ועידת הפסגה המוזיקלית הזו התאפשרה הודות לסדרת הקונצרטים שעולה השבוע בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. שרון קם, מהקלרניתנים המובילים בעולם, הגיעה אליה ממקום שבתה בהאנובר שבגרמניה; אחיה, הוויולן הבינלאומי אורי קם, חזר מג'נבה, שם הוא משמש כפרופסור באוניברסיטה המקומית, ואמם, הוויולנית רחל קם, היא מוותיקי הנגנים בפילהרמונית.

"אנחנו מנגנים באותו קונצרט, אבל כמו בעבר יש בינינו הפרדת כוחות", מבהירה האם. "כשהם מנגנים כסולנים את הקונצ'רטו לקלרנית ולוויולה של מקס ברוך, אני לא בין הנגנים המלווים, אלא יורדת לאולם כדי להקשיב להם וליהנות בתור אמא. אין הרבה הזדמנויות כאלה. מדובר ביצירה שבאופן נדיר מאש פשרת תפקידי סולו לקלרנית ולוויולה גם יחד".

שבת בצהריים. שרון הגיעה לפני שעות לא רבות מחו"ל ונערכת לחזרה עם התזמורת. עד שזו תחל, אנחנו מסובים בדירה ספוגת הקולטורה של משפחת קם, כמטחווי קשת מהיכל התרבות. תחילה מספרת האם כיצד החלה להירקם בחיפה של שנות ה-50 השושלת המוזיקלית שלהם.

החצים מכוונים לאליהו גמליאל, מלחין השיר "ארץ זבת חלב ודבש", שהיה מורה לחלילית בבית הספר "מעלה בכרמל". יום אחד הוא פנה להוריה של רחל פלטיאלי, תלמידת כיתה ד', ואמר להם שעם כישרון כשלה מוטב שתלמד לנגן בכלי רציני יותר. "מכיוון שבדירה הקטנה של הורי ניצולי השואה לא היה מקום לפסנתר, הגעתי אל הכינור", מסש פרת רחל. "לימים, כשניגנתי בתזמורת הגדנ"ע והיה חסר נגן בקבוצת הוויולות, שאל אותי המנצח שלנו, שלום רונלי-ריקליס, אם אני מוכנה לעבור כלי. כשעברתי, התאהבתי בוויולה ונשארתי איתה".

כנערה היא ניגנה עם התזמורת הסימפונית חיפה וזכתה להיות תלמידתו של המלחין והוויולן עדן פרטוש, אבל באוניברסיטה למדה דווקא עבודה סוציאלית. אז הכירה את בעלה, צבי, פרופסור לביופיזיקה במכון ויצמן, שהחזיר אותה למסלול המוזיקלי. כבן של עובדת סוציאלית, לא היה מוכן שזוגתו תהיה באותו מקצוע. הוא קנה לה ויולה חדשה ועם שרון, התינוקת שלהם, הם יצאו ללימודים גבוהים בקליפורניה. הפצפונת הייתה מחוברת אליה בלימודי המוזיקה שלה וכשניגנה בתזמורת הסימפונית של סן דייגו.

ב-75' חזרה משפחת קם ארצה. לאחר שלוש שנים בתזמורת הקאמרית הישראלית חצתה את הקווים אל הפילהרמונית, שהפכה לביתה המוזיקלי, לצד הופעותיה בהרכבים קאמריים. "הפילהרמונית של היום איננה הפילהרמונית של אז", היא מעירה. "המעמד שלה בציבור היה הרבה יותר גבוה והיינו כמו יחידת עילית, אבל רמת הנגנים הצעירים שמצטרפים היום עלתה פלאים".

בין קלאסי וג׳אז

בעוד רחל קם פעילה מאוד בתוכנית "מפתח" של הפילהרמונית להנחלת המוזיקה הקלאסית לילדים, היא פיתחה מעין תוכנית דומה לגבי ילדיה, שהפכו למוזיקאים בינלאומיים. "כששרון התינוקת נעמדה, הבחנתי שיש לה חוש קצב", מעידה האם. "קניתי לה כינור זעיר בהיותה בת 3 וחצי ולקחתי אותה כשפן ניסיונות, כשלמדתי איך ללמד ילדים קטנים בשיטת סוזוקי".

היא לא יצאה מזה כנרת.

