יום חנויות התקליטים, שחל ב-18 באפריל בכל העולם, סיפק הזדמנות להתבוננות עמוקה על התרבות העולמית ועל חזרתו המרתקת של תקליט הוויניל לחיינו, על יחסי הגומלין בין מוזיקה פופולרית לבין תרבות, בין רטרו לבין אופנה, כמו גם על היחסים שבין הדורות - אלה שגדלו על תקליטים ואלה שרואים בתקליטים סוג של רומנטיקה ישנה שנעים להתרפק עליה ולאמץ אותה כסוג של טרנד.

"Record Store Day״ נתן אפשרות ליוצרים ולחנויות למכירה פיזית של מוזיקה שעוד נותרו בעולם, לחגוג את התחייה (המעט משונה, אבל מבורכת) של התקליט. אלבומים מן העבר יצאו במהדורות מוגבלות, והרצאות והופעות נערכו בחנויות הקטנות והעצמאיות.

מבחינת נתוני מכירות, השיבה לוויניל התעצמה מאוד בשנתיים האחרונות, כשבשנת 2014 צוין שיא מכירות התקליטים בעולם, שיא שיישבר בוודאות השנה. 2015 מסתמנת כשנת התקליט. אומנם בראייה הכוללת, יש ירידה משמעותית בצריכת מוזיקה בפורמט פיזי, ועלייה דרמטית בהאזנה למוזיקה ברשת בפורמט סטרימינג (נכון לעכשיו, השירות הזה לא מכניס כסף, לא לאמנים ולא לאלה שמזרימים מוזיקה לכל), אבל יש עלייה ברכישת תקליטי ויניל ובהדפסת תקליטים בעולם.

כדי להיות הגונים וישרים, יש להודות ששמונה מיליון תקליטים שנמכרו בעולם הם לא מספר מרשים מספיק, כי יש להקות ואמנים שפעלו בשנות ה-70 וה-80, שמכרו לבדן, מתקליט בודד ויחיד שלהן, את המספר הזה. מייק אולדפילד, נניח, מכר 16 מיליון עותקים בעצמו מ״פעמונים צינוריים״ שלו בשנת 1973. ככה שיש ירידה דרסטית בכסף שנכנס לאמנים, למפיקים ולחברות, וזה קורה דווקא בעידן שבו יותר ויותר אנשים מאזינים להרבה יותר מוזיקה. ״אנשים מאוד אוהבים מוזיקה גם היום״, אומר אפרים שמיר, ״אבל הם כבר לא אוהבים לשלם עליה״.

במהדורה מוגבלת

באפריל 1992 הוציאה משינה את ״מפלצות התהילה״, האלבום הישראלי החשוב האחרון שהודפס על ויניל. מאז חדלו החברות להדפיס אלבומים על ויניל באופן מסחרי ורשמי. זה קרה פה ושם, אבל כ״קטע״, לא כמדיניות מסודרת.

עכשיו המגמה חוזרת (במקצת). בחודש שעבר נערכו כאן שני ירידי תקליטים - אחד של קבוצת מוזיקה עצמאית ״קמ״ע״, והשני של קבוצת פייסבוק בשם ״חולי תקליטים התאחדו״. סניפי ״האוזן השלישית״, בתל אביב ובחיפה, מוכרים יותר ויותר תקליטים. דודו טסה, גבע אלון, אסף אבידן ו״הפה והטלפיים״ הוציאו את אלבומיהם האחרונים על ויניל. כמו כן, תקליטים מן העבר, כמו של החלונות הגבוהים, תמוז, הצ׳רצ׳ילים ואחרית הימים, קלאסיקות עבריות נפלאות, יוצאים מחדש בהדפסה איכותית.

