סרט בשחור לבן: הנערה מאחורי איימי ווינהאוס נחשפת

באותו יום יעלה בבתי קולנוע לב הסרט "איימי" – או בשמו המלא: “Amy: The Girl Behind The Name” – סרט תיעודי חדש ששם לו למטרה להכיר את הנערה מאחורי השם. בחלקו הראשון פוגשים את איימי של לפני הפרסום – נערה חמודה, מצחיקה ומוכשרת מצפון לונדון, שזרועותיה נקיות מקעקועים ושיערה פזור על כתפיה ולא עומד על ראשה כמגדל. ואילו בחלק השני אנחנו כבר עדים להידרדרות הטרגית שלה. מנסים, יחד עם יוצרי הסרט, להבין מתי ואיך הכל השתבש, ומי בדיוק עזר לזה לקרות. 
 

הקולנוע התיעודי אוהב טרגדיות רוק, ולאחרונה עלו למסכים לא מעט כאלו. אחרי שבכינו בסרט התיעודי על קורט קוביין, "Montage of Heck", ובסרט התיעודי על הסינגר-סונגרייטר המנוח אליוט סמית, “Heaven Adores You”, אנחנו צפויים לבכות שוב, והפעם הכי חזק, בסרט הדוקומנטרי החדש על חייה ומותה של איימי ויינהאוס. 
 

הסרט, אותו ביים הקולנוען הבריטי אסיף קפדיה (שביים בין השאר את הסרט התיעודי "סנה" על נהג הפורמולה 1 הברזילאי איירטון סנה,שמת בתאונה בגיל 34, בשיא הקריירה שלו כאלוף מרוצי מכוניות), הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן השנה. עוד לפני שהטריילר הרשמי הופץ, אפשר היה לראות ברשת קטע קצר מתוך הסרט, בו איימי בת ה-14 שרה "הפי בירת'דיי" לכבוד יום ההולדת של חברתה, וטיזר קצר ואפקטיבי, בו ויינהאוס נשאלת בראיון כמה גדולה היא חושבת שהיא תהיה. "אני לא חושבת שאהיה מפורסמת בכלל", היא עונה. "אני לא חושבת שאוכל להתמודד עם זה, בטח אשתגע". 

איימי ג'ייד ויינהאוס נולדה בספטמבר 1983 לאבא מיטש -  נהג מונית – ואמא ג'ניס - רוקחת. הוריה התגרשו כשהייתה בת תשע. איימי גדלה יחד עם אחיה הבכור אלכס אצל אמם בסאות'גייט, צפון לונדון, מה שלא מנע מאביה להיות בן המשפחה הדומיננטי ביותר בחייה במהלך בגרותה. 
 

ויינהאוס הצעירה הוציאה את אלבומה הראשון, "Frank", ב-2003. האלבום שווק יותר כג'אז מאשר כפופ והצליח מאוד באנגליה, אך לא מחוצה לה. ויינהאוס לא הייתה מרוצה מהפקת האלבום ובדיעבד אמרה שהיא לא מסוגלת בכלל להקשיב לו, אך הוא חשף את כשרונה החד-פעמי כזמרת ויוצרת. אם “Frank” חשף את הפוטנציאל – אלבומה השני, “Back to Black”, שיצא כעבור שלוש שנים, מימש אותו בענק, וגם הניב את הלהיט “Rehab”, אותו כתבה ויינהאוס בעקבות הניסיון הראשון של המנהלים שלה לשלוח אותה למוסד גמילה. אלבום הסול ואר נ' בי הזה הביא את סאונד להקות הבנות השחורות מאמריקה של הסיקסטיז  ללונדון הרב-תרבותית של שנות האלפיים. גדולתה של ויינהאוס טמונה בדרך בה העבירה את הסול האמריקאי השחור של שנות השישים דרך הפילטר של פרחחית אנגליה עכשווית וחובבת רטרו. כנגד כל הסיכויים היא הצליחה לייצר מהחיבור הזה משהו אותנטי, מרגש, חתרני וראשוני, ולא רק משהו טרנדי ואופנתי. 
 