"כשחזרנו ארצה שרון אמרה שנמאס לה מהכינור ורצתה פסנתר. כשלא הלך לה איתו, הבאתי אותה למוזיקאי גרשון פרנסקי שיראה מה אפשר לעשות איתה. 'תנסו חלילית', הוא המליץ. 'הילדה צריכה כלי שבו תוכל להביע את עצמה דרך הפה'. בגיל 12 היא עברה לקלרנית".

עד מהרה אובחנה שרון כילדת פלא. כבר בגיל 16 הופיעה כסולנית בקונצ'רטו של מוצרט בסדרת קונצרטים של הפילהרמונית, והוזמנה על ידי זובין מהטה לצאת עם התזמורת לסיבוב הופעות בקנדה, כשבין הנגנים, כמובן, אמה הוויולנית. "כשהוא ניצח והיא ניגנה, המאסטרו עשה לי סימנים שהנגינה שלה אלוהית״, נזכרת רחל.

״מהטה תמיד עודד נגנים צעירים שמיטיבים לנגן", סבורה שרון. "אותי הוא זכר כמי שבאה מילדות לחזרות של אמא. למרות זאת לא היו הנחות. היה עלי להוכיח את עצמי פי כמה וזה גרם ללחצים".

הלחצים נשארו מאחור. היא למדה בג'וליארד, החלה להופיע עם מיטב התזמורות בעולם ואף זכתה להיות סולנית בקונצרט היסטורי משותף של הפילהרמונית הישראלית ושל הפילהרמונית הברלינאית בחגיגות לציון נפילת חומת ברלין. הפרס הראשון שבו זכתה באותה שנה בתחרות הבינלאומית היוקרתית ARD בעיר נטולת החומה קיבע את מעמדה בצמרת.

אותו פרס, שתפס אותה בהיותה בנסיקה בארצות הברית, היה גורלי לגביה. הזכייה חייבה אותה בקונצרטים באירופה. על אחד מהם ניצח המנצח הגרמני גרגור בוהל. בין התווים נרקם ביניהם סיפור אהבה. ״לא חלמתי לחיות בגרמניה, מה גם שהייתי מאושרת בניו יורק״, מציינת קם. ״אבל כשנישאנו, היה לי ברור שאני הולכת אחרי בעלי להאנובר, שם ישב כמנצח האופרה בעיר״.

ישראלית בגרמניה.

״אנחנו, האמנים, אנשי העולם ורגילים להיות בתוך הבועה שלנו, עד שלפעמים אנחנו לא כל כך מודעים לגבי היכן אנחנו נמצאים. דווקא רציתי דרכון גרמני לטובת הנסיעות התכופות שלי בעולם. כשהתנו זאת בוויתור על הדרכון הישראלי, הפכתי עולמות והבהרתי שעליו לא אוותר. הילדים שלי מדברים עברית ולמרות שהם חיים בגרמניה, יש להם קשר הדוק עם המשפחה שלי בארץ״.

בנה הבכור, דניאל, שר במקהלה והבהיר שילך ללמוד רפואה ולא ימשיך בקו המוזיקלי של הוריו. נטלי החלה לנגן בכינור, עברה לפסנתר וכעת לומדת שירה. הבת הקטנה, יסמין, מנגנת בכלי הקשה. ״אצלנו כל אחד בכיוון שלו״, מעירה שרון, שמגיל צעיר פנתה אל הצמרת. כבר ב-99' שיתפה פעולה עם קז׳ישטוף פנדרצקי הפולני, מענקי המלחינים בדורנו, והוציאה אלבום עם יצירותיו לקלרנית.

״זה לא היה משהו שכיח״, היא מציינת. ״הרפרטואר לקלרנית הוא מוגבל. אז מה עושים? יוזמים. כך חשפתי יצירה לא מוכרת לקלרנית של יוליוס ריץ, מלחין גרמני בן המאה ה-19. כך אני גם יוזמת עיבודים לקלרנית. ביניהם באלבום שפשוט קראתי לו 'אופרה' ובו עיבודים לקלרנית ולתזמורת של אריות אופראיות״.

יש משהו ישראלי בהקלטות שלך?

״עדיין לא, גם אם אני מחפשת כל הזמן. אולי בעקבות הכתבה שלך יפנו אלי מלחינים. לעומת זאת, כשמזדמן אני מופיעה עם הרכבים ישראליים. בשבילי זה כיף פי שניים לנגן עם נגנים מהארץ״.

