"זה מדהים", מתפעל מאריי פרחיה, מגדולי הפסנתרנים בעולם, שהגיע השבוע לישראל לסדרת קונצרטים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. "אפילו בניו יורק הגדולה לא קורה שממלאים אולם בסדר גודל של היכל התרבות כאן שש פעמים בשבוע, ערב אחר ערב".


פרחיה מציין השבוע 37 שנים לקונצרט הראשון שלו עם הפילהרמונית. "בפעם האחרונה שניגנתי עם התזמורת הזאת זה היה בהאנגר", הוא מעיר. "ההיכל היה בשיפוצים ואנחנו ניגנו במקום חלופי".

אתה מבחין בשיפור באקוסטיקה?


"לא כל כך אבל אני מעריך שלקהל כעת טוב יותר באולם הזה".

פרחיה, יהודי חם, שניצב בחמישייה הפותחת של הפסנתרנים בעולם, זוכר היטב את הספתח שלו עם הפילהרמונית בינואר 78', כשהוא, גאון קלידים בן 31, הגיע הנה מלווה בהוריו. "התזמורת הייתה אז נהדרת עם נגנים נפלאים, כמו הכנר הראשי חיים טאוב והוויולן הראשי דניאל בנימיני, שהיו בדרגת על", הוא נזכר. "מאז התזמורת הזאת נכנסה לשגרה מסוימת עד שבאו אליה כוחות חדשים שמרימים אותה מחדש".

כמי שמנגן עם מיטב התזמורות בעולם, הפילהרמונית שלנו היא מבחינתך עוד תזמורת?

"לגמרי לא. בהיותי יהודי ובכך שאני מאמין במדינת ישראל, זה משהו מיוחד בשבילי לחזור ולנגן עם התזמורת הזאת".

פרחיה, שהופעתו המעודנת, ממוצעת הקומה, איננה מסגירה את עוצמת נגינתו המשתפכת, לא רק מאמין במדינת ישראל, אלא גם מתגורר בה חלקית, מה שרבים לא יודעים. לעומת אי אלה מעמיתיו, כוכבי מוזיקה צברים, שבבואם להשמיע את צליליהם בנמל הבית מתארחים במלונות פאר בארץ, פרחיה מתגורר בבואו הנה בדירתו רחבת הידיים במרומי אחד ממגדלי אקירוב בתל אביב.

"אשתי, נעמי, רכשה את הדירה הזאת כדי שיהיה לנו כאן מקום משלנו", הוא מספר. "כשבננו, בנג'מין, שירת בצה"ל היה לו היכן להיות בחופשותיו מהשירות. לי נוח כאן וזה מה שגורם לי לבוא הנה יותר, לפחות שלוש-ארבע פעמים בשנה, גם מחוץ לקונצרטים".

בנג'מין בארץ?

"אחרי ששירת בגדוד 50 של הנח"ל הוא עבד כאן בתחום המחשבים, עד שהעדיף לחזור ללונדון ולהצטרף לעסקי נכסי דלא ניידי של סבו. אחיו, רפאל, בכיוון אחר. הוא מנסה להיות קומיקאי". 
שומר מסורת
ברחבי העולם מכירים את הנגן המחונן הזה כמאריי (משה במקור) פראיה אבל בהגיעו לישראל, הוא מקפיד להיקרא בשמו העברי – פרחיה. "אנחנו ממשפחת כהנים ומשמעות השם שלנו הוא פרח האלוהים", הוא מסביר.

פרחיה נולד לפני 67 שנים ברובע ברונקס בניו יורק למשפחה ספרדית שומרת מצוות, יוצאת סלוניקי. "בברונקס חייתה איתנו עד שנות ה-90 המאוחרות שלה סבתי, שלא ידעה אנגלית", הוא נזכר. "כך דיברנו איתה כל הזמן בלדינו והשפה הזאת נשארה איתי עד היום".

אביו היה פעיל בקהילה היהודית-אורתודוכסית שם. "הוא היה הפרנס של בית הכנסת והיה משתף אותי במקהלה שם, שבה שרנו בעברית, בניצוחו", מעיד פרחיה. "אני מחשיב את זה מאוד. המסורת היא בבסיס המוזיקה שלי".

אתה זוכר את השפה העברית?

