יש פרס על מפעל חיים ויש מפעל מתים", אומר בחיוך גדול הזמר לוליק לוי, שיקבל מחר פרס מפעל חיים מטעם איגוד אמני ישראל על מה שהם מכנים "תרומתו למורשת הזמר העברי ולשירת הלדינו בארץ".



"יש שאדם מקבל את הפרס עוד בחייו, ויש שאנשי זק"א מטפלים בעניין", הוא מוסיף בבדיחות הדעת. "לא רציתי שיגידו 'הוא היה אדם נפלא'. זה השלב שבו מכירים באיחור בערכו של אדם שעשה הרבה דברים. אני מעדיף שיגידו את הדברים בפני, כל עוד אני חי".



עם קול הטנור הלירי שלו, החל לוי את דרכו כסולן להקת פיקוד צפון. בתום שירותו הצבאי הופיע רבות בארץ ובחו"ל במסגרת הרכבים שונים, הוציא אלבומים והשתתף בהצגות ובמופעים מוזיקליים, אבל יותר מכל הוא מזוהה עם השירה והגיטרה הספרדיות ועם שירת הלדינו. "אין הרבה שעוסקים בעניין הזה", הוא מודה. "אני חושב שאני היחיד שמתעסק בשירים של לורקה, למשל. הוצאתי אלבום שלם משיריו, ואפילו הוזמנתי להופעה בספרד לציון 100 שנה למותו".



מה משך אותך כל כך למוזיקה הזאת?
"הלדינו, יותר נכון הספניולית, היא שפתה של אמי המנוחה. בילדותי הייתי שומע את שירי הלדינו שהיו מושמעים ברדיו. ככל ששמעתי את השפה, כך נברתי בה יותר, כי זה אחד ממקורות המורשת שלנו, וכך היא נטועה בתוכי. ככל שמעמיקים בה יותר, אתה רואה כמה גדולה הייתה התרבות שנשאו עמם צאצאי מגורשי ספרד. חשוב לי לשמר את השפה ואת התרבות, כי הן הולכות ונעלמות. אני זוכר שיחה שערכתי עם שמואל עצמון שבה דיברנו על חשיבות שימור הלדינו והיידיש, כי זה הבסיס שלנו כעם".



מושבת העונשין

לוי (77) נולד בשם אברהם חיים יצחקוב לוי, בבית שהושפע מתרבויות אחדות: אביו היה ממוצא תימני־בולגרי ואמו ממוצא בוכרי־יווני. לוליק היה השני משלושה אחים (אחיו הצעיר הוא הזמר אושיק לוי).



את האהבה העמוקה למוזיקה ספג מההורים, שנהגו לשיר בעיקר בשבתות, בחגים ובאירועים משפחתיים. את הרומנסות הספרדיות בלדינו ואת שפת


הלדינו למד מאמו. הוא משלב בהופעותיו סיפורים מלאי צבע מבית אמו ומהווי החצר הספרדית בירושלים.



ואף על פי שמשפחתו התגוררה בעיר במשך דורות, הוא עצמו עזב אותה. "אמא שלי, זכרה לברכה, הייתה ילידת ירושלים. משפחתי הגדולה נולדה בירושלים וגדלתי על הריחות והסיפורים. אבל עבורי ירושלים היא מושבת העונשין שלי. בבית החינוך, שם למדתי, הכירו את ההורים שלי טוב יותר מאשר אותי".



ועם כל האהבה למוזיקה ויכולתו המופלאה לשיר בשפות שונות, שאותן הוא דובר פרפקט, שהה לוי במשך שנים ארוכות מעבר לים. "הופעתי בדרום אמריקה, גרתי ארבע שנים בארצות הברית וגם באירופה. חייתי שנה בשווייץ, הופעתי בכל המקומות הגדולים, ושרתי להם שירה ישראלית, אבל בכל זאת הייתי זר. לא הכרתי את האנטישמיות עד שהגעתי לפריז וידעתי שתמיד אהיה זר בכל המקומות הללו. כשגרתי באמריקה שאלו אותי היהודים העשירים שחיים שם: 'למה עזבת את ישראל? אנחנו תורמים למדינה הרבה כסף'. אמרתי להם: 'הכסף שלכם לא מגיע לכיס שלי'. אין מה לעשות, כשאתה לא בבית שלך, תמיד תרגיש זר, וככזה אתה יכול לשיר שירים ולהתקבל כמישהו נחמד וטוב ולהמשיך להופיע, אבל לא יותר מזה".



בין מאות, אם לא אלפי ההופעות, שהיו לו, אחת מהן הוא לא שוכח: "בתחילת שנות ה־80 יצאתי לסיבוב הופעות התרמה באירופה עם חנן יובל מטעם 'קרן היסוד'. אחת ההופעות נקבעה ליום שבו נהרגו כמה מאנשינו בלבנון. כששמענו על הפיגוע במהלך ההופעה, חנן יובל עזב את הבמה. הוא לא יכול היה להמשיך להופיע. הלכתי אחריו אל מאחורי הקלעים ואמרתי לו: 'אנחנו מופיעים בשם ישראל, ומה שכואב בלב שלך לא יכול לפגום בהופעה, לכן אתה חייב לעלות על הבמה ולסיים את מה שהתחלת'. וזה מה שהיה – עמדנו דומעים ושרים שירה ישראלית במיטבה. זאת השליחות שלי וזה מה שאני ממשיך לעשות עד היום".



הנתק מהחיים


אבל האידיליה הזאת הייתה יכולה להיגמר אחרת. בשנת 2003 היה לוי מעורב בתאונת דרכים קשה שהוציאה אותו מכלל פעילות למשך עשור. "התאונה הייתה, מה שנקרא, נתק מהחיים", הוא נזכר בצער. "מלבד הפציעה הפיזית, איבדתי את הזיכרון והייתי צריך ללמוד הכל מחדש, כולל מה זה טלפון ואיך מחייגים. לא יכולתי להזיז את האצבעות, שלא לדבר על לנגן. הייתי מגמגם. כיום אשתי אומרת שאני מדבר ללא הפסקה, אבל אז שתקתי במשך שנים. עבדתי קשה. היות ואני חזק פיזית ועוסק בטאי צ'י ובקרטה, התחזקתי והגעתי גם לבריאות הנפש".



ממש כמו להיוולד מחדש.
"נכון. בדרך כלל אני אדם שמח ועליז, אוהב לרגש אנשים, ומאוד אינטימי במופעים שלי. אחרי התאונה התנתקתי מכל זה, אנשים לא הכירו אותי. במהלך הטיפולים תרמתי את כוחי ומרצי ועזרתי לחולים אחרים, ארגנתי מופעים לנפגעי הלם קרב. כל החיים אנחנו לומדים, גם אחרי תאונה כזו. לומדים להעריך כל דבר. כיום אני עושה אלף ואחד דברים, ובכל בוקר אני אומר תודה על שאני פוקח את עיני ורואה את השמש זורחת".



בזמן התאונה הייתה לידו זוגתו, רונית, שהיא גם המנהלת האישית שלו. "היא צעירה ממני ב־20 שנה, ואני מנצל את זה שהיא רצה אחרי ולא אני אחריה", הוא צוחק. "היא מטפלת בי יפה, נותנת לי להופיע ומשקיטה את מצפוני. יש לה משכורת ודמי הבראה. נו טוב, זה כתוב בכתובה".