באמתחתה של ענת הלחמי, במאית ויוצרת סרטים, מאות שעות צילומים מאחד המאבקים החברתיים המרתקים ביותר שהיו בישראל בשנים האחרונות: מאבק דיירי מאהל ארלוזורוב במשך חמש שנים על הזכות לבית. במשך ארבע שנים תיעדה הלחמי מקרוב את הקשיים של הדיירים, החל מהסופות הקשות בחורף, דרך המאבק מול צווי הפינוי ועד הוויכוחים והרצון העז לשנות, והצליחה לערוך את כל אלו לסרט התעודה "על פרשת דרכים" שישודר בהקרנת בכורה מחר (שישי) בסינמטק תל אביב וביום רביעי, 26 בספטמבר, בערוץ עשר ב־21:15.

זו אינה הפעם הראשונה שבה הלחמי (45) נשאבת לתוך סיפור אנושי ומבלה כמה שנים עם הגיבורים שלו. כבר בשנת 2003, בתום סיום לימודי הקולנוע שלה באוניברסיטה, יצרה את הסרט התיעודי "ערוצים של זעם", העוסק במערכת היחסים בין הראפרים סאבלימינל והצל ותאמר נפאר, על רקע המצב הביטחוני והסכסוך הישראלי־פלסטיני. אבל הפעם נראה שהיא מעורבת במיוחד בדרמה האנושית. ארבעה אנשים מובילים את הסרט שיצרה, וכולם לדבריה ממחישים את העובדה שהרחוב לא רחוק מאף אחד מאיתנו, כפי שאולי נרצה לחשוב. "למאהל הגעתי במקרה", היא מספרת.

"ביולי 2012 ראיתי בפייסבוק את ההתארגנות ליד קיבוץ יקום של מחוסרי דיור ופעילים חברתיים, והגעתי כדי לראות במה מדובר. נדהמתי לראות את האנשים שם, אנשים שלא הבנתי איך הם הגיעו לרחוב. המאחז פונה על ידי חברת אבטחה ששכר הקיבוץ, ואני חזרתי הביתה. ואז, ב־2013, היתה סופה גדולה ואני הגעתי למאהל בארלוזורוב כדי לראות איך אפשר לעזור ומשם התחלתי. אני יכולה לומר בבירור שמעל 50% מהאנשים שפגשתי במאהל יכלו בקלות להיות משוקמים עם קצת עזרה. קל להגיע לרחוב, זה מדרון חלקלק שבו אדם עם חובות לבנק או בעיות כלכליות יכול למצוא את עצמו שם. הסרט משקף פשיטת רגל של הרבה מאוד רשויות שאף אחת מהן לא לוקחת אחריות, ובמקום הן מעבירות אותה הלאה. במאהל אנשים עברו חמש שנים של סבל, ואלו אנשים שלא ביקשו להתנחל, אלא להשתקם, ואפשר היה לעזור להם במקום להילחם בהם".

שלושה חודשים עבור סיוע

ביוני אשתקד פונה מאהל ארלוזורוב, שהיה בית לעשרות מחוסרי דיור שהתגוררו בו במשך חמש שנים, והתמודדו, בין היתר, עם סופות החורף, הצפות, קיץ רותח, איומים בפינוי, בריונות, לכלוך ועוד. הדיירים התאגדו למאבק משפטי ממושך נגד עיריית תל אביב, משרד השיכון ושירותי הרווחה ובסופו נחלו ניצחון משמעותי עבורם: חבילת שיקום כתנאי לעזיבתם את שטח המאהל. לפי ההסכם עם העירייה, שנחתם בעקבות הניצחון המשפטי, כל דייר יקבל סיוע חד־פעמי בסך 7,500 שקלים בנוסף ל־3,150 שקלים סיוע תלת־חודשי שהועבר לכל דייר ממשרד הבינוי והשיכון לצורך שכירת דירה למשך ארבע שנים.

ארבע הדמויות המרכזיות שמופיעות בסרט נמצאות כיום במקום שונה לחלוטין מזה שהיו בו במהלך הצילומים, ומהוות דוגמה חיה לדבריה של הלחמי - שאפשר לשקם אנשים המגיעים לרחוב מסיבות כלכליות.

