אטלנטיס, ארקדיה, נרניה, ואפילו ארץ עוץ. כולם מקומות דמיוניים, שבקלות יכולים היו לארח את עלילת הסרט הישראלי החדש שלפנינו. אלא שיוצריו העדיפו להמציא עוד מקום בעולם ושמו איי הורדוס. שיהיה.

ובכן, השליטים של איי הורדוס, השוכנים בסמוך לחופי יוון, שיגרו לתל אביב שגריר שמוטלות עליו כל המטלות שהן מנת חלקם של הדיפלומטים באשר הם. מסיבות קוקטייל. ועוד מסיבות קוקטייל. וגם מסיבות קוקטייל. ומה היתרון במסיבות אלה, אתם שואלים? אוכל חינם, משקאות חריפים ופוטנציאל להיכרויות עם בחורות מסעירות, שמנצלות אף הן את המסיבות הדיפלומטיות כמקפצת היכרויות.

ולמה כל השעמום הזה נגזר על גיבורי הסרט שלנו? אך ורק משום שהם תל אביבים. ככאלה הם סובלים רק מדבר אחד - ממצוקת חניה. ומי הם המאושרים שאינם נאנקים תחת עול המצוקה הכי מוכרת בישראל? אנשי הסגל הדיפלומטי, שחניית חינם מובטחת להם מתחת לשגרירותם. או, הנה בדיוק הסיבה לכך שסודה (בן פרי) וקפטן (ליאור דראל), שהם גיבורי סרט זה, המציאו מדינה שאינה קיימת, ובעקבות זאת הולכים למסיבות מיותרות. רק כדי להבטיח חניה למכונית הפיאסטה הדפוקה שלהם.

מעניין מי היה הסוכן חלקלק הלשון שמכר לנלי גיא, במאי “הורדוס איילנד", את הלוקש שדי בנתון העלילתי המפורט לעיל כדי לבנות סביבו קומדיה בנוסח “מבצע סבתא" למשל. אותו נלי גיא, ש"הורדוס איילנד" הוא סרט הביכורים שלו כבמאי, משמש כאן גם כשותף להפקה ולכתיבת התסריט, ולגמרי לא ברור איזו משלוש צלעות היצירה היא הרופסת יותר.

אין זו חוכמה לשבת מול מקלדת מחשב ולתקתק מילים לעגניות למוצר הפילמאי הנחות הזה. מצד שני, אנחנו הרי בעידן הפוסט־מודרני, שחוגג כבר ארבעה עשורים את טיפוח הרעיון שהכל שפיט. ואכן, זה יכול היה להתממש אילו “הורדוס איילנד" היה נרשם לפסטיבל סרטי בר מצוות ומסיבות שחרור צה"ליות (וגם אז לא בטוח שדווקא הוא היה זוכה באיזשהו פרס).

רופס כבר נאמר כאן, וגם המושג נחות אוזכר קודם לכן. אם כך, נותר בקנה רק שם התואר ירוד, שגם אותו חובה להצמיד לסרט ששואף להיות העתק זירוקס לעלילות סשה ברון כהן.