ז ה היה ב–10 באפריל, חג הפסח, אפריל 1982, ערוץ 1. באתי מהצבא לבקר את סבתא שלי בשכונת שפירא, סבתא יפה. ירדתי בקו 17, עליתי ממסילת ישרים, עצרתי במכולת של תמר ולקחתי פיתה גדולה וגבינה בולגרית.

חציתי את גן המשחקים והסתכלתי על המקלט הצבעוני שעליו היינו מטפסים, פעם, עד לרחוב הרב מימון. "אֵי, בִּיָה אִין גַאפּ בֶּיזַאנַם" ("בוא ואגיד לך את הדבר הזה"), סבתא אמרה. היא סיפרה על השכנים החדשים ועל כך שהיא כבר עייפה. אחר כך באו בני הדודים וישבנו לראות את פסטיבל הזמר המזרחי. 

יש רגעים שנצרבים בך גם אם אינך מבין את משמעותם מיד. תרועת החצוצרות בישרה את בוא "הפרח בגני". החצוצרות הגבוהות ההן, שכמו פתחו נתיב חדש, והאיש הרזה והגבוה הזה שהחזיק את המיקרופון באדישות אגבית ושר "מיום אביב בהיר וצח אותך אני זוכר...". 

אני זוכר את מבטי ההתרגשות הנדהמים בסלון של סבתא. 
 

למחרת חזרתי לצבא והיה ברור שמשהו קרה. אף אחד לא זכר, ובוודאי לא זוכר היום, שחיים משה הגיע למקום השני בפסטיבל ההוא וניסים גרמה זכה במקום השלישי. "הפרח בגני" היה המפץ הגדול. חודשיים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון ושום דבר בכלל כבר לא היה אותו דבר לאחריה. בעיקר לא המוזיקה הישראלית.
 

ארגוב היה צריך להיות בן 60 החודש. מי שנולד בשם זהר עורקבי ב–16 ביולי 1955, מת ב–6 בנובמבר 1987 אחרי 32 שנות חיים וקריירה קצרה, אך מרשימה, במחצית הראשונה של שנות ה־80. הוא נחשב היום לאחד מגדולי ומחשובי הזמרים הישראלים. האיש שפתח את השער אל המיינסטרים עבור אין ספור זמרים ים־תיכוניים שבאו בעקבותיו. 
 

בחודש הבא, במסגרת אירועי ה–60, יצאו על גבי תקליטים שלושת אלבומיו הראשונים, שהוקלטו ויצאו לאור בין 1979 ל–1982. יוזם הפרויקט הוא אילן ביבר, כיום ייבואן עצים ובעבר יבואן תקליטים.
 

כל מי שמבקש לפענח את התפתחותה של החברה הישראלית ב־30 השנים האחרונות, כדאי לו להתחיל בטרילוגיה הזאת. בזמן אמת אף אחד לא ידע זאת, כמובן, אבל שלושת האלבומים המלאים הראשונים של זהר ארגוב אחראים במידה רבה להפיכת המוזיקה המזרחית לזרם המרכזי במוזיקה הישראלית. בדיעבד, הם אלה שהובילו את ההכרה הרחבה במוזיקה הים־תיכונית כחלק לגיטימי מהתרבות הישראלית. בזאת יש לארגוב תרומה (לא מודעת, כמובן) לשינוי עמוק ויסודי בתפיסת העולם המוזיקלית, ובהכרה בכך שההוויה הישראלית מורכבת גם מאלה ששומרי הסף לא אפשרו להם להיכנס למסיבה. 


הצלחה מיידית 


יהודה קיסר, הגיטריסט של להקת צלילי העוד, התלהב מקולו של עורקבי הצעיר, שהיה הנהג של הלהקה. קיסר יזם את הפקת אלבומו הראשון, "אלינור". ההקלטה נעשתה באמצעים פרימיטיביים, על טייפ פשוט, אבל הצלחתו הייתה מיידית. 
 


שלושת האלבומים שעשו היסטוריה. צילום: יח"צ
 

בעקבות הצלחת האלבום, שיצא ב–1979, ארגוב הפך לזמר מבוקש ולכוכב מועדונים. הוא הופיע אין ספור פעמים בפני קהל בכל רחבי מדינת ישראל, אבל בו–זמנית לא היה קיים בתוך התקשורת הממוסדת. עליית הליכוד לשלטון ב–1977 אומנם הביאה רוחות חדשות, אבל ברדיו שלטו תיסלם, איזולירבנד, שלום חנוך, יהודית רביץ, שלמה ארצי, אריק סיני, מתי כספי, הדודאים, הפרברים ו"ארץ טרופית יפה". שירים ברזילאיים מתורגמים שודרו ללא הרף בגלי צה"ל. שירים מזרחים מתורגמים - לא. 
 

