פשיטת צה"ל באנטבה הביאה לשינוי בולט באופני התגובה הצבאית האמריקאית, בוודאי בזו שבאה לידי מימוש בסרטי האקשן ההוליוודיים. ובמיוחד השפיעו תוצאות הפשיטה הזו על הקריירה של סילבסטר סטלונה. כזכור, חילצו החיילים הישראלים את בני הערובה שהיו שבויים באוגנדה בתאריך הטעון 4 ביולי 1976. הפעולה הזו תפסה את האמריקאים כשהם מתעוררים לבוקרו של יום העצמאות ה–200 של ארצות הברית, יום חג לאומי חשוב שהתאפיין בטעם חמצמץ במיוחד. באותה העת ישב בבית הלבן ג'רלד פורד, שהיה הנשיא היחיד שאיש לא בחר בו, ואילו רק שנה אחת קודם לכן הובס לראשונה בהיסטוריה הצבא האמריקאי, שנאלץ להתקפל באופן מביש מסייגון ולהפקיר את דרום וייטנאם לכיבוש קומוניסטי. אמריקה הייתה על הקרשים ביום חגה.

והנה, כמו מלאכים משמיים, נחתה על האמריקאים הבשורה הפלאית שאפשר גם אחרת, ומי שנשאו אותה על כתפיהם היו חיילי סיירת מטכ"ל. ההכרה החדשנית בכך שאת ההיסטוריה ניתן לשנות באמצעות נחישות של בודדים, ולא של מנגנון צבאי מסורבל, חלחלה היטב לתודעתו של סטלונה, שבדיוק באותה העת סיים את צילומי סרטו "רוקי". כידוע, הגישה הלוחמנית הזו הזינה מספר שנים מאוחר יותר את גלגלי סדרת סרטי "רמבו", שבהם שחזר למעשה כוכב האקשן הזה שוב ושוב את עיקרי הפשיטה על אנטבה, כתרומה ייחודית משלו לשיקום הכבוד הלאומי הרמוס של אמריקה. מאז, ובעיקר לאחר הפלישות לאפגניסטן ולעיראק, הדברים הללו משוכפלים בהוליווד באופן כמעט אוטומטי.

סטלונה חשף לראשונה את הפוטנציאל הזה ב–1982, אך כבר בשנה שבה אירעו ההתרחשויות באנטבה הפציעו על הבד שלושה סרטים שהקימו לחיים מחודשים את החיזיון הצבאי, שנתפס אז כסוג של נס. מנחם גולן, בסרטו "מבצע יונתן", הדגיש בעיקר את הפן של הגאווה הצבאית הישראלית, ואילו הסרטים ההוליוודיים "ניצחון באנטבה" ו"הפשיטה באנטבה", שנעשו בידי מרווין צ'ומסקי ואירווין קרשנר, שני אמריקאים ממוצא יהודי, העדיפו להדגיש את הזווית היהודית של הסיפור. והנה כעת, ארבעה וקצת עשורים מאוחר יותר, מגיח במפתיע אל בתי הקולנוע "7 ימים באנטבה", הבא להבליט דווקא את האלמנט הגרמני שבסיפור המטלטל ההוא.

נציגים של אומות רבות נטלו חלק בחיזיון באנטבה. ישראלים, צרפתים, פלסטינים, אוגנדים, וגם שני גרמנים - וילפריד בוזה (דניאל ברוהל) ובריגיטה קולמן (רוזמונד פייק). השניים, חברים בחוג של אנשי המחתרת העירונית באדר–מיינהוף, שרוסקה אז על ידי שירותי הביטחון של מערב גרמניה, התחברו לפעילי החזית העממית לשחרור פלסטין וחטפו עבורם את מטוס אייר פראנס, שהיה בדרכו מפריז לנתב"ג.

