הנה דוגמה לא הכי רלוונטית לסרט שלפנינו. נניח שהשנה היא 55 לפני הספירה, והמפקד העליון של לגיונות רומי, אחד ג'וליו צ'זרה, מצוי בצפון צרפת, רגע לפני פלישת כוחותיו אל האיים הבריטיים. זו בדיוק הנקודה שבה הוא רוצה להתייעץ עם מצביא אירופי מהולל ממש כמוהו, כלומר עם נפוליון בונפרטה, המצוי לגמרי במקרה בבלגיה הסמוכה, בכפר ושמו ווטרלו.

אלא שנפוליון מצוי בפאזה המוכרת לנו כשנת 1815 ואילו גיבורנו ג'וליו צ'זרה, יוליוס קיסר בשבילכם, נמצא כמעט אלפיים שנה מאחוריו. טרמפ במכונת זמן מהסוג המוכר לצופים הנלהבים של סדרת "בחזרה לעתיד" פותר בקלות את הבעיה הזו, מה גם שבזמן הריחוף אל העתיד, עוד בטרם פגש בנפוליון בשר ודם, מספיק ג'וליו הרומאי להתעדכן בנבכי אישיותו באמצעות צפייה בסרטו העלילתי של אבל גאנס, "נפוליון" שהופק ב–1927.

הפגישה התיאורטית בין שני הקיסרים/גנרלים נערכת ברוב טקס, אלא שבדרכו חזרה אל לגיונותיו חסרי הסבלנות מספיק ג'וליו להיקלע לחזרות תל אביביות על מחזהו של נסים אלוני, "נפוליון חי או מת", שמתחולל בחלקו בבית משוגעים, המאוכלס על ידי גברים רבים הקוראים לעצמם בשם המפורש הזה. ועכשיו, מה עושה רומאי שעד אותו הרגע לא ראה מעולם סרטים, לא מכיר את המחזאות הישראלית ואפילו לא יודע שנפוליון הספיק בינתיים לספוג תבוסה בווטרלו? עם איזו תפיסת מציאות הוא שב אל אנשיו?

האתגר של שיוט עקלתוני בין זמנים ובין מצבי צבירה וירטואליים או אמיתיים או מדומיינים, או כולם ביחד, הוא שמהווה את המצע לעלילת (עלילה?) "שחקן מספר אחת", הסרט ה–31 שביים סטיבן ספילברג, והוא סוג של פח אשפה שאליו מוטלים יחד שרידים של משחק וידיאו, אגדות עם, סרטי קולנוע ומי יודע, אולי גם זיכרונות על אודות חיים שבאמת התחוללו בזמן מן הזמנים. לגבי הזמן, הרי שברור כי ספילברג, כמו קודמים וטובים ממנו, מבטל את החיץ המלאכותי הזה, שהרי ידוע כי העתיד הוא תמיד עבר של משהו אחר, וכי הוא, העתיד, מהווה את ההווה של עצמו.

ועכשיו לכאילו–תשתית שעליה בנויה הכאילו–עלילה. מדובר בשנת 2045, בעיר החרבה קולומבוס שבמדינת אוהיו. נער ושמו פרציוואל, שגדל ללא הורים, מהדיר עצמו אל תוך משחק וירטואלי, אך ממשי עבור כל מי שמשתתף בו.

באדיבות Tulip Entertainment  שם : "שחקן מספר אחת" באדיבות Tulip Entertainment שם : "שחקן מספר אחת"

המשחק הזה מקיף עולם (שקיים או לא) ומלואו. מי שמנצח במשחק זוכה במטמון נדיר - ביצת חג הפסחא, וגם בשליטה במרחב הקרוי "אואזיס", שבו הכל מדומיין, ומורכב למעשה מזנבות של חזיונות ויזואליים שלבלבו קודם לכן באמצעי ביטוי כמו סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, חוברות קומיקס, ציורי פופ ארט או משחקי מחשב. "אואזיס" הוא המצאה של גיק ושמו האלידיי (מרק ריילנס), שנפטר מן העולם כמה שנים קודם לכן, כאילו היה סתם איזה סטיב ג'ובס.

כלוא בתוך שמו הסמלי, פרציוואל (ביטוי גרמני לפרסיוואל, אביר השולחן העגול של המלך ארתור), ומצויד בשותפה לוחמנית בעלת שם לא פחות סימבולי, ארטמיס (אלת הציד היוונית), מתעופף הנער מיישות ליישות, מפרספציה אחת לתפיסה חושית ואל–חושית אחרת. כל זאת כדי להילחם באויבו של האלידיי המנוח, רשע קפיטליסטי ושמו סורנטו, המגולם על ידי בן מנדלסון (שנראה משום מה כמו מיץ' גולדהאר, הבעלים של מכבי תל אביב). בדרך הוא נכנס ויוצא בתוך עלילות של עשרות סרטים ומשחקים, וביניהם "בלייד ראנר", "הניצוץ", "רובוקופ", "טרון". אפילו אל "פארק היורה", שעשה אחד ושמו ספילברג, נקלע גיבורו הנוכחי של ספילברג.

באדיבות Tulip Entertainment: "שחקן מספר אחת" באדיבות Tulip Entertainment: "שחקן מספר אחת"

וכמו במרבית סרטיו של יצרן ג'אנק איכותי זה, גם המסע של פרציוואל הוא מסע התחקות אחר אב נעלם. בין שאלה הם סרטי "אינדיאנה ג'ונס", ובין שזה סתם "אי.טי", או אפילו "מינכן" - לעד נידון גיבורו של ספילברג לחפש את אבא. כאילו האדם אינו יותר מאשר שבריר של מולקולה שנשרה החוצה מדמותו המיתולוגית של אדיפוס.

הקצב המסחרר והדחיסות של שיבוץ הדמויות הופכים את "שחקן מספר אחת" לסוג של תשבץ היגיון, שבו ההיגיון יצא זה עתה לחופשת הכל כלול. זה לא חדשני, לא מקורי. זהו בעיקר תשדיר פרסום ארוך במיוחד (כמעט שעתיים וחצי) ליכולות של מחלקות הגרפיקה ההוליוודיות. למעשה, זוהי קינה מודעת לעצמה למשחק האטארי הקדמוני, הפלייסטיישן של סבא.