אבל שוב, בואו נזכור. בכל ארצות הברית יש רק תריסר מפעלים שמייצרים תקליטי ויניל, 12 בלבד, לאוכלוסייה של 300 מיליון תושבים. הביקוש לתקליטים עלה, אבל לא הוקמו מפעלים חדשים. מכונות ההדפסה הן אלה שנותרו משנות ה-70 וה-80. בעלי המפעלים הקיימים מתחזקים את הקיים ולא מחדשים את הציוד. כשצריך חלקי חילוף יוצאים למסעות חיפוש בעולם. ביפן, בגרמניה או בקובה. דיסקים מיוצרים בשיטה של שכפול דיגיטלי. כל דיסק זהה לקודמו. בתקליטים אין דבר כזה. השבלונה מייצרת העתקים ברמות משתנות.

התקליט הראשון שמודפס על אותה מכונה יהיה שונה מהתקליט ה-300 שהודפס עליה. אבל, כאמור, הביקוש לתקליטים עלה, ההיצע של המפעלים והמכונות נשאר קבוע, וככה קורה שאם אתה רוצה להוציא תקליט ולייצר אותו בגרמניה, אתה צריך להזמין מקום במפעל הגרמני שנה מראש. בארצות הברית, ארבעה חודשים מראש. ויש תור הולך ומתארך, כי יותר ויותר אמנים רוצים את יצירתם על תקליט ויניל. גם ישראלים.

מכיוון שמדובר בשוק עם תקרת זכוכית, רוב מכירות התקליטים היום הן של מהדורות מיוחדות ומוגבלות. במגזין ״פיצ׳פורק״ נכתב שפעם הדפיסו 10% מהמהדורה כ״מהדורה מיוחדת״ (תקליט צבעוני, עטיפה עם אלמנטים מיוחדים ועוד), היום 50% מההדפסה מוקדשת ל״מהדורה מיוחדת״. הקהל אוהב מאוד ״מהדורות מיוחדות״. אבל אספני התקליטים מוכנים להישבע בשמו של כל תקליט ויניל של אלבום שהם אוהבים.

בתקליטים יש המון רומנטיקה. אי אפשר להתעלם מזה. תקליט הוא עניין רומנטי. הוא מוצר אמנותי לכל דבר. הוא גדול, העטיפה שלו מרשימה, הוא גם מחולק לשני צדדים. כל אחד כולל כ-20 דקות מוזיקה, מה שהופך את חוויית ההאזנה למשהו אקסקלוסיבי. אין אפשרות לזפזפ. אפשר להקפיץ את המחט לרצועה אחרת, אבל זה מחייב אותך לסוג מסוים של האזנה. האזנה רצופה. זה מתאים במיוחד, כמובן, לתקליטים מן העבר, שבהם הייתה התייחסות כמעט מקודשת לסדר השירים, ואלבום היה יצירה שלמה ומושלמת, מבחינת האמן.

הייתה חשיבה מאוד ברורה לגבי בניית סדר האירועים והשירים בתקליט. וכמובן, כל צד מסתיים, ואז צריך לקום מהמקום, ולהפוך את התקליט לצדו השני, כדי לקבל את ההמשך, ובינתיים יש זמן שעובר, ואפשר לעשות קפה, או לעשן סיגריה, או ללכת לשירותים. בקיצור: הפסקה מההאזנה ואז חזרה אליה. המגבלות של התקליט וההאזנה לו יוצרות את הקסם הגדול בעיני הדור החדש של משתמשי הפטיפון, שתקליטים נראים להם כמו הדרך הנכונה באמת לצרוך מוזיקה (ובכנות, אם לומר את דעתי, הם צודקים).

לא במקרה תקליטים שנצרכו בוויניל גם הפכו להיות חלק ממחזור הדם האמנותי המוזיקלי של מי שגדל עליהם. האזנה לתקליט מחייבת אותך להעמקה, השתקעות, התמסרות למה שהאמן או הלהקה מציעים לך. מי שגדל על התקליט של תמוז, או על ״שבלול״ של אריק איינשטיין ושלום חנוך, או על הצ'רצ'ילים, יידע במדויק איזה שיר בא אחרי איזה שיר, והרצף המובהק של התקליט נצרב בתודעתו כתוצאה מהשימוש שתקליט ויניל מחייב אותך אליו.