ב–1981 יצא אלבומו השני של ארגוב, "היו זמנים", שבו ניגש הזמר הצעיר (אז בן 25) לטפל בשירים של אחרים שאותם אהב לבצע. ב"היו זמנים" חידש ארגוב את "ברצלונה" של ג'ו עמר, את "את לי לילה" של בעז שרעבי, את "להלה יזיד אקטר" (שיר עממי מרוקאי) ואת "שיר אהבה בלב" ("ממש מראה נהדר") - חידוש ל"Campanera" של ילד הפלא הספרדי חוזליטו. אם "אלינור" היה תקליט בכורה עם סאונד בעייתי, "היו זמנים" היה אלבום שהוקלט והופק בצורה מקצועית ואיכותית יותר. גם הוא הצליח מאוד מסחרית. 
 

ב–1982 הצליח המפיק מאיר ראובני להכניס את ארגוב לפסטיבל הזמר המזרחי, או בשמו הרשמי "למנצח שיר מזמור - פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי בסגנון עדות המזרח", עם "הפרח בגני". הוא שר על במת בנייני האומה וזכה במקום הראשון. 
 

ההופעה הועברה בשידור ישיר בערוץ 1. היא הזניקה את הקריירה של ארגוב. באותה שנה יצא אלבומו השלישי, "נכון להיום", שכלל חוץ מ"הפרח בגני" גם את "בדד", "נכון להיום" ו"כבר עברו השנים". האלבום זכה לפופולריות גם בקרב קהל שלא שמע מוזיקה מזרחית עד אז, הגיע לאלבום פלטינה ומכר יותר מ–350 אלף עותקים.
 

אפרים שמיר, מוזיקאי דעתן וחבר להקת כוורת, אומר כי "השידור הציבורי אז היה נגוע בפטרונות. שידרו לעם סרטים של ברגמן ופליני בשחור–לבן, וגם קונצרטים קלאסיים ושירי ארץ ישראל הישנה והטובה. רוב העם לא רצה את זה אף פעם, אבל פתחו טלוויזיה כי זה מה שנתנו. אנשים הסתכלו ולא באמת ראו. לאליטות הייתה תפיסה שאת העם צריך לחנך, ומוזיקה מזרחית לא הייתה משהו חינוכי. יומרה של 'אנחנו נגיד לכם מה טוב'. הגישה ההיא התעלמה מהאדם הפשוט. זו הייתה התעללות. היחס הזה הוליד זעם רב במשך שנים רבות. הפריצה של ארגוב הייתה בטלוויזיה, אבל זה לא חרג מגבולות הפסטיבל ההוא ומעוד כמה מופעים טלוויזיוניים, שהיו בעיקר רכילותיים. בגלל כל זה, כשכבר נתנו אישור לשידור המסחרי, כל השדים יצאו החוצה".
 

שמיר אומר עוד כי "אני לא אוהב את אייל גולן ולא אוהב את זהר ארגוב", אבל הוא גם מודה שזהו המיינסטרים האמיתי וזה רצון העם, "המוזיקה המזרחית נולדה עם 'הפרח בגני' וכאילו מחקה את כל מה שהיה כאן עד כה. זה קרה כמה פעמים במוזיקה הישראלית. כוורת ואריק ושלום מחקו את הדור הקודם. היו הדודאים, להקות צבאיות ונעמי שמר, וביום אחד באה כוורת והביאה רוח חדשה. פתאום להיות הגשש החיוור או הפרברים נהיה לא רלוונטי. זה בדיוק המהלך שארגוב עשה. הוא שינה דרמטית את המצב בלי לדעת בכלל שהוא משנה אותו".


לא קיים


מאיר ראובני, מ"האחים ראובני", נזכר: “יהודה קיסר אחראי לגילוי שלו. הוא הביא את זהר אלי. בחור צנום, גבוה, עם נעלי אצבע, הביא קסטה. שמתי את זה בטייפ ואחרי שתי דקות הפסקתי. אמרתי לו ‘בוא, תיכנס פנימה'. הוא אמר שאין לו אמרגן. אמרתי לו ‘אני אארגן לך תזמורת, אהיה אמרגן שלך. הוצאתי חוזה לשבע שנים. זהר מסתכל ואומר ‘אני לא חותם'. אמרתי לו ‘אז עוף מפה. אני הולך להשקיע בך את החיים שלי. או שבע שנים או כלום'. חתם".
 


זוהר ארגוב. צילום: יח"צ

ראובני הכניס את ארגוב לאולפן מאולתר בדירה ברמת עמידר. “האחים שלי כעסו עלי, צעקו ‘מה אתה מדפיס 4,000 עותקים לזמר הזה?'. ידעתי שאסור לפספס. בעסק של הקסטות צריך לעבוד מהר. איחרת - הפסדת".
 