איימי וויינהאוס בילדותה. צילום: יח"צ

האלבום, שהפיק מארק רונסון, נמכר ביותר מ–20 מיליוני עותקים (אחרי מותה הוא הפך לאלבום הבריטי הנמכר ביותר במאה ה-21). הוא זיכה את ויינהאוס בחמישה פרסי גראמי, בערב אחד היסטורי. למרות שהייתה הזוכה הגדולה של הגראמי ב-2008, היא לא הגיעה לטקס שהתקיים בלוס אנג'לס. ולא שהיא לא רצתה לבוא – היא פשוט לא קיבלה ויזה, בגלל בעיות הסמים שלה. שכן במקביל לקריירה מרשימה, טיפחה ויינהאוס מערכת יחסים רומנטית, אובססיבית והרסנית עם נרקומן בשם בלייק פילדר־סיביל, ולא מעט בעיות נרקוטיות ואחרות.
 

ההצלחה, כמובן, לא פתרה את בעיותיה של ויינהאוס אלא רק הגדילה אותן. אם פעם היא היתה כובשת במות בכריזמה שלה, ויינהאוס החלה לעלות לבמה כשהיא בקושי עומדת על רגליה, נראית כגוזל פצוע. ב-2008 דיווחו עיתונים ברחבי העולם על ההידרדרות החמורה של ויינהאוס, שהפכה תוך שנה מכוכבת מבטיחה לשבר כלי. אם עד אז היו דיווחים על הפרעות אכילה, בולימיה, אינסומניה, דיכאון, הרזיה מוגזמת, קפריזיות, חוסר יציבות, נטייה לחתוך את עצמה, להשתכר, להתמסטל, להרביץ לאנשים, ליפול ולהיתקע ברהיטים, באותה נקודה הפכה ויינהאוס לנרקומנית לכל דבר. "היינו מוציאים 500 ליש"ט ביום על סמים והיינו לוקחים קוקאין, הרואין וקראק ביחד", חשף בזמנו פילדר-סיביל, שהיה בעלה של ויינהאוס בין השנים 2007 ל–2009, ממקומו בכלא. "היינו הורגים את עצמנו ומצבה של איימי ללא ספק החמיר מאז שאני בפנים. אם איימי תחזור לקחת קראק, יהיה לי מזל אם אשתי תהיה בחיים בעוד שלושה חודשים". 

בעלה נתן לה אז שלושה חודשים, ואולי הוא אפילו הגיש את ההימור שלו לאתר האינטרנט whenwillamywinehousedie.com, שהריץ באותם ימים הימורים על מועד מותה של הכוכבת, עבור הזדמנות לזכות בגאדג'ט הפופולרי של חברת אפל, iPod touch. 
 

ויינהאוס היתה אז בת 24 ולמרות שמצבה היה קשה, התת-מודע שלה ידע שהיא צריכה לסחוב עוד קצת כדי להצטרף למועדון היוקרתי ביותר של כוכבי רוק באשר הם: מועדון 27. וזה בדיוק מה שהיא עשתה. כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, בריאן ג'ונס מהרולינג סטונז וקורט קוביין, גם איימי ויינהאוס מתה בגיל 27. ב-23 ביולי 2011, פחות מחודשיים לפני יום הולדתה ה-28, נפחה ויינהאוס את נשמתה כתוצאה מהרעלת אלכוהול. ובעוד כל יתר חברי מועדון 27 מרגישים עתה כמו זיכרון רחוק של כוכבים גדולים מהחיים, כמו פרצופים המודפסים על פוסטרים וטי-שרטים, איימי ויינהאוס, שמתה בסך הכל לפני ארבע שנים, מרגישה כמו בן אדם, כמו נערה פגיעה ורגישה שאולי הכרנו, כמו מישהי שאי אפשר להפסיק לאהוב ולבכות עליה. 
 

