"אני מקווה שזה לא ייגמר לעולם. רוצה לדעת לסיים בזמן. לא רוצה להגיע למצב שבו מישהו יגיד לי ׳די, עבר זמנך׳״. את הדברים האלה, האפופים בהרהורים של סוף, אמרה כבר לפני כמעט 30 שנה שרה׳לה שרון, ה״ביג מאמא" של השירה בציבור. מאז לא רק שהיא לא שמעה את שלוש המילים האלו, אלא שבשבוע הבא, ב-2 בפברואר, היא גם תזכה לקבל את אות יקיר אמ"י, בטקס שייערך בהיכל התרבות בפתח תקווה.


מה שנותר עדיין, אז והיום, הוא הפקפוק שלה לפני כל הופעה, אם בכלל יגיע קהל. ״עד היום אני שואלת מי יבוא״, טוענת שרון, בת ה-67. ״חורף. קר. יש תוכניות טלוויזיה. יש ארוחת שישי. יש נכדים. מי יבוא? והאולם, או-טו-טו מלא. כמו תמיד. למרות זאת, אני לא נגמלת מהפחד שלא יהיה לי עם מי לשיר״.


קרה שלא היה לך עם מי?


״תודה לאל, לא. אבל אני אומרת לעצמי ׳זה יכול לקרות, תהיי מוכנה לזה, ויפה שעה אחת קודם׳. החלום שלי זה לפרוש בשיא. כל פעם אני חושבת שאני פורשת, כי נראה לי שזה השיא, אבל אני ממשיכה, כי אולי אני לא יכולה אחרת״.


מעטים הם אלה שהפכו למותג כמו שרה׳לה שרון. היא אומנם לא המציאה את הגלגל. מלחינים כמו דניאל סמבורסקי, דוד זהבי וסשה ארגוב התרוצצו הרבה לפניה בין ערבי שירה בציבור. ממשיך דרכם, אפי נצר, נותר המלך בתחום, וגבי ברלין ועינת שרוף לא נלאים מלתזז קהל על שולחנות. אבל שרה׳לה שרון, מקיבוץ אשרות יעקב איחוד, מהווה מותג בפני עצמו, עם השירונים המוקפדים, שאצלה מהווים חלק בלתי נפרד מהפק״ל.


בקיבוץ שלה, שבניגוד לקיבוצים רבים אחרים לא הופרט לגמרי, היא מהווה משנת 2000 ענף עצמאי, יחד עם בעלה, יענקל׳ה. לאחר שנים של עבודה במפעל, במדגה ובמספוא, הוא הצטרף אליה, והם צוות שכל הכנסותיו, עד כמה שזה עלול לצרוב לעתים, נכנסות לקופת המשק, כשהם, כדוגמת החברים האחרים, מסתפקים בשכר חודשי.


״יענקל׳ה הוא בשבילי הכל, ואם אני זוכה כעת בפרס מפעל חיים, הוא חצי מהמפעל״, שרון משבחת את העזר שכנגדה. "הוא האמרגן שלי, הסוכן שלי, איש יחסי הציבור שלי והנהג שלי. מתוך בחירה אין לי רשיון נהיגה. פחות תאונות דרכים".


אם לעתים היא נשמעת על הבמה כמו מורה, אין בכך מקריות. שרון, בוגרת המדרשה למורים למוזיקה, הייתה עד לפני 17 שנה מורה לזמרה, ובגיל 50 החליטה לפרוש מההוראה. ״אני חושבת שמורה לזמרה ולרי-תמיקה צריכה להיות קרובה איכשהו לילדים שהיא מלמדת", היא מעירה. "במקום ללמד, אני מופיעה המון בפני ילדים".


אקסטזה במוסקבה


אל ההצלחה של שרה׳לה שרון נלווה לא פעם תסכול מסוים. ״עד היום שואלים אותי ׳מתי עשית את התורנות האחרונה ברפת?׳״, היא רוטנת. ״יש אנשים שלא תופסים שאנחנו כבר לא בתקופה של מדבר וגמלים״.


״רבים לא ידעו איך לאכול את שרה׳לה״, יענקל׳ה שלה נכנס כדרכו לדבריה, ״הם לא ידעו לעכל את זה שהיא עברה מסך ועשתה טלוויזיה. ׳קיבוצניקית!׳, הם אמרו עליה בנימה מזלזלת. מה פתאום היא צוחקת? מה פתאום היא שמחה? הרי יש מלחמות פה״.


