לא שיש לי משהו נגד הזמר המוכשר הזה. הוא חתיך, שברירי ורגיש. אבל עברי לידר, כמו הרבה מהזמרים ״החדשים״, שייך בעיני לבוגדנים שביניהם. אלה שמוכרים שירים לקסטרו והופכים לפרזנטורים בתוכניות טלוויזיה.
זאת הסיבה שלהשקת אלבומו החדש, "האהבה הזאת שלנו", הגעתי חמצמצה ונטולת אמונה. והנה, כבר בכניסה להיכל התרבות, הסתער עלינו עדר פפראצי. לא בגללי, כמובן. יותר בגלל גל אוחובסקי ואביעד קיסוס, קולגות של לידר לקהילת הלהט"ב. "איך, לעזאזל, אני עומדת להעביר את השעתיים וחצי הבאות?״ תהיתי בייאוש, ועוד בהיכל התרבות.
אבל לידר הוא הסטוץ האולטימטיבי. כשהוא פתח עם "לאונרדו", הרגשתי שהוא עושה לי טוב. כשהמשיך עם "ואולי", הרגשתי שאולי במקרה ייגמרו החיפושים עבורי. וכשסיים עם "בוא", הרגשתי שמותר לי לפעמים גם לבכות. אין ספק שהוא עובד קשה כדי להפנט. הוא נחשף עד כאב, מספר על אביו שנפטר, על החבר לשעבר. הוא לא מפחד מהצד הזה שלו, ונותן לקהל לחוש אותו. פוליטיקה? חס ושלום. רק אהבה בעיר קרה ועוד בוולנטיינ׳ס דיי. לא פלא שרוב הקהל בהיכל הוא נשים.
והוא מפנק. מה זה מפנק. יש לו תמהיל נכון בין שירים מוכרים לחדשים, ששומרים על הקו שלו ומרגשים. קולו הרך ועושר צליליו לא רק שאינם נופלים באיכותם מהגרסה הדיגיטלית, הם אף עולים עליו. דבר נדיר, שכן בהופעות משהו מהסאונד המקורי הולך לאיבוד. לפעמים הוא מסובב לקהל את הגב, אבל זה רק כדי להלום בתוף הגדול.
ואז הוא יורד לקהל כאחרון ה"שלמה ארצים" ומשדרג את עצמו לגרסת הסלפי עם כל מי שרוצה. סתם כי בא לו להיות מקסים. נסלח לו על נטייתו להצטלם דווקא עם הבלונדיניות, למורת רוחן של הברונטיות בהיכל.
הבעיה היחידה היא שבתוך כל מפעל השוקולד הזה, גם דודו טסה הנפלא, אורח הכבוד, רק הפריע למעשה האהבהבים הנרקם בין הלידר לנתיניו. אבל זה לא יכול להימשך לנצח. ואחרי שכל הקהל כבר נעמד על רגליו באקסטזה, ידעתי שאם אי פעם ארגיש שוב בודדה, תמיד אוכל לקנות את הדיסק החדש של לידר ולשמוע בריפיט.