וזה בכלל לא מובן מאליו – אם ויינהאוס עוררה אמפתיה בכל פעם שכשלה, זה ממש לא היה הרגש שעוררה בריטני ספירס כשגילחה את ראשה והתחרפנה. ויינהאוס זה סיפור אחר לגמרי, הקרוב יותר לזה של ג'ניס ג'ופלין אם תרצו. בשני המקרים העצבים החשופים שגרמו להן להתמכר לסמים הם גם אלה שבהם היה טמון הכישרון הגדול, זה שהביא להן את התהילה מלכתיחה.
 

עוד בחייה הייתה ויינהאוס בעלת הקול המדהים והחד-פעמי לאייקון תרבותי, אבל מותה הטרגי הפך אותה למרטיר מסדר הגודל של אלביס, קוביין או הנסיכה דיאנה – סלבס סטרטוספריים שנפילתם בטרם עת מסמלת את האדם השברירי, הכלוא בתוך גופו של כוכב, ואת חוסר היכולת האנושית להתמודד עם הלחצים האינסופיים המופעלים על גיבורי הפופ. המרטירים של התרבות הפופולרית הם העדות החיה (זאת אומרת המתה) למחיר הכבד מנשוא אותו משלמים בעלי הכישרון, הכריזמה והרגישות יוצאי הדופן בשביל להעשיר את חייהם של האנשים הפשוטים. כמו ישו, הם חיו בשבילנו ומתו בשבילנו. 

עברו בסך הכל ארבע שנים מאז מותה של ויינהאוס – ארבע שנים של הנצחה אינסופית שנועדה, בין היתר, למכור עוד ועוד עותקים של אלבומיה. בדצמבר 2011, חודשים ספורים אחרי מותה, יצא אלבומה השלישי, "Lioness: Hidden Treasures", ובו בין השאר שירים שלא שמענו לפני כן. בספטמבר 2014, ביום בו הייתה הזמרת חוגגת את יום הולדתה ה-31 באיזה פאב בשכונת קמדן בלונדון אילו רק היתה חיה, הוצב פסל ברונזה בדמותה באותה שכונה ממש, בה התגוררה, בה בילתה ושאיתה היתה כל כך מזוהה. 
 

ולא רק באנגליה עוסקים בהנצחתה אלא גם בישראל. בחודש שעבר ננעלה התערוכה "איימי ויינהאוס: דיוקן משפחתי" שהוצגה מאוקטובר שנה שעברה בבית התפוצות בתל אביב בשיתוף המוזיאון היהודי בלונדון, והתבוננה על חייה המשפחתיים של ויינהאוס היהודיה. או כפי שכתבו בזמנו בוואלה!-תרבות: "לפני שהיא הדליקה קראק, היא הדליקה נרות שבת". אז קיבלנו שירים שיצאו אחרי המוות, תערוכות ופסלים – ועתה מגיע הסרט, שזכה עד כה לתגובות וביקורות מעולות בשלל עיתונים ומגזינים בעולם. 
 

"הופתעתי לגלות שאיימי הייתה בחורה יצירתית, אינטליגנטית, מצחיקה", אמר הבמאי קפדיה, בראיון ל"רולינג סטון". "אלה תכונות שלא ידעתי עליהן בטרם ניגשתי לעשיית הסרט. אני לא בטוח שאחרים ידעו". 
 

אך בעוד ויינהאוס עצמה מוצגת בסרט כבחורה כריזמטית ומצחיקה שנכנסה למערבולת של הרס עצמי עקב חוסר היכולת שלה להתמודד עם הפולשנות העיקשת של התקשורת – תופעת לוואי בלתי נמנעת של דרגת הפרסום שאליה הגיעה – אביה מוצג כאחד האנשים שאפשרו את ההרס העצמי הזה ולא עשו מה שצריך כדי להוציא אותה ממנו.
 

אף על פי שאביה היה זה שיזם את תחילת הפקת סרט על חייה של בתו, זמן לא רב לאחר מותה, מהר מאוד הוא הדיר רגליו מהפרויקט. "הייתה להם הזדמנות לעשות סרט נפלא על חייה", הוא הסביר, "אבל אחרי שראיתי את התוצאה, אני חושב שיוצרי הסרט צריכים להתבייש". 
 