הוא מרים להנחתה והיא ממשיכה את הקו שלו: ״ככל שאני עושה הרבה שמח בהופעות שלי, אני מרבה להופיע בערבי זיכרון לנופלים, ביניהם האחיין שלי, אבנר אלתר, שנפל באסון המסוקים״.


כל שיר ראוי לביצוע בערב שירה בציבור?


״מה פתאום. אני בוחרת שירים כאלה שהקהל יכול להצטרף אלי בפזמון, וזה לא בהכרח שירי רוק׳נרול, שהצעירים שרים בעמידה. אבל אני גם מרקידה אותם בהורה ומלמדת אותם את ׳שיר השומר׳ עם ׳מעל המגדל מסביב אשקיפה׳, כשבאותה מידה הם רוקדים לצלילי ׳עוד לא אהבתי די׳״.

ומקפצים בו־זמנית על השולחנות?


״לא, זה לא בבית ספרי. כל אחד בדרך שלו. יש מדריכי שירה בציבור שהולכים על זה. אני לא. על שולחנות אוכלים, ואילו על הרצפה מקפצים. אצלי שרים עם שירונים, כי אני רואה חשיבות במילים״.


את כוללת גם שירים מזרחיים בערבים שלך?


״יש בהם גם שירים ים תיכוניים, אבל שירים מזרחיים כבדים כמו ששר עופר לוי, הקהל לא ישיר בערב שירה בציבור, כי גם אני לא מסוגלת לשיר את זה״.

לא בסדר.


״למה לא בסדר? עופר לוי שר ביידיש? עופר לוי שר ביאליק? כל אחד שר לפי המקום שממנו באו ההורים שלו. ההורים שלי עלו מפולין ולימדו אותי ניגונים חסידיים ושירי ארץ ישראל בעוד עופר לוי גדל על מוזיקה אחרת״.

ו׳׳דרך השלום"?

״פעם אחת שמעתי את השיר הזה ברדיו וראיתי אותו (את פאר טסי - יב״א) פעם אחת בטלוויזיה. אני לא חייבת להכיר כל שיר ולכלול אותו בערב שירה בציבור שלי. בוא ניתן לשיר הזה להתבשל בתוך העם ונראה אם יחזיק מעמד. אני לא רוצה לפסול על הסף. מי חשב ש׳ילד של אבא׳, ששר מוקי, יהיה לכזה להיט, שאפילו שרים אותו בציבור? שיר נהדר!״.


את הפרויקט של רביבו את מכירה?


״בטח. הם עושים מחרוזות נהדרות משירים של פעם. אם זה יישאר, לך תדע. הרי יש צמחים חד-שנתיים ויש צמחים רב-שנתיים״.


תארחי במופעים שלך את אנשי הפרויקט?


״אם זה יעמוד בסטנדרט הכספי. זאת השאלה היחידה. לכן אין מצב שאייל גולן או שרית חדד יגיעו אלי, אבל אמשיך לארח את השירים שלהם כמו שירים אחרים שיש לי איתם תחושה של זרימה״.


כששרון נדרשת לשאלה מהי הנקודה המרגשת ביותר בקריירה הארוכה שלה, היא לא חושבת פעמיים. ״בלי ספק בנסיעות ב-81׳ וב-83׳ ליריד הספר הבינלאומי במוסקבה. אז שערי רוסיה היו עדיין סגורים והרגשתי כמו אישה בדרך ללידה הראשונה שלה, שלא יודעת לקראת מה בדיוק היא הולכת. הבאתי איתי שירונים מעמק הירדן ואלתרתי שירה בציבור מרגשת, שבה התרפקו יהודי רוסיה על ארץ ישראל. שם הרגשתי הכי בכיף, בלי ביקורות קטלניות ברקע״.


"אין עוד מנחה שירה בציבור שיש לו כזה קשר בלתי אמצעי עם קהל כמו שרה׳לה״, יענקל׳ה מתערב שוב. "זה היתרון שלה, כשתוך כדי הופעה היא מדברת על המון דברים שאין להם קשר לשירה ושואלת שאלות אישיות״.

״כדי להעביר שירה בציבור, אין צורך בקול של זמר וגם אין לי יומרות לכך״, שרון מבהירה. ״אני פשוט אחת שאוהבת לשיר. מאוד. אני גם לא נגנית מקצועית בפסנתר, אבל לא זזה בלי הכלי״.