"רק את תפילת ה'ברוך אתה אדוני' מבר המצווה. אני יותר זוכר מאז את ההליכות עם אבא לאופרות. הייתי חוזר מהן הביתה, משחזר לעצמי את המוזיקה בהן ובאופן מדומה מתחיל לנצח".

הוא צמוד לפסנתר מגיל ארבע. "תמיד ידעתי שחיי יהיו קשורים למוזיקה, אם כי עד נעוריי לא ידעתי בבירור באיזה מסלול אלך בה", מספר פרחיה. "חשבתי שאולי אהיה מנצח, אולי מלחין, אולי פסנתרן. לא אשכח את לילי בן עשהאל, המורה הראשונה שלי לנגינה. היא הייתה יוצאת תזמורת הנשים באושוויץ עם מספר חקוק על זרועה. לימים, כשהייתי בסיבוב עם התזמורת הקאמרית האנגלית, שעליה ניצחתי, ניגנה בה הצ'לנית אניטה לסקר-וולפיש. גם על זרועה היה מספר והיא סיפרה שניגנה בתזמורת הנשים באושוויץ. כששאלתי אם הכירה את מורתי, אמרה, 'היינו באושוויץ בתא אחד'".

היית ילד פלא?

"לגמרי לא. מוריי הקפידו שאגדל כילד רגיל שמשחק עם בני גילו ואפשרו לי לנגן בקונצרטים רק מנעוריי. כשהייתי בן 17 ניגנתי לראשונה באולם החזרות של קרנגי הול, בניצוחו של אלכסנדר שניידר מ'רביעיית בודפשט'. זה היה קונצרט שלא אשכח כל החיים שלי. זאת, מכיוון שבדיוק הייתה אז שביתה במערכת הרכבת התחתית ובקונצרט הבכורה שלי נכחו בדיוק 12 איש, אבל אני יצאתי משם ברווח".

איך?

"שניידר הכיר לי את אגדת הצ'לו פבלו קזאלס, שהואיל להקדיש תשומת לב לי, הנער, ולנגן איתי כשהייתי נוסע אליו, למקום מגוריו דאז, בפוארטו ריקו. השיחות בינינו התנהלו בצורה לא שגרתית. הוא היה מדבר איתי בספרדית-קטלנית ואני – בלדינו. למרות פער השנים האדיר, נוצר בינינו קשר חם ונהגנו לנגן יחד מוזיקה קאמרית".

מוזיקאי-על נוסף שנפתח בפני פרחיה היה הפסנתרן המהולל רודולף סרקין. "אני זוכר את סרקין מתייחס ביראת כבוד לכל תו ותו", הוא נזכר. "ככל שהיה מוזיקאי גדול, כך היה צנוע".
הכל אודות מוצרט
שטף זכרונותיו של פרחיה נעצר לרגעים. לבקשתו של הצלם הוא ניגש אל חברו הטוב ביותר – הפסנתר, ובחלל החדר רחב הידיים מתפשטים צלילי באך שמיימיים, בנגינתו המופלאה של פרחיה, שבמקביל לפסנתר מנהל רומן מבוקר עם שרביט הניצוח, "מה שמאפשר לי ליהנות מהתן-וקח עם הנגנים, כשהקשר איתם מאוד חשוב לי".

בצעירותו היה פרחיה האמריקאי הראשון שזכה בתחרות הפסנתר היוקרתית בלידס שבבריטניה. "לא הרגשתי נוח במיוחד בתחרויות אלה", הוא מתוודה. "אבל זה נתן לי הזדמנות לנגן עם מיטב התזמורות ברחבי העולם. יותר מכל הסוכנים למיניהם, אין כמו תחרויות כדי לפתוח את השערים בפני נגנים צעירים. ולא רק נגנים. אפילו גדולי המלחינים, כמו מוצרט ובטהובן, נעזרו בתחרויות".

כפסנתרן צעיר, המלחינים המועדפים ביותר עליו היו שופן ושומאן, שיצירותיו ריגשו אותו מאוד. עם הזמן עבר לברהמס, הנדל ומוצרט, שבאופן לא מפליא היה למלחין מספר 1 שלו, מה שהביא אותו להתגייס להקלטת כל הקונצ'רטי שלו. "כמי שמזמן אוהב את האופרות שלו, די טבעי היה לי להגיע מהן ליצירותיו האחרות", מספר פרחיה. "יש בהן משהו מאוד שירי. הקונצ'רטו מספר 21 שלו, שיש המכנים אותו 'אלווירה מדיגן', הוא כמו אופרה בופה קומית".