מהרגע הראשון בו ראה את הסרט, יצא מיטש ויינהאוס נגדו בכל דרך אפשרית, בטענה שהוא מסלף את המציאות, מציג אותו ואת משפחתו באור שלילי ומעלה את הטענה כי הוא לא היה לצדה של בתו בשנים האחרונות והקשות לחייה. "היתה לי בחילה כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה", אמר ויינהאוס האב לעיתון הבריטי "הסאן". "איימי היתה זועמת עליו. לא כך היא היתה רוצה שיציגו אותנו". 
 

בסרט מתראיין פילדר־סיביל. הוא מאשים את אביה בהידרדרות הבריאותית והנפשית של איימי. מיטש ויינהאוס, שהגיש תביעה נגד ההפצה המסחרית של הסרט בבריטניה, אמר ל"סאן" שהוא לא מבין כיצד פילדר־סיביל העז לדבר באופן "כל כך פוגע ומעליב", בייחוד לאור העובדה שהודה בעבר שהוא זה שהכיר לאיימי את עולם הסמים הקשים, ונכח בפעם הראשונה שהיא לקחה הרואין.
 

לטענת האב, הסרט עלול לחבל לא רק בשמה של בתו ובשמו שלו אלא גם ב"קרן איימי ויינהאוס" – קרן צדקה שנועדה לעזור לצעירים נפגעי אלכוהול וסמים. הוא דרש ממפיקי הסרט לערוך אותו מחדש ולשנות אותו – דרישה שהם סירבו לה, בטענה שהם באו לספר את האמת ולא לייצר סרט תדמית לכוכבת המנוחה. "דיברנו עם מעל  מאה אנשים וראינו המון חומר מצולם. עשינו שיעורי בית", אמר בתגובה הבמאי. "עשינו את התחקיר שלנו והסרט הוא יצוג של מה שהרגשנו שהתרחש סביב איימי. חלק גדול מהסרט מסופר דרך הטקסטים שלה. אם אתה מקשיב להם, אתה מגלה שהיא בן אדם מאוד כנה וישיר. ואז אתה קולט שהיא אומרת כל מה שהסרט אומר". 
 

מרבית האנשים שהיו קרובים לויינהאוס לפני שהתפרסמה סירבו לשתף פעולה, עד שקפדיה פגש את ניק שימנסקי, שהכיר את ויינהאוס כהיתה בת 16 ושימש בתור המנהל הראשון שלה. "הייתי בשוק", סיפר שימנסקי על הפעם הראשונה שנכנס לחדר העריכה של קפדיה וראה את הקירות המלאים בתחקיר מעמיק על ויינהאוס וציר זמן מפורט של חייה של הכוכבת. "זה הרגיש כמו להיכנס למשרד של חוקר רצח. אבל גם הרגשתי הקלה. זה הרגיש שהם לקחו על עצמם משימה לייצר סרט שהוא כנה". 
 

בעקבות הפגישה עם קפדיה החליט שימנסקי, ביחד עם עוד שני חברים קרובים של ויינהאוס, לשתף פעולה עם הסרט. למזלם של המפיקים, שימנסקי בעצמו תיעד את ויינהאוס בווידאו, והוא נתן למפיקים 12 שעות של חומר מוסרט של הזמרת בשלבים המוקדמים של הקריירה שלה. וזה בדיוק מה שקפדיה חיפש. את ויינהאוס החלושה והשברירית כולם מכירים. הוא רצה להציג לעולם את הנערה מאחורי השם. את איימי שהייתה קודם, לפני ההידרדרות.
 

"התמונה האחרונה הזו, של איימי מסוממת ומועדת, הוא כל כך חזק וזה כל מה שאנשים זוכרים", אמר קפדיה. "הרעיון היה לאזן מחדש את הדרך שבה אנשים תופסים אותה, על ידי כך שאנחנו מראים את הילדה הצעירה, הכיפית, השמחה והבריאה שהיא הייתה, והיא הייתה ממש מדהימה. זה גורם לך לחשוב שהיה יכול להיות נחמד לפגוש אותה, שהיה יכול להיות כיף להסתובב איתה".