ערב, חרש מתגנבת הלבנה/ הפליטים אשר הנצו משפילים עיניים עייפות/ אמהות עייפות אז ישירו שיר ערש/ נומי ילדתי המגורשת". מאחורי שורות אלה המככבות באחד מארבעת בתי "שיר מחאה" – לא עומד משורר ידוע או פזמונאי מיומן, אלא דווקא אחד מבכירי המלחינים כאן, שחורג מעולם הצלילים שעמו הוא מזוהה ועולה עלי בריקדות בנושא חברתי דווקא.

"בית הספר היסודי שבו למד בני הצעיר קלט ילדי פליטים מדארפור", מספר עודד זהבי, המלחין שכתב את השיר שחותם את אלבומו החדש, "ציפור יחידה". "יום אחד, באחד ממסעות הגירושים הנוראים, נעלמו משם ילדי הפליטים ואף אחד לא הסביר דבר לתלמידים. מצאתי את עצמי מזדעזע כפי שלא הזדעזעתי מזמן. 'אלוהים אדירים, מגרשים ילדים', חשבתי לי". זהבי הדעתן לא הסתפק באמירה זו.

"כשחיפשתי טקסט הנוגע בדברים האלה ולא מצאתי, החלטתי לכתוב אותו בעצמי", הוא מעיד. "תהיתי מה קרה לנו מאז ימי התום של 'פזמון ליקנתון' של לאה גולדברג. האחר שנראה לנו פעם אקזוטי נחשב כיום בזוי".
 

"שיר מחאה" הוא לא השיר היחיד באלבום שעוסק בפליטות ובנרדפות. "מאוחר מדי", שירו של דן פגיס, מתאר מישהו שמגיע לאירופה אחרי השואה ולא מזהה את העיר שממנה הוא ברח. מולו "טחנת הרוח", שיר בתרגומו של נתן יונתן, שבו איציק מאנגר מתרפק על אירופה שבטרם השואה. "אני מתפלא איך הפכנו מעם בורח לעם רודף", הוא אומר. "אנחנו בורחים מפוגרומים ומגרשים את אלה שמחפשים אצלנו מקלט, צודק או לא. כולנו מצולקים ולא רק מהשואה. די אם נראה את המספר הרב של המשפחות השכולות ושל הלומי הקרב. בעצם אנחנו חיים בתוך הפצע. לחבר את זה עם שיר אמנותי זה דבר שיכול לקרות רק בישראל".
 

תקן אותי אם אני טועה, אבל אינך מוכר במיוחד כמלחין של מחאה. 

"מוזיקה ומחאה זה צירוף שלא תמיד עובד יותר מדי טוב. כי מי שרוצה למחות ושקולו יישמע ברבים, שילך לכיכר העיר. אבל לא יכולתי להבליג וכתבתי.

לא נראה לי שלנו, האמנים, יש איזו תקפות במציאות של היום. יחד עם זאת, אם בוער לך משהו, חשוב שלא תמנע מעצמך מלהגיד אותו. אבל אני לא עד כדי כך מגלומן כדי לצפות שדברי המחאה שכתבתי ישנו משהו". 

באלבום הנוכחי יש ניסיון מצדך להציג תעודת זהות מוזיקלית שלך?

"לפני ארבע שנים, בגיל 50 , עלה בי הצורך להסתכל קצת אחורה. אומנם אני שונא אמנים שעושים לעצמם רטרוספקטיבה, אבל יש רגע שבו אתה שואל 'מה עשיתי ולאן אני הולך?'. זאת בפרט שמאוד מפחיד אותי להיות חלק מהממסד, כפרופסור באוניברסיטת חיפה (זהבי ייסד שם את החוג למוזיקה. יב.א), בשעה שאני רואה את עצמי כאינפנטיל.הסיבה השנייה לתעודת הזהות המוזיקלית הזאת היא קנאה. כשביקרה בארץ הזמרת הארמנית המדהימה אנה מלניאן, היא הביאה לי תקליטור שלה שבו היא שרה מוזיקה ארמנית של מלחינים בני זמננו. אז אמרתי 'גם אני רוצה אחד כזה'".
 