מהדורות ויניל חדשות של תקליטים בעולם מגיעות עם קוד להורדה אינטרנטית חינם של האלבום בפורמט דיגיטלי. מה שגורם להרבה אנשים ליהנות מהתקליט הגדול והיפה, אבל להאזין למוזיקה עצמה דווקא במחשב. גם זה בסדר, למי שאוהב את זה ככה. לנראות של התקליט יש חשיבות עצומה לחוויה. זו הסיבה לכך שאנשים גם אוהבים לראות הופעות חיות, ולא רק לשמוע את המוזיקה עצמה. מוזיקה במחצית השנייה של המאה ה־20 היא לא רק שמע, אלא חוויה טוטלית כוללת - של מילים, לחן, ביצוע, עיבוד, סולן, בגדים, אופנה, תנועה, עטיפה, רגש, יצר, רומנטיקה, תשוקה, געגוע, ועוד ועוד ועוד אלמנטים. כך שהבחירה בתקליט ויניל היא היום לא רק העדפה של חובב אודיו, שאוהב את הסאונד שלו בתקליט, אלא גם בחירה אסתטית מדויקת.

רומנטי ויפה

בישראל החזרה לוויניל עדיין בתחילתה. מדברים על הוצאה מסודרת של מאה קלאסיקות עבריות על תקליטים במהלך השנתיים הקרובות, וזה מביא אותנו לעיון ברשימת עשרת התקליטים הנמכרים ביותר ב-2014 באמריקה - ג׳ק ווייט האמריקאי וארקטיק מנקיז האנגלים, לצד בוב מארלי מג׳מייקה, הביטלס מליברפול ושלל אמני אינדי בני זמננו. מגוון רחב מאוד. ״התקליט לא מת אף פעם באמת״, אומר דין בראון מחנות התקליטים התל אביבית ״בי סייד״, ״המעריצים הגדולים המשיכו לקנות תקליטים גם ב-20 השנים האחרונות, ועכשיו יותר אנשים מבינים את זה וחוזרים אליהם״.

האם התקליטים כאן כדי להישאר? האם זה טרנד? בינתיים, מחירי התקליטים המקוריים משנות ה-70 עולים ונוסקים לשמיים, האספנים בטירוף, השוק גדל והולך, יש ערבי האזנה לתקליטים בגלריות וחנויות בעולם (וזה יתחיל גם בישראל, בקרוב). במוזיאון ישראל הזמינו את הח״מ לתקלט באמצעות תקליטים בלבד באירוע מיוחד.

אבל התופעה המקסימה ביותר, אם תרצו, שייכת לביקוש ההולך וגובר לתקליטים של מוזיקה מזרחית אולד סקול. הראשון של שימי תבורי, תקליטים של צלילי העוד וצלילי הכרם, הראשונים של זהר ארגוב, הראשון של אבנר גדסי. דווקא אלה, שעד לפני שנה-שנתיים נמכרו (במקרה הטוב) ב־5 שקלים לתקליט, נוסקים עד למאות רבות של שקלים לכל תקליט מזרחי ישן במצב טוב. הוויניל, שמזוהה עם תעשיית המוזיקה העצמאית, עם היפסטרים או אינטלקטואלים רומנטיים, חובבי ספרות צרפתית משנות ה-50 וסרטי פולחן משנות ה-70, מיישר קו עם הז'אנר המזולזל והמקופח של הזמר העברי. ואם תרצו, אפשר גם בזה לראות (סוג של) צדק פואטי.

התקליט הוא רומנטי, הוא יפה, הוא מתנה נהדרת. אי אפשר להביא לאהובתך קוד דיגיטלי להאזנה לחדש של סופיאן סטיבנס, אבל בהחלט אפשר להביא לה תקליט ויניל, שהוא מוצר אמנותי לכל דבר. ויש היגיון רב בכך שהוא חוזר, גם בארצנו הקטנה, בתקופה שבה הביטחון בכל מה שידענו והכרנו הולך ומתערער ונשחק. יום אחרי יום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל, גם תקליט הוויניל הוא סוג של תזכורת מנעורים רחוקים, מימי עבר, מהארץ שהייתה כאן פעם, או אולי מהבטחה לשפיות קיומית כלשהי.