחד הביקורים בפארו היא הופתעה לשמוע את דניאל, בנם של ברגמן ולרטיי, המבוגר ממנה בכמה שנים, קורא לאביה "אבא". גם בביקוריהם בפארו ברגמן לא הרבה לבלות עם ילדיו. זמן האיכות שלהם יחדיו היה בחסות החשיכה, כשהזמין אותם להקרנות סרטים (לא שלו) בחדר ההקרנות הפרטי שלו.

אינגריד פון רוזן עזבה את שלושת ילדיה מנישואיה לרוזן פון רוזן על מנת להתחתן עם ברגמן, והיא התעקשה לאחד בינו ובין תשעת ילדיו. חלקם מעולם לא פגשו זה את זה עד יום הולדתו ה–60 של אביהם, שאליו הזמינה פון רוזן את כולם. עד אז הקשר שלו עם מרבית ילדיו היה מצומצם.

אחרי אותו אירוע המצב השתפר מעט. מסיבת יום ההולדת השנתית בפארו הפכה למסורת. לין אולמן, בתו הצעירה ביותר, סיפרה בראיון למגזין "W" איך ביום הולדתו ה–62 כל ילדיו העלו הצגה שהם כתבו. ארבעת ילדיו מאשתו השנייה, הרקדנית לשעבר אלן לונדסטרום, כבר החזיקו בקריירות אומנותיות: שניים מהם היו במאי תיאטרון ושניים שחקנים. הדמויות הראשיות בהצגה היו אלוהים והשטן, שהתערבו מי מהם יקבל את נשמתו של ברגמן לאחר מותו. ההצגה הסתיימה ללא הכרעה ודאית. האב כל כך אהב את ההצגה, עד שביקש מילדיו לבצע אותה שוב למחרת על מנת שיוכל לתעד אותה במצלמתו.

הנוסח הברגמני
אחת השאלות הנשאלות תדיר בהקשר של ברגמן היא האם סרטיו שרדו את מבחן הזמן. לא קל לענות על השאלה הזאת. "יצירתו של ברגמן היא חלק מובנה ביצירה ובהשקפת העולם המודרניסטית. מהבחינה הזו קשה להחיל עליו את מבחן הזמן", אומר מאיר שניצר, מבקר הקולנוע של "מעריב". "במקרה של ברגמן השאלה היא האם מדובר ברצף של שיאי יצירה קולנועית, או שחלק מההתלהבות שאפפה את הצופים בסרטיו במהלך שנות ה–60 וה–70 נבע מפסיכולוגיית העדר, שבמסגרתה הצטרפו רבים לקווי הטעם ‘הטוב' בנוסח המוביל באותה העת. זוהי, לפי דעתי, הסיבה שרק חלק מסרטיו אינו תלוי תקופה, וחלק אחר, שמלכתחילה היה באיכות פחותה, לא שרד את מבחן הזמן".

תותי בר. IMDB תותי בר. IMDB


איזה סרט מסרטיו שרד הכי טוב, לדעתך?
"יצירתו הקולנועית מתחלקת לשלוש תקופות. התקופה המוקדמת כוללת מלודרמות בינוניות, שאף אחת מהן לא ממש ראויה לצפייה נוספת. החלק השני ביצירתו, בין 1953 ל–1960, מאופיין בתנופה חזותית, ובעיבוד משוכלל של רעיונות הקשורים בהשקפה המודרניסטית ובהתמודדות עם אובדן האל והשתלטות האבסורד והניכור על שממת הנפש. כל זאת עשה ברגמן תוך שהוא משכלל שפה ויזואלית הטובלת בעושר בארוקי כמעט. לדעתי, רבים מסרטי תקופה זו ראויים לצפייה מתמדת, גם אם לא כולם הם לטעמי. ‘הלילה העירום', ‘החותם השביעי', ‘תותי בר', ‘מעיין הבתולים' ו'פני מכשף' בוודאי ששרדו את שיני הזמן".

"החלק השלישי של יצירתו כולל את הסרטים שגיבשו את לשון ‘הנוסח הברגמני'. כלומר, את השילוב האופטימלי של חזות סגפנית ותכנים המתייחסים לעבודותיהם של פרויד או יונג. תקופה זו הניבה, לדעתי, את יצירותיו הטובות ביותר, וגם את אלה ששרדו באופן הכי אפקטיבי עבור עיניהם של בני דור הצופים הנוכחי. ביניהם ‘פרסונה', ‘שעת הזאבים', ‘בושה' ו'תמונות מחיי נישואין'. אלא שתקופה זו, וסגנון סרטים נפשי–נברני זה, הולידו אצל ברגמן גם מוצרים שהם בבחינת חיקויים של ברגמן לעבודתו של ברגמן. כאלה הם ‘המגע' המעצבן, ‘תשוקה' הנודניקי, ‘סונטת סתיו' המרגיז ו'פנים אל פנים' היומרני והריקני".