"אני פעיל חברתי מגיל 14, הייתי בפנתרים השחורים, ולמאהל הגעתי בלית ברירה אחרי חובות להוצאה לפועל", מספר עמוס דויטש (62), שהגיע למאהל ב־2012 ושהה בו במשך שנתיים, עד שלא היה מסוגל יותר פיזית, מפאת גילו, להתגורר במקום. כיום הוא מתגורר בירושלים ומתמודד במקום ה־13 ברשימת מרצ לעירייה. "המטרה שלי הייתה להיאבק על הזכויות שלנו ולצאת מהמאהל אחרון - רק אחרי שכל הדיירים שם קיבלו פתרון", הוא מספר. 


"אני איש של עשייה, דאגתי לאנשים שהגיעו למאהל לאוהלים, יצרנו קשר עם ארגון 'לקט ישראל' ועם בית ספר בגבעת עמל לאספקת אוכל, דאגנו אחד לשני. אבל אני לא יכולתי יותר, ובאיזשהו שלב אמרתי לבת זוגי - אני לא חוזר למאהל. נסענו לירושלים, מצאנו דירת חדר קטנה שבה אנחנו חיים עד היום, שנינו עובדים ואני מאושר. אני רוצה שהקול שלי יישמע. האג'נדה שלי היא שלא יישאר אף מחוסר דיור ברחוב בישראל. היום אני פעיל בעמותה שנקראת 'למען אחי ורעי', אנחנו מחלקים מזון פעמיים בשבוע בירושלים וברמת גן לנזקקים. כשאני נוסע ברחבי הארץ ורואה הומלסים ברחובות, הלב שלי יוצא אליהם, ואני ניגש וקונה להם אוכל ושתייה. הייעוד שלי הוא לעזור לאחרים".

ענת הלחמי , אלכס רוסוב , עמוס דויטש- מחאת האוהלים - צילום ניר קידרענת הלחמי , אלכס רוסוב , עמוס דויטש- מחאת האוהלים - צילום ניר קידר


גם מיכל שפר, שמתועדת בסרט, נמצאת היום במקום אחר. שפר התגוררה במאהל במשך שנתיים בעקבות פשיטת רגל שמוטטה אותה כלכלית. היא שהתה אצל חברים עד ששמעה על המאהל, והחליטה להגיע אליו. "אחד הדברים שגיליתי כשהגעתי למאהל הוא שאנשים לא מודעים לזכויות שלהם וזה היה המאבק הגדול שלי - לאפשר לאנשים מידע לגבי הזכויות שלהם", היא אומרת, "בעיניי זה אבסורד שאדם שהגיע לרחוב צריך למשל לחכות שלושה חודשים עד שהוא זכאי לסיוע. אדם נורמטיבי, אחרי שלושה חודשים ברחוב כבר יוצא פגוע ואפשר לעזור לו לפני. עשר שנים לא זכיתי לשום סיוע ולא ידעתי שמגיע לי סיוע וזו אולי הפואנטה של הסיפור, שיש לאנשים זכויות - בשביל זה אנחנו משלמים מסים כל החיים".

שפר, אמא לבת וסבתא לארבעה נכדים, מודה שלמשפחה שלה ההתמודדות עם אמא שמתגוררת במאהל הייתה קשה מאוד. "הבת שלי כמעט לא הגיעה לבקר, המשפחה שלי חשבה שהשתגעתי", היא מספרת. "אני יודעת שאם אנשי הרווחה והרשויות היו גרים במצב כזה יום אחד הם היו רואים דברים אחרת. אני מאמינה בעשייה ולא בדיבורים, ולכן גם הלכנו למאבק משפטי נגד פינוי המאהל ולכן גם הכרחנו את השופט להורות על פתיחת מקלטים בחורף הקשה לדרי רחוב. ולכן גם ניצחנו במאבק הזה, למרות שאנחנו הומלסים, אנחנו כלום, השופט נאלץ להקשיב לנו. גם היום אני ממשיכה ללוות דרי רחוב ולפתוח להם את הבית שלי. אני גרה היום בדירה ועובדת ואני לא מאמינה במסכנות, שונאת התמסכנות ושונאת קיבוץ נדבות. אנשים שמגיעים למצב כמו שלנו צריכים סיוע בסיסי ועזרה כדי לחזור לחיים רגילים".

