סופשבוע רגוע לכולם. נו, יש בקהל עוד מישהו שנעלב מכך שהשיר שלו לא נכנס לגלגלצ והחליט לפנות לשרת התרבות/נשיא המדינה/בית המשפט הבינלאומי בהאג כדי למחות על העוולה הנוראית? כבר שנים רבות משתרך תור ארוך של מקוננים בואכה רחוב יהודה הימית, ומתלונן על הדרתו מהפלייליסט. לאחרונה התלונות כבר דילגו שלב באבולוציה והפכו לקמפיין אידיאולוגי. מאיה בוסקילה הפסיקה בדרמטיות (נו, מתבקש) הופעה בזאפה כדי לשאת נאום מאשים נגד התחנה (“תחנה של בריונים"), בטענה להדרת זמרות, ופנתה למירי רגב כדי לטפל בעניין. אחריה הגיעה הזמרת הוותיקה רבקה זהר, ששלחה לנשיא המדינה מכתב תלונה בטענה שגלגלצ מדירה זמרים ותיקים.
 
ומה ענה לה הסופרסטאר של התקופה האחרונה, רובי ריבלין? “אני לומד שבעידן הנוכחי אין ערוץ אחד שמכתיב מה טוב ומה רע". משפט קטן שמתמצת את כל העניין, וחייבים לתמצת, כי אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל כדי להשיב על ההאשמות האלה. 

יודעים מה? נתחיל בשורה התחתונה. אני מסקר את גלגלצ כבר 15 שנה. אפילו כתבתי עליה ספר שלם, והאירוניה הכרוכה בהתקפות עליה לעולם לא משתנה. ככל שמקטרגים עליה יותר, כך חשיבותה גדלה. וברגע שמערבים בנושא גורמים שברומו של עולם, כמו שרים ונשיאים, מרוממים את התחנה למדרגת הפלייליסט הממלכתי של ישראל. רוצים להשיב את גלגלצ לפרופורציות? פשוט התעלמו ממנה. יש כל כך הרבה נתיבים אחרים של השמעה היום. אפילו רובי ריבלין יודע.


וזה העניין השני. פעם, בעולם המוזיקה הקדום, השמעות בתחנות הרדיו המעטות היו תנאי הכרחי להצלחה. אם היו לך להיטים, רבקה מיכאלי הייתה מארחת אותך ביום שישי בטלוויזיה, וביום ראשון האנשים כבר היו צובאים על חנויות התקליטים. היום אף אחד לא קונה תקליטים ורבקה מיכאלי כבר מזמן לא בטלוויזיה. מילת המפתח היא שטח. ועוד פעם שטח. הכסף מגיע רק מהופעות למיניהן. 

כמובן שלהיט בגלגלצ יכול לסייע גם כאן, אבל הוא ממש לא תנאי הכרחי. תשאלו את אמני הז'אנר הכי מצליח בישראל לאורך שנים, המזרחי, שמצליחים למלא קיסריות ונוקיות ללא כל פרגון מכיוון גלגלצ. יודעים מה? תשאלו את מאיה בוסקילה עצמה, שלפחות, לטענתה, נמצאת בתקופה מצוינת, מושמעת היטב בתחנות אחרות ומופיעה בלי הפסקה. אם זה באמת המצב, למה בעצם את משתוקקת כל כך להיכנס לתחנה היפואית? בשביל הפרסטיז'ה? ב–2015, למלא אולם זה הישג גדול פי כמה מלהכניס שיר לפלייליסט.
 
מה שמביא אותי לעניין השלישי. ילדים יקרים, האם הבנתם סוף-סוף פלייליסט מהו? עצם הרעיון הוא לברור שירים מסוימים מתוך כלל השירים שנשלחים לתחנה, ולשדר רק אותם. והאמינו לי, כמי שמקבל כמעט כל שיר שמוקלט כאן - כמאזינים, אתם חייבים שמישהו יערוך עבורכם את הסלקציה הזו. באופן טבעי, כל מי שלא נכנס לרשימה מרגיש מחורבן ומקופח. אבל היי, בואו נתבגר כבר. מישהו באמת חושב שהוקמה בגלגלצ חוליית חיסול מיוחדת שמטרתה להתנקש במאיה בוסקילה?
 
והנה הפאנץ'. בתקופה האחרונה גלגלצ עוברת מהפכה אמיתית. מה שמכריע בשיטת הפלייליסט הוא רוחב היריעה שלה. כלומר, כמה שירים חדשים נכנסים לרשימה מדי שבוע וכמה שירים מאכלסים אותה בסך הכל. ככל שהמספר קטן יותר, כך קשה יותר להיכנס, ומצד שני, הכוח של שיר שכן הצליח להשתחל לרשימה גדול יותר. 

בעבר, ממוצע השירים הישראליים החדשים שהושמעו בגלגלצ עמד על עשרה בקירוב, בשבוע אחד נכנסו לא יותר משלושה, ואילו היום המספר הוכפל. בשבוע שעבר כיכבו בפלייליסט 25 שירים ישראליים, ועוד חמישה בפלייליסט לילה, כלומר כאלה שמשודרים החל משעות הערב. זה המון. 

המשמעות היא שבכל זמן שבו תשמעו גלגלצ, תיחשפו למוזיקה ישראלית חדשה, ומגוונת מאוד, אגב. מנורית גלרון, דרך שרית חדד ועד לראפר טונה. למעשה, גלגלצ נשמעת היום כמו הפנטזיה של כל מבקריה הנצחיים (כולל הח"מ). אבל האם זה אומר שכל מי שמושמע בה מצליח למלא אולמות ולהתפרנס ממוזיקה? לגמרי לא.
על הסכין
1. דווקא על רקע הדיון הנצחי בגלגלצ, חייבים להזכיר את תחנת 88 אף.אם, סוג של אנטיתזה מוחלטת, שחוגגת עכשיו 20 להיווסדה. התחנה הזו (גילוי נאות: שידרתי בה בשלהי שנות ה–90) הפכה מזמן לאי של איכות, של עומק ושל אהבת מוזיקה אמיתית. אולי לא שמתם לב, אבל היא עלולה להיעלם בכל רגע, עם יתר חלקי רשות השידור.
 
2. גילויי ההערצה וההתאהבות הקולקטיבית שלהם זוכה נשיאנו הנוכחי לא נובעים רק מאופיו הסחבקי והחביב של רובי ריבלין. הם מעידים בעיקר על ייאוש מוחלט ששורר כאן ועל היעדרם של אנשי ציבור שמעוררים אמפתיה ואמון. זה מסביר את סיבוב הניצחון של ריבלין בין כל כלי התקשורת לציון שנה לכהונתו, שהיה קצת מוגזם. כדאי לו להיזהר, שלא יתאהב בהתאהבות. 
 
3. כל מה שקשור בפרויקט של A–WA - הן האחיות חיים, הוא מגניב. הלוק של הבנות, הצליל שתפר סביבן תומר יוסף, החיבור בין התימנית הישנה למקצבים העדכניים. אפילו עטיפת אלבום הבכורה שלהן, "Habib Galbi". אבל משהו בכל זאת חסר: שירים טובים באמת. כאלה שיכולים להפוך את הפרויקט הזה מגימיק צבעוני (ומושקע) למשהו שיצליח גם לרגש ולהשאיר חותם.