אני חושדת שהרבה סרטים מהתקופה השנייה ירשימו בעיקר צופים בגיל ההתבגרות, אז מתחילים לשאול שאלות קיומיות.

"נכון. אני, למשל, חייב את כיוון החיים שבחרתי בו לסרט ‘החותם השביעי', שבו צפיתי לראשונה בגיל 14 והוא הותיר אותי המום, וכמו ביגר אותי כבמטה קסם במהלך שעתיים של צפייה. מובן שכיום, 50 וכמה שנים מאוחר יותר, אני מתייחס בזלזול קל לתכנים הפשטניים במקצת שלו. אני מעריך כי גם עתה, אם יצפה בסרט הזה נער בן 14 שלא נחשף קודם לכן לסוגיות דת ופילוסופיה, יש סיכוי רב שהוא יעבור את אותה החוויה המטלטלת שאני עברתי".

אינגמר ברגמן. רויטרס אינגמר ברגמן. רויטרס


זכות הסליחה
אם ב–60 השנים האחרונות נערים מיוסרים יכולים למצוא מענה בסרטיו של ברגמן, הבמאי עצמו מצא תשובות בנעוריו דווקא בדיוקנו של היטלר, שנתלה ליד מיטתו בגיל 16, עת נשלח על ידי משפחתו לבלות את הקיץ בגרמניה עם חברים של המשפחה. ב–1934 הוא נכח בעצרת נאצית, ראה שם את היטלר ונשבה בקסמו. "הוא היה כריזמטי בצורה בלתי רגילה. הוא חשמל את הקהל", כתב מאוחר יותר על אותה חוויה שהחלה את התמיכה ארוכת השנים שלו בהיטלר. ברגמן הזכיר את עברו הנאצי באוטוביוגרפיה שלו שיצאה ב–1987 - ואף הודה בה שבכה כששמע שהיטלר מת. לטענתו, תמך במפלגה הנאצית כי נראתה לו "כיפית וצעירה ברוחה". ברגמן הפסיק לתמוך בנאצים ב–1946, כשגילה את האמת על השמדת היהודים. שנה קודם לכן עוד האמין שהתמונות שראה ממחנות ההשמדה היו פרופגנדה אנטי–נאצית.

גם לאחר מותו, כשגל של הספדים שטף את כלי התקשורת בארצו, כותבים בודדים בלבד התייחסו לנושא. העיתונאית והסופרת הגרמנייה–יהודייה ניצולת השואה קורדליה אדוורדסון יצאה בחריפות נגד הטענה של ברגמן שסלח לעצמו מזמן על חטא נעוריו. לאחר מותו היא כתבה שהבמאי לא הבין את הקונספט של אשמה וסליחה. "לאדם המתפתה על ידי אידיאולוגיה שמסמנת בני אדם מסוימים כתתי־אדם אין שום זכות לסלוח לעצמו", היא כתבה. "רק הקורבנות יכולים, אם יחפצו בכך, לסלוח לו".

"לא זכורה לי כל תגובה חריגה, אם בכלל, בישראל לנוכח הגילוי העצמי של ברגמן על אודות נטיותיו הנאציות", אומר שניצר. "על השאלה מדוע הוא לא הוקע בישראל אפשר לענות בתשובה עקיפה: את כתבי לואי פרדינן סלין, הנאצי הצרפתי, מוציאה לאור הוצאה מכובדת כמו ‘עם עובד'. ואילו השירה של עזרא פאונד או וינדהאם לואיס מתפרסמת עד היום במוספים ספרותיים בארץ".

פאני ואלכסנדר imdb פאני ואלכסנדר imdb


התפכחות כואבת
ברגמן מעולם לא התנצל באופן מפורש על עברו, אך נוטים לראות בסרטיו את ההתנצלות, או לכל הפחות את ההתמודדות שלו עם עברו. "גיבורת סרטו ‘פרסונה' היא שחקנית תיאטרון, הנתקפת אלם ואינה מסוגלת עוד לתפקד על במה. כל זאת, לנוכח האלימות המשתוללת סביבה", אומר שניצר. "אחת מהתמונות האלימות שברגמן משבץ ב'פרסונה' כדי להדגים את המבוי הסתום הפסיכולוגי שאליו מגיעה הדמות שאותה ברא, היא התמונה הנודעת המנציחה את הילד מגטו ורשה המרים ידיים לנוכח רובה של חייל גרמני המכוון אליו".