שנאת עניים

אלכס רוסוב (39), שהתגורר במאהל קרוב לחמש שנים, חי היום בראשון לציון, לומד מחשבים ועובד, ופעיל מאוד ביוזמה למניעת הדתה במדינה. הכלב לייקי שמתועד איתו בסרט, נמצא עמו עד היום. "בחיים שלי לא חשבתי שאני אגור ברחוב במשך חמש שנים", הוא אומר, "היה לי עסק, עבדתי, אבל עברתי תאונה קשה ואיבדתי הכל כתוצאה ממנה. קשה מאוד אחרי חמש שנים כאלה לחזור ולהיות אזרח רגיל, חלק מהחברה. גם בזמן שגרתי במאהל עבדתי ולמדתי, וזה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לקום ולצאת ממקום כזה לעבודה ולחזור אליו אחר כך. המאבק שלנו היה ארוך ואפשר היה למצוא פתרון לפני, עובדה שבסוף הגיע למקום עובד סוציאלי ומצא פתרון כמעט לכל הדיירים שם. אפשר היה לעשות את זה חמש שנים קודם, בלי עתירה, בלי מאבק משפטי ובלי בזבוז כסף על עורכי דין".

אחרי חמש שנים, יש לך מה לומר על היחס של המדינה לדרי רחוב?
"ברור שהמדינה צריכה לשנות לחלוטין את היחס שלה לאנשים נורמטיביים שמגיעים לרחוב. היום במקרה של חובות, הוצאה לפועל מעקלת את הרכוש ואת הבית ואותו אדם או משפחה הולכים לרחוב. אני חושב שלשופטים בישראל אסור לחתום על צווים כאלו במקרים שבהם ידוע שאותו אדם ייזרק לרחוב. אין כיום בישראל פתרון לדרי רחוב שהם לא הומלסים ונרקומנים. מי שפושט רגל, מי שנקלע לחובות - נשאר ברחוב. המדינה צריכה לשנות את כל ההתייחסות שלה".

איליאן מרשק (34), פעיל חברתי ותיק, מכיר את הרחוב על בשרו משנים של שינה על ספסלים. למאהל הגיע כדי לסייע לאחרים ולא על מנת להתגורר בו, וחלק ניכר מפעילותו היה להביא לדריו פתרונות שיסייעו לאנשים בו להתמודד עם החיים בחוץ. לצורך העניין, הוא רתם את הטכניון ואת בית הספר בצלאל, שיחד הקימו במקום מקלחות ושירותים ארעיים ויציבים למגורים. "יצרנו קהילה שלא מסתפקת בלהיות מסכנה, אלא נלחמת על תנאי מחיה מינימליים בכבוד", הוא אומר. "רצינו ליצור פתרונות זמניים שייתנו אופציה לחיים נורמטיביים, לא חיפשנו להשתלט על השטח לתמיד. רצינו מקלחות, שירותים, מבנים יציבים. בהתחלה זה באמת הצליח, אבל כששטח המאהל צומצם לשליש בעקבות עבודות הרכבת הקלה - הכל נהרס. גם המאבק המשפטי היה הצלחה רק לחלק מהדיירים, לאלו שהצליחו לשרוד במקום עד הסוף. אבל עדיין, במדינת ישראל היחס להומלס עם בגדים קרועים ושיניים צהובות, גם אם יש לו תואר דוקטור, הוא כמו לזבל".

מלבד הגורמים החיצוניים, שעמם התמודדו דיירי המאהל, גם ביניהם היו לא מעט ויכוחים, חילוקי דעות ואפילו תקריות אלימות, ולא מעט פעמים הופנו אליו חצי ביקורת מהתקשורת ומהציבור הישראלי.

הלחמי מודעת לביקורת והייתה מודעת לוויכוחים ולסכסוכים בזמן אמת, והסרט מציג חלק מהתמונה, אך מתמקד יותר בניסיונות של חלק מהדיירים לשנות ולהיחלץ מהמצב. "ישנה שנאת עניים בישראל", היא מצהירה. "אנשים מפתחים שנאה לעניים מהפחד. כל הזמן אני שומעת 'למה הם לא עובדים?', 'למה צריך לעזור להם?', אבל האנשים האלו כן עובדים וכן רוצים להיות חלק מהחברה. רציתי להראות בסרט את האישיות המדהימה של הגיבורים. אני מקווה שהסרט יזיז משהו במקומות הנכונים, שיגיע למעלה, שיגיע לחוגים לעבודה סוציאלית. המאבק של מאהל ארלוזורוב זכה לניצחון, אבל אני תוהה מה קורה היום לאנשים שנזרקים לרחוב".