קשה להאמין, אבל הנסיך הנצחי של הרוק הישראלי כבר בן 58. ב-7.7.1957 נולד ברי סחרוף  באיזמיר שבטורקיה, ועלה בגיל 3 לישראל. שלוש שנים מוקדם יותר, בדיוק באותו תאריך, נולד רמי פורטיס, השותף הנצחי.

ב-24 השנים שעברו מאז הוציא ברי את אלבום הסולו הראשון שלו, "הכל או כלום", התפתחה לה קריירה ייחודית ומופלאה, של אמן שלא התפשר לרגע על האמת שלו, לא התמסחר, ועדיין זכה באהבת הקהל, הרדיו והמיינסטרים הישראלי.



קריירה יחודית ומופלאה. סחרוף עם שלום חנוך. צילום: אורית פניני, יח"צ 

בשנים האלו, הפך סחרוף מ"החתיך שליד פורטיס", כפי שכינו אותו המעריצות אז, לאחד המוזיקאים הכי מוערצים ומוכשרים שיש לנו. אז קודם כל מזל טוב, ולרגל התאריך הלא עגול, הנה חמש סיבות לאהוב את ברי סחרוף:



לא מתפשר, נשאר צנוע: ברי הוא סרבן ראיונות סדרתי, בעידן בו כולם מדברים, משווקים ועורכים את עצמם בפייסבוק ובטוויטר והכל נמצא בחוץ, ברי מעדיף לשתוק, ולתת למוזיקה לדבר. בפעמים הבודדות שהוא התראיין, לא תמצאו התייחסות לחיים הפרטיים שלו, (ולא מעט יופתעו לגלות למשל, שהוא אבא לילד בן שלוש, אברהם).



קשה מאוד לדמיין את סחרוף, משתתף לדוגמא, בריאליטי כמו פורטיס. ולמרות שהוא כביכול מחוץ למשחק, המעמד שלו רק מתחזק. תמיד רענן, תמיד שומר על סקרנות ומחדש. "אני תמיד משתדל לעשות משהו שונה ממה שעשיתי קודם", אמר פעם ליואב קוטנר ששאל אותו למה לא הוציא אחרי "סימנים של חולשה" המופתי, אלבום בעל צליל זהה.



כשהגיטרה מנסרת את הלילה: ברי הוא חיית במה, וההופעה שלו היא תמיד ההצגה הכי טובה בעיר. כמו יין טוב, ברי שנמצא מגיל 16 על הבמות, רק משתבח על הבמה עם הזמן. אלבום ההופעה שלו, שיצא ב-2003, מצליח לתפוס יפה את החוויה, אבל מי שלא ראה את התקרה של ה"בארבי" מתעופפת למעלה מהאנרגיות ב"כמה יוסי", או ב"עיר של קיץ", לא ראה באמת הופעת רוק ישראלית.



הקיץ פוצץ האיחוד של "פורטיסחרוף" את האמפי ברעננה ובראשל"צ, אבל אין כמו לראות את ברי במקומות קטנים, בהם הצליל של הגיטרה, הכה מזוהה והייחודי רק לו, עוטף אותך מקרוב.



זמן של חברים: קשה לחשוב על אמן ישראלי שפעל יחד עם כל כך הרבה אמנים. הרשימה היא אין סופית, וכוללת בין השאר את מיכה שטרית, דן תורן, אריק איינשטיין, מוקי, עברי לידר, בום פם ואינפקטד משרום. "ברי הוא משת"פ גדול", אמר עליו פעם פורטיס בחיוך ממזרי.



 מגע הזהב של ברי כולל שיתופי פעולה עם כל מה שזז, והוא מקפיד להתארח בהופעות רבות של אמנים, כולל צעירים בתחילת דרכם. שי צברי, שמלווה את ברי כבר כמה שנים בהופעות, הוציא השנה אלבום מצוין שמיתג אותו כתקווה של גל "האינדי מזרחי".שיטת העבודה של סחרוף ממילא כוללת עשייה משותפת עם אמנים נוספים באלבומים שלו, דבר שמפרה את היצירה שלו, כמו שהעיד בעבר.



הרבה מלפפון חמוץ, הרבה לחם עם חלווה: "לא ידעתי שהדרך ממני והלאה, מובילה בחזרה", שר סחרוף באלבום האחרון שלו "אתה נמצא כאן". סחרוף הגדיר לא פעם את המוזיקה הישראלית מחדש, לדוגמא בקאבר ל"עוד חוזר הניגון", שניער את אלתרמן מהארון המאובק, והביא אותו בגרסת רוקנרול בלתי נשכחת לאלפי צעירים. ברי מרבה, אגב, להשתמש בטקסטים של משוררים כמו, טשרניחובסקי, רוני סומק, יונה וולך, ואבידן.



  יחד עם רע מוכיח הוא הפך באלבום "אדומי השפתות" את שלמה אבן גבירול "משם של רחוב לשם של גאון", כמו שקיווה שיקרה עם יציאת האלבום. ב"ריבונו של עולם" המצמרר הוא לקח טקסט של החייל בארי חזק ז"ל, והפך אותו לתפילה מצמררת על כל הרע והנורא בארץ הזו.



"בכלל לא רציתי זמר": ויש את העניין הקטן הזה, נו, המוזיקה עצמה. כמות השירים הטובים של סחרוף, שלא ממהר אגב, לשחרר אלבומים, היא בלתי נתפסת. הקשבתי, לא מזמן שוב במלואו לאלבום "נגיעות", אולי האלבום הכי מסחרי ונמכר שלו, שיצא ב-1998, והפך את ברי לכוכב.



 הוא נשמע טוב כמו אז, עם "ככה זה", "כמעיין המתגבר", ו"לב שלם", שהוא המנון לכל מי שפעם נשבר לו הלב. גם באלבומים הפחות מסחריים, כמו "האחר" יש להיטים כמו "מונסון" ו"נכנע לך". ברי הוא הכי רוקנרול, אבל עם הטאצ' המזרחי הכה מזוהה איתו, יחד עם הצליל אלקטרוני ("האחר", "11א"), שכה מזוהה גם הוא עם מי שהגדיר עצמו כ"טכנופוב". "ברי לא רצה בכלל לשיר", סיפר בעבר רמי פורטיס, "הוא אמר לי – עזוב, אתה הזמר". איזה מזל שבסוף הוא השתכנע.