בשנת 2001 הגיחה משדות האספסת בעמק הירדן וממועדוני הזמר הנצחיים שלה, בעין חרוד ובאפיקים, אל לב העיר הגדולה. זאת, כשהייתה מחונכי מועדון ״גנקי״ בתל אביב, שעד מהרה הפך לאחד ממעוזי השירה בציבור. לאחר כשנתיים נעלמה מנופו, כשנקראה להנחות סדרת תוכניות בערוץ 10. כשהסתיימה הרפתקה זו, כל העמדות ב״גנקי״ היו כבר תפוסות. אבל לא אלמן ישראל. שרון ממשיכה מאז להתרוצץ בין מועדונים של זמר עברי.


למעשה, היא איננה נשארת רק בתחום המועדונים. ״לאן שמזמינים אותי, אני באה״, היא אומרת. ״להופעות בדימונה, במרכז למורשת בגין בירושלים.

אני מופיעה מעבר לקו הירוק. אם מזמינים אותי, אני מגיעה גם לבית אל ולקריית ארבע, כי בשבילי הכל ארץ ישראל. לאחר שהופעתי באריאל, אורי אבנרי כתב שהייתי חברה שלו, ושבעקבות אותה הופעה נגמרה החברות בינינו. זה חבר זה? הוא לא יודע שאני מופיעה היכן שיש יהודים?״.


לא אוהבת חיקויים


הכל התחיל בקיבוץ אשדות יעקב איחוד. כילדה מוזיקלית הלכה ללמוד במדרשה למורים למוזיקה. השירה בציבור צצה בעולמה כשחזרה למשק והחלה לארגן בו את החגים. מהם צמח מועדון זמר בעמק וממנו התגלגלה לטלוויזיה. עם ההצלחה החלו לירות לעברה בליסטראות. היום היא מנסה להחליק את עלבונות העבר, אבל אז אמרה מעומק הלב: ״הוטחו בי עלבונות עם מילים חסרות קשר לשפה העברית. הייתי רצה למילון הלועזי-עברי כדי לברר מה בדיוק כתבו עלי בביקורות. כל כך נפגעתי שכמעט רציתי לצאת מהסיפור הזה״.

את נפגעת?


״כן, אני טיפוס מאוד פגיע״.

גם מהחיקוי של טל פרידמן ב״ארץ נהדרת״ נפגעת?


״בטח שאז נפגעתי. אני לא אוהבת חיקויים. בגלל זה אני שמחה שכעת אני לא מופיעה בטלוויזיה. ככה אין לא ביקורת ולא חיקויים. שיתעסקו עם אחרים״.


פעם אחת זלגה מעמדת המנחה אל עמדת הזמרת, ויש הטוענים שאז נכוותה ברותחין. זה היה ב-93׳, כשייצגה באירוויזיון את ישראל עם השיר ״שירו״, מאת הקיבוצניקים במיל׳ יורם טהרלב ושייקה פייקוב (המורה למוזיקה שלה בקיבוץ). שרון דורגה במקום ה-24, לפני האחרון. ״זה היה הישג אדיר מבחינתי״, היא משמיעה את נאום הסנגוריה. ״מה שחשוב לי זה מה שקרה בארץ, כשכאן זכיתי במקום הראשון בקדם אירוויזיון״.


איך היה באירוויזיון?


״פחד אלוהים. לא ידעתי איך אעלה לבמה בידיעה שמיליונים צופים בי״.


שרון בקדם האירווזיון. צילום: יהונתן שאול


כיום היא איננה נענית לכל הצעה שמופנית אליה. ״הציעו לי להשתתף ב׳האח הגדול VIP׳ עם המון כסף, אבל לא הסכמתי״, מספרת שרון. ״וכשהשבוע הציעו לי להשתתף ב׳הישרדות VIP׳, אמרתי ׳אני - לבוץ, לאכול חרקים, מה קרה?׳. ואתה חושב שלא הציעו לי את ׳היכל התהילה׳? גם הציעו. בשביל מה? הרי יש לי תהילה בהופעות מדי ערב.


״השיא היה כשהציעו לי גם את ׳הצילו, אני לא יודע לבשל׳״, היא מוסיפה. ״׳מה אתם רוצים מהחיים שלי?׳, שאלתי. אני, אגב, אלופה בבישול ואופה בצורה בלתי רגילה. אבל יש דברים שלא הציעו לי. בעלי שאל את צביקה הדר ׳למה אתם לא לוקחים את אשתי לשפוט ב״כוכב נולד״?׳, הרי יש לה המון מה להגיד. ומה צביקה ענה: ׳אשתך כל כך טובה שהיא תעביר את כולם׳״.


מה דעתך על תופעת "כוכב נולד"?