בדרמה הרומנטית "המגע" מ–1971, אליוט גולד - השחקן האמריקאי הראשון ששיחק בסרט של ברגמן - מספר למאהבת שלו, ביבי אנדרסון, שרבים מבני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים במלחמה. ההתייחסות הישירה ביותר של ברגמן לנושא הנאציזם היא ב"ביצת הנחש" מ–1977, שנחשב לאחד מסרטיו החלשים ביותר, שאותו יצר כשגלה לגרמניה אחר שרשויות המס בארצו רדפו אותו.

הסרט, המתרחש בגרמניה בין שתי מלחמות עולם ושגיבורו הוא אלכוהוליסט אמריקאי יהודי (דיוויד קרדיין), עוסק במשבר הכלכלי בגרמניה של התקופה, שהיה אחת הסיבות לעליית הנאציזם. הסרט הזה בכלל לא הוקרן בישראל.

גם אם המעיט להתייחס לנושא הנאצי במפורש בסרטיו, מרבית הפילמוגרפיה שלו עוסקת באשמה ובאיוולת של האדם. רבים מסרטיו עוסקים בחוסר תקווה ובאובדן התמימות - תמות שניתן לשייך להתפכחות הכואבת שלו מהנאצים ב–1946. סרטו "בושה" מ–1968 מתמודד עם תחושות של בושה, אשמה, הידרדרות מוסרית ושנאה עצמית, דרך סיפורו של זוג נשוי המנסה להימלט ממלחמה, בלי לציין ספציפית באיזו מלחמה מדובר.

יש הרואים גם ב"פאני ואלכסנדר" מ–1982 - אחד הסרטים הכי אוטוביוגרפיים שלו - ניסיון התמודדות עם עברו. אביהם החורג של האחים פאני ואלכסנדר - הכומר הצדקן והשתלטן - מתואר כדמות היטלראית, אבל הילד לא הולך שבי אחר האב החורג, המייצג "אמת וכוח", בניגוד לברגמן הצעיר, אלא עומד מולו. "הברק שעל פני השטח עיוור אותי ולא ראיתי את האופל", כתב ברגמן באוטוביוגרפיה שלו על ההתרשמות מהיטלר בנעוריו. אלכסנדר, לעומתו, רואה את האופל שמאחורי המנהיג הפאשיסטי.

שניצר רואה ב"פאני ואלכסנדר" את גדול סרטיו של ברגמן: "זה הסרט שבו הוא הצליח לאחד באופן סגנוני בין הבארוקיות של תקופת היצירה המוקדמת שלו לבין הסגפנות הסגנונית שאותה נקט מאז ‘מבעד לזכוכית האפלה', תוך שהוא מפקיד בידי ילדים את הלבטים הנפשיים שאותם יצק בסרטים אחרים בדמויותיהם של מבוגרים מיוסרים".

המוזה הכי גדולה. עם ליב אולמן. רויטרס המוזה הכי גדולה. עם ליב אולמן. רויטרס


ברגמן הכריז בזמנו כי "פאני ואלכסנדר" יהיה סרטו האחרון, אבל המשיך לכתוב תסריטים עבור במאים אחרים, ביניהם ליב אולמן ובנו דניאל ברגמן, וגם לביים לטלוויזיה. בדיעבד, "סרבנד" מ–2003, שהופק עבור הטלוויזיה השוודית, שוחרר לבתי הקולנוע בעולם בגרסה ארוכה יותר והפך לסרטו האחרון.
בשנות חייו האחרונות התבודד ברגמן בביתו שבפארו. אם בעבר היה מבלה רק חלק מחודשי השנה באי ואת שאר הזמן בשטוקהולם, הרי שבשנותיו האחרונות נשאר בדאי. ברגמן מת ביולי 2007, שבועיים לאחר יום הולדתו ה–89, ונטמן בבית הקברות של הכנסייה המקומית. את ההלוויה שלו הוא ביים בעצמו, עד הפרט האחרון. שלושה מבין תשעת ילדיו נכחו בה, לצד כוכבותיו ואהובותיו ביבי אנדרסון וליב אולמן.