הסרט “ליידי בירד" הוא היוצא דופן מבין תשעת המועמדים השנה לפרס האוסקר, משום שהוא היחיד שעדיין לא הוקרן בארץ. ואבוי, דווקא עליו יש להמר כזוכה הגדול בטקס מספר 90 שייערך ביום ראשון בלילה. זאת, מבלי לראותו כלל. בהחלט אתיקה מקצועית מפוקפקת. נכון הוא שהביקורת האמריקאית, מקיר אל קיר, התייצבה לצדו של סרט זה, אך אין זה חדש שהקולגות מאמריקה הרחוקה הם מוטי אג'נדה, ולא אחת שופטים את הסרטים מתוצרתם דרך משקפיים של מסר אידיאולוגי, ולא מבעד לפילטרים של איכות.

כך, למשל, היו פני הדברים בשנה שעברה, כאשר היה ברור מראש לכל מי שמקורב בדרך כלשהי אל העשייה הפילמאית כי שחור חייב לזכות בפסלון המוזהב. אשתקד רצה מזלם הטוב של יוצרי “אור ירח", והמתחרה העיקרי שלהם בנישה השחורה, הסרט “הולדתה של אומה", הוכתם בנוכחותם של כמה גברים שהואשמו באינוס. לכן הוא נמחק מיידית מסדר היום הציבורי בארצות הברית, והותיר את הבמה כולה לזכייה של “אור ירח".

מה שהיה שחור עבור השנה שעברה הוא הנשי בשנה הנוכחית. האווירה הכללית דורשת שביום ראשון תהיה זו אישה שתניף את הפסלון הזוכה, ולא חשוב עד כמה ראוי הוא הסרט שהיא חתומה עליו. ו"ליידי בירד" הוא היוצא דופן מבין הסרטים המועמדים, לא רק משום שהוא טרם נחשף לצרכני קולנוע באירופה, וגם בישראל, אלא משום שהוא היחיד מבין התשעה שנעשה על ידי אישה. 


הסרט עצמו, לפחות על פי פרסומים זרים, מתאר גימנזיסטית בתהליכי ההתבגרות שלה, ומתמקד במערכת היחסים הטעונה שעומדת בינה לבין אמה. גרטה גרוויג, בדרך כלל שחקנית, היא שביימה אותו, והוא דוהר אל הטקס על גבן של חמש מועמדויות שונות - סרט השנה, הבמאית, התסריטאית, השחקנית הראשית ושחקנית המשנה. שיהיה בהצלחה.

אלא שאנו כאן על מנת לעקוב גם אחר שמונה הקולגות של “ליידי בירד", אלה שכן מתארחים כעת על האקרנים בישראל. באופן די מפתיע ניתן למצוא ביניהם אפילו יצירה איכותית אחת, “שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", המשלבת מסורות של כתיבה אירופית ובימוי אמריקאי, ויש בה די כדי להבטיח מראש את זכייתה בפרס של השחקנית פרנסס מקדורמונד, שמטפלת במיומנות בתפקיד עסיסי שנפל בחלקה.



לעומת הדיל הסגור מראש בעניין זהות השחקנית המצטיינת, מסתבך מעט המצב עם התואר המקביל לגברים, שעליו מתמודדים שני ילידי לונדון - גרי אולדמן ודניאל דיי לואיס. האחד בעבור גילום דמותו של וינסטון צ'רצ'יל בדרמה ההיסטורית “שעה אפלה", והאחר בגלל עבודתו האקסצנטרית והמרגיזה במושלמותה ב"חוטים נסתרים". ההיגיון גורס שאולדמן ייקח את התואר, משום שהוא “מגיע" לו. אולי לא בגלל הצ'רצ'יל המאופר יתר על המידה שהוא עושה, אלא בשל מכלול עבודתו בקולנוע.

עד כאן ההיגיון. אבל באקדמיה ההוליוודית שמפזרת את התארים יש לנו עסק עם ציבור מצביעים רגשני ברובו, והוא לא יעמוד מנגד וישקיף סתם כך על הצהרתו של נסיך השחקנים דיי לואיס ש"חוטים נסתרים" הוא סרטו האחרון, והוא עצמו נכון כבר לפרישה לגמלאות. זאת ועוד: האוסקר, אם אכן יוענק לו, יהיה הרביעי באוסף הפסלונים שהוא מחזיק בארון הגביעים שלו, ובזאת יקבע שיא זכויות היסטורי. וכאשר מדברים בכיבוש שיאים, האמריקאים מיד מתמכרים למשימה.




חמישה סרטים נוספים משלימים את רשימת המועמדים. “צורת המים", סרט ילדותי שברוח פורים שבחוץ מתחפש להרהור פילוסופי מה זה עמוק; “קרא לי בשמך" המיופייף, שטובל בשלוליות שמאלציונריות; “תברח", סרט סימפתי למדי שעיקר הצטיינותו נובעת מהתקינות הפוליטית והליברליות החברתית שהצופים בו נדרשים לגלות על מנת לבדל עצמם מהטראמפיזם שהשתלט על המחשבה האמריקאית. גם “העיתון" שלא מגיע ולא הולך לשום מקום נדחף לרשימה. וגם “דנקרק" המציב רף גבוה מאוד בכל הקשור ליכולות הבימוי וההפקה, אך בסופו של חשבון נותר עם אמירה טריוויאלית למדי. יש לקוות שהמאמץ היצירתי שכריסטופר נולאן מציג ב"דנקרק" יניב עבורו את פרס הבימוי הטוב, אבל נדמה כי האקדמיה תעדיף במקרה הזה לפצות בפסלון דווקא את גיירמו דל טורו החתום על “צורת המים".




הקטגוריה השולית למדי (במונחים הוליוודיים) של הסרטים שאינם דוברים אנגלית מעניינת מדי שנה את חוגי ההפקה בישראל, שחולמים לנסוק לתהילתם האוניברסלית דרך מסלול הזכייה הזה. השנה נפלט המועמד המקומי “פוקסטרוט" מהרשימה הסופית, והותיר את המאבק ל"אהבה חסרה" הרוסי, “על גוף ונפש" ההונגרי, “הריבוע" השוודי, “אישה פנטסטית" מצ'ילה ו"העלבון" הלבנוני. לרוסי מגיע לזכות, אבל האג'נדה הנשית שמקרינה על כל המתרחש כעת בתעשיית הסרטים תדחף קדימה את הסיכויים של “אישה פנטסטית", ונראה שיהיה זה הצ'יליאני הבינוני שיעלה למטוס בחזרה הביתה עם הפסלון הנכסף במזוודתו.