תחילה, מודה ראובני, לא קרה כלום. “חילקנו קסטות של זהר. שבועיים לא שמענו כלום. דממת מוות. ואז בשבוע השלישי, טלפון מחיפה, וטלפון מהתחנה המרכזית בתל אביב. היה מוכר לימונדה ששם קסטות על הדוכן. לקח ב־8 בבוקר סחורה, ב־12 חזר לקחת עוד ארגז. נהיה מבול. הדפסתי 10,000 קסטות של זהר ביום. כל יום. ותחשוב שעל כל קסטה חוקית זייפו לי 500".


ובאותו הזמן התקשורת מחוץ למשחק.

“לא רצו לשמוע ממני. בגלי צה"ל זרקו את התקליטים לזבל, לפח האשפה מחוץ לתחנה. אף עיתונאי לא רצה לכתוב על זה. ובאותו זמן ‘אלינור' קורע את המדינה. עד שבא ‘הפרח בגני' והכל השתנה". ראובני הוציא לארגוב שלושה תקליטים בארבע שנים. “אבל באמצע ההקלטות של הרביעי הוא ברח לחו"ל, לקח שם קראק והלך עליו. תמיד היה נרקומן, אבל איכשהו זה היה בשליטה", מצר ראובני.
 

אמיר בן דוד, חבר להקת אבטיפוס, כתב (עם משה זונדר) את התסריט לסרט "זהר". בן דוד, "אשכנזי לבן מהקריות", כדבריו, נלכד בקסם של ארגוב לגמרי במקרה. 


"אנחנו היינו אנשי הפיקסיז, ניק קייב, כאלה. מה לנו ולזהר ארגוב?", הוא נזכר, "אבל בתחילת 1990 יצאתי למשימת סיקור עיתונאית לאיזשהו אירוע במועדון 'קיסר' בבת ים של 'בחירת היורש לזהר ארגוב'. ארגן אותו הבעלים של אולפני 'כוכב נולד', שעשה תחרות שירה. זו תקופה שבה אין כבלים, אין אינטרנט. יש ערוץ 1 בטלוויזיה. זהו. חזרתי משם בשוק. לא הייתי מוכן למה שראיתי. המקום היה מפוצץ ברמות שאין לתאר. הגיעו אוטובוסים מלאים באנשים. רמת הריגוש הייתה כל כך גבוהה. נסערתי מכך שהוא מושך כל כך הרבה אנשים. הוא לא היה על הרדאר שלנו. החלטנו שהגיע הזמן לספר את הסיפור המלא על זהר. לא כתבו את סיפור חייו. הוא לא סוקר בצורה ראויה. זמרים אשכנזים היו מקבלים כתבות ענק בעיתונים, ארגוב לא היה קיים". 
 

בן דוד מוסיף: "משה זונדר ואני עשינו תחקיר של חצי שנה. ראיינו עשרות אנשים - מכיתה א', כל מי שניגן איתו. אספנו חומר אינסופי. בעצם יצרנו את הפרופיל הראשון שלו. זו הייתה למעשה ביוגרפיה והיא פורסמה בנובמבר 1990. כשהסרט יצא ב–1993, הוא התקבל יפה אבל הותקפנו על אשכנזיותנו, איך אנחנו מעיזים להידחף לסיפור הזה? מצד שני, היו כאלה שכתבו 'מה אתם מתעסקים עם הזבל הזה?', כולל הורי המנוחים, שלא הבינו 'למה לעשות על הבחור הזה סרט'. 
 

"ארגוב קיבל דחיפה עצומה לתודעה בגלל המוות המוקדם שלו. מצד שני, היה לו קול שאי אפשר להתכחש לו ולהיטים רבים שקיבלו ביצועים מחודשים רבים. גם צלילי העוד הייתה להקה גדולה, ורמי דנוך זמר ענק. ארגוב היה נהג שלהם. אהובה עוזרי הייתה מורה לפיתוח קול שלו. זה דור המייסדים. אלה שבאו אחרי זהר כבר יודעים לתכנן, להתנהל, לשים את היד על הכסף".
 

בן דוד מזכיר עוד כי האחים ראובני, שטיפחו והקליטו את ארגוב, הם אלה שהגו את המושג "מוזיקת הקסטות של התחנה המרכזית". התחנה המרכזית הישנה של תל אביב נבנתה אז, בתחילת שנות ה־80, במהלך הוצאתם של שלושת אלבומי ארגוב. לא שידרו את אותם שירים ברדיו. הם לא הצליחו להגיע לאנשים. התחנה המרכזית הייתה הרדיו שלהם. השמיעו ברמקולים גדולים את המוזיקה שהאנשים רצו. מכרו תקליטים, קסטות, מכרו המון. 
 

"זה היה מהלך שיווקי מבריק", אומר בן דוד, "ההצלחה העצומה של זהר אפשרה להם לכבוש משם את המיינסטרים הישראלי. שם זה התחיל. זו הייתה המחתרת האמיתית ואנחנו בכלל לא הבנו את זה. ארגוב היה לוחם מחתרת. חלוץ. עכשיו אנחנו יודעים". 