על אף ששרון (43) היא קלרניתנית קלאסית מובהקת, לא פעם הקליטה יצירות בעיבודים ג'אזיים. בהקלטותיה שיתפה פעולה לא אחת עם אחיה אורי, הצעיר ממנה בארבע שנים. אורי, ויולן כמו אמו, מוצא ביטוי בעיקר במוזיקה קאמרית. ״כמה שהרפרטואר של הקלרניתנים מוגבל, גם לנו הוויולנים יש אותה בעיה״, הוא מעיר. ״אם הייתי מתבסס כוויולן על נגינה כסולן עם תזמורות, לא הייתי מגיע רחוק״.

משיכה למנעד הנמוך

אורי ניגן בכינור מגיל 6. ״כמו שבמשפחות אחרות מספרים לילדים קטנים סיפורים לפני השינה, אצלנו התנגנה מוזיקה״, הוא מספר. ״היו באים חברים של אמא לנגן יחד. אבל לא היה לחץ לשבת ולהתאמן שעות. תמיד היה ברור שמוזיקה היא משהו שקודם כל נהנים ממנו״.

המעבר שלו אל הוויולה התבצע בגיל 15, בבואו להשתתף בקורסים קאמריים של משכנות שאננים בירושלים. ״כשרצו להרכיב שם רביעיית מיתרים והיה חסר מי שינגן בוויולה, שמחתי כשהתבקשתי למלא את החסר״, הוא משחזר. ״הרי הכרתי היטב את הכלי מאינספור שעות האזנה לנגינה של אמא, מה גם שהיה כלי זמין בבית. המעבר שלי היה טבעי. גם בכינור הייתה לי משום מה משיכה למנעד היותר נמוך. אני מאמין בהתאמת הכלי של הנגן לקול של הנפש״.

אין לו בעיה להודות שהוא התנסה בטבילת האש שלו עם הפילהרמונית בתור הבן-של: ״ניגנתי בבר המצווה שלי, שם נכחו גם אנשי הפילהרמונית. באותו קיץ היה אמור להיות לתזמורת קונצרט חגיגי במצדה, וזובין, שרצה שילד ינגן שם את התקווה, בחר את הילד מבר המצווה״.

לאחר ששירת בצה״ל כמוזיקאי מצטיין, למד ויולה בבית הספר למוזיקה ״מנהטן״ בניו יורק אצל פנחס צוקרמן. ״בדיעבד אני מבין שהוא מאוד התאים למה שהייתי צריך כנגן צעיר, אבל אז לא הבנתי מדוע לא הייתה לו סבלנות לעבוד עם תלמיד שלו על יצירה שלמה״, הוא אומר.

בתקופתו הניו יורקית ניגן אורי ברביעיית ״ויטמן״ ולאחר מכן עבר לברלין, לא רק כדי להיות קרוב לאחותו, אלא גם להגשים חלום ולנגן בפילהרמונית בניהולו המוזיקלי של המנצח סיימון ראטל, ש״אצלו קיבלתי בית ספר״. לאחר שנתיים אמר יפה שלום והלך הלאה. ״הבנתי שאני וישיבה קבועה בתזמורת זה לא משהו שהולך יחד״, הוא מסכם.

עם הזמן מצא שניתן לקיים קריירה בינלאומית, כולל פרופסורה בשווייץ, וגם להיות צמוד לאמא. אורי מתגורר עם בן זוגו במרחק צעדים מבית הוריו. ״אני מאוד אוהב את הקונצרטים ופחות את הנסיעות בעולם״, הוא מגלה. ״אבל הסבל בטיסות הממושכות ובשהייה בבתי מלון מתגמד לעומת ההנאה מכך שאני יודע שהקהל משלם במיטב כספו כדי לשמוע אותי מנגן״.

גם האמא לא משתגעת על הנסיעות, אבל ״נהנית תמיד להגיע למקומות חדשים. הנסיעות האלה פתחו לי את העיניים, אבל גם התעייפתי מהן. התנאים בהן השתנו לרעה. זאת אחת הסיבות לכך שאני שמחה לפרוש לגמלאות בעוד שבעה חודשים״.

כדי לחגוג את האיחוד המוזיקלי מתכננת משפחת קם ארוחת ערב שבה ישתתף גם ניקולאי זניידר. ״ארוחת ערב כזאת היא מה שאנחנו צריכים״, אומר אורי. ״כמי שעוברים תנודות קיצוניות, מהטיסות המפרכות ועד תשואות הקהל הנלהב, זה נותן לנו את הבלנס״.