בלי קשר לוויכוח החוזר על עצמו בישראל כבר 30 שנה - יוני נתניהו גיבור או לא, אין ספק שבוזה וקולמן הם פיגורות לגיטימיות, ואפילו יותר מכך, של סרט פוליטי רציני ששואף לבחון הקשרים היסטוריים ומוסריים שעמדו בבסיס האירועים באנטבה. בשלושת הסרטים הקודמים על הנושא היוו צמד הלוחמים האורבניים האלה מעין אתנחתא חצי קומית בתוך סיפור הגבורה היהודי־ישראלי. כעת מצא לנכון במאי ברזילאי בשם ז'וזה פדיליה לתבוע, ולגמרי בצדק, את מקומם של השניים בתוך מרקם ההיסטוריה הקטלנית של המזרח התיכון. ביחד עם תסריט שחיבר הבריטי גרגורי בורק, יוצאים השניים להתעמק במעורבותם של שני מרקסיסטים מיליטנטיים אלה בפרשה הטעונה.




על פניו, זוהי החלטה מוקדמת ומעוררת כבוד של פדיליה ובורק. מה גם שהשניים כבר התנסו קודם לכן בהתמודדות פילמאית עם נושאים המשיקים לאנטבה וספיחיה. בורק חיבר לפני מספר שנים את התסריט לדרמה "71", המתארת לבטי חייל בריטי שמוזעק לחנוק את ההתקוממות האזרחית בבלפסט בירת צפון אירלנד, ואילו פדיליה זכה לפני עשור וחצי לפרסום רב בסרט הביכורים שלו, "אוטובוס 174". היה זה סרט תעודה שהתמקד בחטיפתו של אוטובוס בריו דה ז'ניירו, לצורך מיקוח בין קורבן של החברה הברזילאית לבין נציגי השלטון הדורסני שם.

לנוכח התוצאות שמציגים בורק ופדיליה על הבד ב"7 ימים באנטבה", מוטב היה שהם כלל לא היו נפגשים. שכן מזמן כבר לא התארח על הבד סרט אקשן בלי אקשן, סרט פוליטי נטול פוליטיקה, וסרט מוסר שמתבלבל אחת לכמה דקות בין העמדות השונות שהוא מציג באופן חובבני, שלא לומר עילג.


קולנוע לב. "7 ימים באנטבה" קולנוע לב. "7 ימים באנטבה"


דומה שחבל לבזבז שורות עיתון על דיון בשורה האינסופית של ההחמצות האצורות בסרטו של פדיליה; החל מהיעדר תחושת בהילות או מועקה הכרחית, שהבימוי/משחק/עריכה אינם מתקרבים כלל לנקודת פתיחה המאפיינת סרט אקשן מן המניין. במקום זה נראה הסרט כמו מועדון דיונים של סופי שבוע. גם סדרת ההחמצות, או מוטב לומר הוויתורים, בכל הקשור לפוליטיקה הבינלאומית של אחורי הקלעים, שפער השנים יכול היה לצייד את התסריט של בורק בתוספות אינפורמטיביות ובהבחנות מעניינות.


היעדרן של נקודות התייחסות אלה כמו מסיג עשרות שנים לאחור את מועד הפקתו של האנטבה הנוכחי. זאת משום שמצוי בו פחות מידע היסטורי מאשר היה באותם שלושה סרטים שהופקו בצמידות מיידית לאירועים.

קולנוע לב. "7 ימים באנטבה" קולנוע לב. "7 ימים באנטבה"


סקירת סרטים איננה בהכרח שטח אימונים לשימוש במילות גנאי. לכן די אם סרטו של פדיליה יוגדר כאן כפרימיטיבי. בזאת אפשר יהיה לוותר על פירוט המילים הנרדפות לכך מהמילון העברי–עברי. כל זאת, מבלי שנכתבה פה ולו מילה אחת רעה על שילובו בסרט של הקטע "אחד מי יודע" (מתוך "אנאפאזה" של אוהד נהרין), כאשר רקדני "בת שבע" מחליפים למעשה את לוחמי סיירת מטכ"ל בסצינת הפריצה לטרמינל של אנטבה. אפילו במיקרוסקופ הקורא לא יגלה שום מילה רעה, וצריך רצף בלתי נשלט של מילים שכאלה כדי לחוות דעה של ממש על האיוולת הזו.