אין לך סיכוי. מעולם לא היה לך סיכוי. את אישה בארץ של גברים. את אישה ענייה במקום שבו העניים מתים. את אישה ענייה ושחורה בתחילת המאה שעברה. וגברים לבנים, בזמן הזה, עלולים לבצע בך לינץ', אם לא תסתמי את הפה.
 
אבל את לא מתכוונת לשתוק. יש לך הרבה מה להגיד. ואת עושה את זה בדרך היפה מכל, המעודנת אך החריפה, המלטפת אך המכאיבה, דרך המוזיקה. את הזמרת הכי גדולה שיש. ואולי הכי גדולה שהייתה. בילי הולידיי, היום את חסרה יותר מאי פעם. 
 
כשהמוזיקה נדושה והטקסטים רדודים, מנהרת הזמן האפלולית זורקת אותנו 100 שנה לאחור, לרגע שבו אלינורה פאגאן יצאה לאוויר העולם. זה קרה באפריל 1915, כששני ילדים כהי עור וחסרי אחריות הקימו משפחה, אם אפשר לקרוא כך לשלישייה הכוללת נער בן 15, ילדה בת 13 ותינוקת שזה עתה נולדה. הנער יהיה לגבר וייעלם. כי ככה עושים גברים, תשאלו את בילי. הרי זה כל סיפור חייה, מתומצת במשפט אחד, או בשתי מילים באנגלית, my man, הגבר שלי, שלוקח את מה שהוא רוצה ואז נוטש אותי. על הגבר ההוא, תעתיק של האב, גיטריסט, יכול להיות שהיה זה קלרנס הולידיי, היא שרה בקול הסדוק, הרצוץ, המעונה, בפה שהתמסר לגברים זרים, בגוף שמכר את עצמו, עוד לפני גיל 15.  
 

אבל הפה הזה רצה לשיר. הפה הזה נועד לשיר. לשיר ג'אז, המוזיקה של החלשים והמדוכאים והמוכשרים מכל, ב-1930, בניו יורק, ברחוב 52, במועדונים. עוד מעט ישמע אותה ג'ון המונד, מפיק, ויקח אותה לשם, אל האושר הנכסף, אל הכסף הגדול, אל בני גודמן, נגן על, ואל לואי ארמסטרונג הנערץ, וקאונט בייסי, ולסטר יאנג, גם ארטי שו, הגדולים מכולם, אבל היא, בדרכה, גדולה אף יותר. 
 
השנים הללו, הראשונות, עוד מעודנות יחסית. הולידיי שרה את הג'אז שובר הלב ושובה הלב, כובשת אולם אחר אולם, מוציאה שירים, ואפילו מתחתנת עם נגן טרומבון בשם ג'ימי מונרו. הכול דופק לכאורה כמו שצריך. הגרסאות שלה מדויקות, עוצמתיות, חודרות עמוק לתוך הלב ומערסלות את הקיבה. אבל הפצע ההוא, פצע הנטישה, פצע האב החסר, הולם בתוכה, הם שוב עוזבים אותה, היא עוד תמצא את הנחמה בסמים, באלכוהול ובמרד שלה בממסד הגזעני של אמריקה. הכימיקלים הם חלק ממנה, היא אפילו חושבת שהם עושים לה טוב, עד שההרואין אוחז בה ואינו מרפה. 
 
לא רק קולה מהמם, גם יופייה. מהפרחים הלבנים שהיא כולאת בשערה, דרך העגילים שנאחזים באוזניה ועד הליפסטיק האדום שמבליט את שפתיה הבשרניות. היא אישה. היא נשית. היא חזקה. היא מינית. היא מתריסה את מי שהיא בעולם שלא רוצה אותה, אך נאלץ לקבל אותה כי אינו יכול באמת לעמוד בקסם השופע ממנה. 
 
היא שרה את עצמה. הא שרה על חייה. היא מתכוונת לכל מילה ונוגעת בכל אות. אך "strange fruit" הוא החשוב והמטלטל מכל. אותו שיר, שייבחר בסוף המאה ה-20 כשיר המאה במגזין "טיים", הוא המנון מחאה כנגד מעשי הלינץ'. השלטונות רוצים להדחיק, להעלים, להכחיש, אך היא שרה בכל זאת. והם נוקמים בה. היא אפילו נכלאת, לכאורה בגלל  הסמים, אבל הסיבה נעוצה בהשפעתה על הציבור. 
 
ככל שהשנים חולפות, קולה נסדק והופך מצמרר אף יותר. קול של בלוז. היא מענגת, היא טורפת, היא מתנקמת, היא עוצרת וסוטרת. בכל פעם שתקשיבו לה, תחולל משהו בכם. אך העשור האחרון הוא הידרדרות איטית ובלתי נמנעת. גופה נאכל מבפנים. היא מודעת לזמן שחולף ועוד מעט ייעצר לו. אבל ממשיכה, ללא לאות, לתת את עצמה לקהל. ולכל אדם שרוצה לשמוע ולהרגיש. חמש שנים היא נעה ונדה בסיבוב היסטורי באירופה. ואז, בגיל 44, נפרדת מאיתנו, סופית. היא הפסידה את חייה, אנחנו הרווחנו אותה, את הליידי ששרה בלוז.