אתה שר תוך כדי הנגינה?

"לא, אבל אני מדמה צלילי שירה המשתלבים בנגינה שלי".

לצד הקונצ'רטו מספר 21 של מוצרט, אתה מנגן השבוע עם הפילהרמונית גם קונצ'רטו לפסנתר של באך וגם את "סימפוניית ההפתעה" של היידן, זה נראה כמו ללכת על בטוח.

"טוב שאתה אומר שזה רק נראה. האמן לי שזה לא ככה. התוכנית הזאת מאוד קשה, באמת מאוד קשה, אפילו לי. כשמנגנים את מוצרט, חובה להקפיד על כל תו ותו. הסימפוניה של היידן בהחלט מורכבת ואני שמח שניתנה לי האפשרות לחזרות מספקות עם נגני הפילהרמונית, שנתנו את עצמם בהן. ובאך? תמיד קשה לנגן אותו".

אף שהוא רב-אמן, הרברבנות ממנו והלאה. כשהוא מתאמן אינספור שעות בחדר העבודה שלו במעונו בלונדון, מוצרט לא רק בתודעה שלו, אלא גם מול עיניו. משני צדי הפסנתר שלו מתנוסס הדיוקן שלו מול הדיוקן של ברהמס.

"כל הפנימיות של האדם עולה מהמוזיקה של מוצרט", אומר פרחיה. "לעומתו, חשוב לי שיהיה מול העיניים ברהמס ולא רק בגלל המוזיקה שלו. לגביי הוא מהווה דוגמה כמי שידע להעריך את קודמיו, בהם באך, הנדל, סקרלטי, ראמו וקופרן וללמוד מהם. עם המשקולת הזאת על הכתפיים, אולי אפשר היה להיתקע, אבל דווקא ממנה הוא המריא למוזיקה הנהדרת שיצר".

דירת הקבע שלו נמצאת בבירת בריטניה דווקא. והסיבה? חפש את האישה. רעייתו נעמי היא בת למשפחה לונדונית יוצאת עיראק. הקשר החם ביניהם ניכר. ולא רק ביניהם. "אמא שלה מבשלת יוצא מהכלל", פרחיה מחמיא.

והוא יודע להחמיא. בדרכו הנחושה אל צמרת הפסנתרנים העולמית, קשר קשרים עם גדולי הפסנתרנים שקדמו לו. אחד מהם היה קליפורד קרזון, רב-מג על הפסנתר האנגלי. "קרזון ואני בילינו זמן רב יחד", מעיד פרחיה. "אפילו ניגנו בצוותא את הקונצ'רטו שאני מנגן השבוע עם הפילהרמונית. בכל הנוגע לפסנתר הוא היה פנטסטי, אבל מחוצה לו הוא היה קצת נוירוטי: טיפוס מסוגר שלעתים חשד שאנשים נגדו. מלבד החשדנות הזאת, הוא היה איש מקסים".

על ולדימיר הורוביץ, היהודי יליד אוקראינה, שלדעת רבים הוא ענק הפסנתר של המאה הקודמת, הוא אומר: "שנינו מאוהבים במוצרט, אבל כל אחד בדרכו. כפסנתרן, הורוביץ היה מעמיק מאין כמוהו וכל נגינתו הייתה מופנית לקהל. מעבר לשואו, שהתלווה לנגינה שלו בקונצרטים, במפגשים בינינו יכולתי לראות באיזו רצינות הוא מגיע לכך".

פרחיה, מי שזכה לעיטור דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן, מגיע לישראל לא רק לקונצרטים ולפגישות עם בני המשפחה של רעייתו. מ-2009 הוא משמש כנשיא המרכז למוזיקה בירושלים. פרחיה מעביר שם כיתות אמן, מעורה בהתוויית תוכניות המרכז ומביא אליו את ידידיו המוזיקאים כדי שיתרמו מנסיונם.
כשהציעו לו מהמרכז הירושלמי את הנשיאות, לא חשב פעמיים, למרות לוח ההופעות הגדוש שלו. "רציתי לעשות משהו למען ישראל", הוא אומר בפשטות.