בזמן האחרון אפשר לשמוע שני שירים חדשים בביצוע נינט טייב. הראשון, ״מה קרה״, הוא שיר רוק מתריס בעברית. והשני, ״ד׳וב ותפטר״, מתוך האלבום השני של דודו טסה והכוויתים, מושר בערבית ומבוסס בעיקר על מוזיקה עיראקית ישנה.
השיר הראשון הוא עוד ניסיון לבסס את תדמיתה של נינט כרוקרית אינדי אלטרנטיבית ומגניבה. והוא כל כך מתאמץ ולא אותנטי עד שברגעים מסוימים ההאזנה לו פשוט גורמת למבוכה. ואילו השיר השני מספק שלוש וחצי דקות נהדרות ממש, שמזכירות מדוע נינט היא אחת הזמרות הכי גדולות שפועלות כאן כרגע, אם לא הגדולה מכולן.
זה לא מדע, וההשוואה בין שני השירים מושפעת מכל מיני גורמים. למשל, את ״מה קרה״ נינט כתבה והלחינה בעצמה, בעוד בשיר השני היא ״רק״ המבצעת. אבל אני יכול להעריך, בליווי הזהירות הנדרשת, ש״דוב ותפטר״ נשמע כל כך יותר טוב ואמיתי כי הוא מחובר בהרבה למבצעת שלו. לנינט טייב, בחורה ממוצא צפון אפריקאי שגדלה בקריית גת וכבשה מדינה שלמה עם ביצוע להמנון המזרחי האולטימטיבי ״ים של דמעות״. ולא לנינט הסלבית שחיה בתל אביב ומנסה כבר עשור להמציא את עצמה מחדש על תקן רוקרית קולית.
חכו רגע עם זעקות ה״גזען״. אני לא אומר, חלילה, שנינט חייבת לסלסל ולהתרחק מדיסטורשן מתוקף המוצא שלה. אני כן אומר שאותנטיות היא משהו שאי אפשר לזייף. וכשאדם קרוב אצל עצמו, כולם שומעים את זה. ולהפך.
לא פלא שכמה מהמוזיקאים הישראלים הכי מצליחים, לאורך שנים, הם כאלה שמשלבים בין השפעות מהמוצא הפרטי שלהם לבין מוזיקה ״מערבית״. אני מדבר על משפחת בנאי ככלל, ועל אהוד בנאי באופן ספציפי (שלצד להיטי רוק הקליט שירים בפרסית, למשל); על כנסיית השכל, שעושה מרוקאית עם גיטרה בס ותופים; על ברי סחרוף, שהמזרחיות בוקעת כמעט מכל שיר רוק שלו; על יהודה פוליקר, שהחיבור ליוונית פתח עבורו עולם שלם ומלא כל טוב; על דודו טסה, שעושה את זה נפלא עם השירים העיראקיים של קרובי משפחתו; על שם טוב לוי הבולגרי, שהעשיר את המוזיקה שלנו בטעמים בלקניים; וגם על חוה אלברשטיין, שמאז ומתמיד שילבה את מסורת היידיש במוזיקה שלה.
זה בדיוק מה שקורה כרגע, עם הגל שזכה לכינוי ״אינדי מזרחי״. מוזיקאים כמו שי צברי, לירון עמרם, האחיות A-WA, רביד כחלני ואפילו דיקלה משלבים בין מזרחיות ברורה, אפילו לפנים, לבין הפקה מוזיקלית ״מערבית״ ופנייה לקהלים מגוונים, כולל מאזורי ״הארץ״ ו־88FM. אבל זה לא קורה רק אצלם. יש כאן דור שלם של זמרי מיינסטרים צעירים, חלקם בוגרי תוכניות ריאליטי, שמשלבים באופן הכי טבעי בין מזרח ומערב. ע״ע יובל דיין, לירן דנינו, עידן עמדי, עידן חביב ורבים אחרים. הם לא שרים ב־ח׳ ו-ע׳, אבל מסלסלים בנון שלנט. ומה שהכי יפה - אף אחד כבר לא מנסה להגדיר מה הם. כי הם גם וגם.
בדיוק כמו שלושת הבנים שלי, כשלעצמם חצי אשכנזים חצי מזרחים, שאין להם שום בעיה לשמוע גם אייל גולן, גם ביטלס וגם היפ הופ מעודכן. הם אוהבים הכל, כל עוד הוא מדבר אליהם. והוא מדבר בקול יותר חזק כשהוא אמיתי.
במובן הזה, אגב, למוזיקאים ממוצא מזרחי יש יתרון כפול. קודם כל, אנחנו חיים במזרח התיכון, מוקפים בתרבות ערבית. הצליל המזרחי נשמע כאן הרבה יותר טבעי. מחובר לאקלים, לנוף. וחוץ מזה, בהכללה גסה אפשר לקבוע שהמזרחים השכילו לשמר את התרבות הישנה, בניגוד לאשכנזים שפשוט מחקו בגסות את העבר כדי להפוך לישראלים. אם אני מבקש לחקור את הרקע התרבותי של המשפחה שלי, אגיע לכוורת ולשלום חנוך. כל מה שהיה קודם פשוט לא קיים.
מה שמחזיר אותי לנינט. זה טרגי שהזמרת בעלת הקול הכי מדהים בשטח עדיין מנסה להיות מי שהיא לא, במקום לפנות לשורשים של עצמה. אולי החיבור לדודו טסה יהיה נקודת מפנה בקריירה שלה, שהולכת לאיבוד.
על הסכין
1. בשבוע שעבר התקיים ב״בארבי״ מופע מיוחד לציון 50 שנה לערן צור. אני מת על המוזיקה של ערן צור, וחלק ניכר מהאורחים במופע סיפקו רגעים מרגשים של ממש (בייחוד המיני איחוד של טאטו). אבל מופע הנמשך קרוב לשלוש שעות (הסתיים באחת וחצי בלילה), ומעמיס כל כך הרבה אורחים וביצועים, הפך לקראת סופו לאתגר משמעותי לצופה. תפסת מרובה וגו׳.
2. פתאום נהיה קיץ, ונהייתה גם מסורת משמחת של סרטי קיץ. ״איביזה״, ״גויאבות״, ״אני לא מאמין, אני רובוט״, ״10% ילדה שלי״ ו״מה כבר יכול לקרות״ - כולם יצאו לקראת יולי-אוגוסט ומיועדים בעיקר לקהל צעיר. בלי להתייחס לרמתם של הסרטים, עצם העובדה שיש כאן תעשיית סרטים מסחרית, שרותמת כוכבים כדי להביא צופים, מעידה על נורמליזציה של התחום.
3. בתחילת השבוע נחשף הטריילר של הסרט ״באטמן נגד סופרמן״, שבו משחקת גם גל גדות, והתקשורת הישראלית פצחה בחגיגות לאומיות חסרות תקדים. מי שלא צפה בטריילר עשוי לחשוב שגדות מככבת בו. מי שכן צפה, יודע שהיא מפציעה לשניות בודדות בתוך טריילר של שלוש וחצי דקות. גאווה לאומית וזה, הכל בסדר. אבל מה לגבי אמת בפרסום?