״אני שמחה על כך שעוסקים בשירה ולא במלחמות״.


ואגב כך גם הורסים שירים.


״מי שהולך לשם, חושב שהוא יודע לשיר. אז להגיד לו שלא ילך לתוכנית? ומה הוא יעשה? יאסוף בולים או יגדל דגים באקווריום?״.


חתונת זהב


בגיל 67, שרון היא סבתא לתשעה נכדים מארבעת ילדיה. בני משפחתה זה מכבר אינם חיים בקיבוץ שלה. ״כל אחד צריך לחיות איפה שטוב לו. עדיף בארץ״, היא מאמינה.


מארבעתם התפרסמה הבת הצעירה, שירי, שהייתה שחקנית נבחרת ישראל בכדורסל וכיום עוסקת בהנהלת חשבונות. בשיא הקריירה שלה, כדי להיות לידה, שרה׳לה ויענקל׳ה התמקמו לשנתיים ברעננה. ״גם שם נשארנו קרובים לאדמה וגרנו ברחוב הנושא את שמו של יהושע חנקין, גואל הקרקעות״, היא מעירה.


הבת הבכורה, מיכל, למדה מחול מודרני בהולנד ורקדה בלהקת המחול הקיבוצית. היום היא חיה בבת שלמה ועובדת כמורה לפילאטיס ולמחול. בנה עוזי הוא שף במסעדה ברמת גן, ואילו הבן זמר בעסקים. שרון איננה רואה כישלון בכך שכל גוזליה פרחו מהקן הקיבוצי. ״זו דרכו של עולם״, היא סבורה. ״גוזל פורש כנפיים ועף לדרכו. לא ניסיתי לכוון אותם בחייהם ולשכנע אותם שיישארו בקיבוץ״.


מהן התוכניות שלך לאחר זכייתך בפרס מפעל חיים?


״אני מתכוונת להמשיך בחיים כרגיל. כל בוקר, כשאני קמה, אני בודקת שכולם חיים, כולם בריאים ומתכוננת לעוד הופעה. שלא ייגמר לעולם. אבל כמה אפשר? אני לא יודעת כמה אנחנו, הבנות, יכולות להמשיך לסחוב, לעומת הבחורים, שיש להם פחות אחריות למשפחה. להם יש יותר כוח. הם פרפרים״.


על מה את חולמת?


״שתהיה לי דירת סטודיו במרכז, מה שיאפשר לי לראות יותר את הנכדים שלנו. אם מישהו יהיה מוכן להעמיד לרשותי את דירת הסטודיו הצמודה לבית שלו, אני באה. בתמורה לזה אני מבטיחה שפעם בחודש אעשה לו קבלת שבת״.


יש עוד חלומות?


״להתחתן כמו שצריך עם יענקל׳ה. כלומר, לא ברבנות. זה כבר היה. אלא לערוך חתונת זהב, בעוד שנתיים, חגיגה במקום זו שלא הייתה לנו ב-67׳. אז, לאחר שחבר הקיבוץ שלנו נהרג במלחמה, לא יכולנו לחגוג. עכשיו אמרתי לבעלי ׳יענקל׳ה, בוא נחיה לפחות עוד שנתיים, כדי לעשות חגיגה כמו שצריך בנוף הגלילי של ״כישורית״. באותה הזדמנות גם נראה מי חבר אמיתי שלנו שיעשה את כל הדרך מהמרכז״.


מניין כל הנמרצות שלך?


״זה בטבע שלי. כנראה נולדתי ככה. כילדה, האחים שלי קראו לי ׳שרה מרץ׳ הרבה לפני שהייתה מפלגה כזאת, ועוד לא היה טבוע המונח היפראקטיבית. מה שממריץ אותי זה שוקולד״.


מעבר לקולניות החברמנית שלה, שרה׳לה שרון מוכרת כנשמה גדולה. הקהל הרחב אולי איננו יודע זאת, אבל זה מכבר היא אימצה את כישורית, כפר קהילתי לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, מצפון-מערב לכרמיאל. לפני כ-18 שנה הוזמנה להעביר שם חוג זמרה. שרון, שבדרך כלל לא יודעת להגיד לא, נענתה לאתגר וממשיכה.
 

״בערב הראשון רק ארבעה העזו לבוא ולשיר״, היא נזכרת. ״כיום, יש לי 164 חבר׳ה בחוג, ואני חוגגת איתם גם את החגים. כמו בקיבוץ של פעם. ויש לנו חבורת זמר מטעמם, ולהקת מחול. זה מפעל החיים שלי״.