לעשות רעש

באלבום ששמו לקוח מהשורה הפותחת של "בהרי ירושלים", שירה של לאה גולדברג, כולל זהבי שירי מלחינים שאותם מרבים להלחין, כמו נתן אלתרמן ויונה וולך, וגם מלחינים ששיריהם בדרך כלל אינם הולכים עם מוזיקה, כמו יאיר הורוביץ ודן פגיס.

האם ניתן להלחין את שירי כל המשוררים?

"אני מניח שאפשר להלחין הכל. השאלה היא היכן עומד התוצר המוזיקלי ביחס לתוצר המילולי. אין ספק ששיר מולחן ושיר נקרא הם שני דברים שונים. השירים של פגיס והורוביץ הם מופשטים ומורכבים ולכן היה מאוד מאתגר לתת להם מענה מוזיקלי".
 

לא מתסכל אותך שהאלבום לא יהיה נחלת ההמונים?

"אני מקווה שמבין אלה שצופים בסרטי אלמדובר, קוראים את ספרי דויד גרוסמן והולכים לקורסים מתקדמים בפסיכואנליזה, יהיה להם העוז לצאת מהארון ולהכריז בגלוי על צעד של תמיכה בתרבות ויקנו תקליטור של עודד זהבי. עלינו להבין שבעצם אנחנו קבוצת מחתרת".
 

אתה מרגיש כאמן מחתרת?

"אני מרגיש שבפועל אני מחתרת. כשכותבים על מוזיקה ישראלית, המוזיקה האמנותית שנכתבת כאן כמעט שלא נסקרת. הגיע הזמן להבין שבעצם אנחנו זמרי הקסטות של שנות ה-70. מכאן שעלינו לעשות רעש ולמצוא נתיב שיווק אלטרנטיבי. אם לא נותנים לנו את הבמה המרכזית בתקשורת  האלקטרונית, עלינו למצוא ערוץ שיגיע לצרכנים שלנו. לשם זה אני מחפש מישהו שיהיה טוב בשיווק כמו שאני טוב בקומפוזיציה".
 

המציאות שאתה מצביע עליה מתסכלת אותך?

"לא, היא לא מתסכלת אותי מפני שאני עושה את הדבר שלי. עם  זאת, אני מצטער על ההימנעות מדיאלוג עם קהלים יותר רחבים וכועס על שמוזיקה אמנותית, שנכתבת כיום, מתויגת על הסף כמוזיקה לא נגישה. כשיצירות שלי נוגנו בקונצרטים בחברת יצירות אחרות, תגובת הקהל לגביהן לא נפלה מהתגובה ליצירות הקלאסיות שנוגנו שם. כי כשהקהל מגיע, הוא נהנה. יש כאן בארץ שורה של מלחינים, הכותבים מוזיקה פנטסטית, שבהינתן התנאים

הנכונים, יכולה להיות מרכיב משמעותי בשיח התרבותי הישראלי".
 

לא נפטור אותך מתגובה על הסערה שפקדה באחרונה את פרס ישראל.

"שום פרס לא הפך שום אמן להיות יותר טוב ממה שהוא באמת. אבל בתור מי שזכה בכמעט כל פרס מוזיקלי שניתן כאן, זה יהיה צבוע מבחינתי להגיד שזה לא מהנה. תמיד היה לי מספיק שכל להבין שאם לא הייתי זוכה, זה לא היה מחריב את עולמי. בכל מקרה, הייתי מנצל את סערת הפרס כדי לבדוק כמה מהספרים של המועמדים נגישים כיום לקהל הרחב. מעניין מה יתגלה".
 

אם היית בסיטואציה, גם אתה היית מתפטר?

"בכל מקרה אני לא חושב שהיו פונים אלי. ואם המועמדות שלי לא הייתה מאושרת, הייתי לוקח את עצמי והולך החוצה. בסופו של דבר על מה כל מהמהומה? הרי כל העסק הוא לא משהו מכונן בתרבות שלנו".