מה לדעתכם משותף ל"עוזי עוזי" של "הגשש החיוור", לאהרן מסקין מהבימה, לשושנה דמארי, לאפרים קישון ולחג המוזיקה הישראלית, המתקיים ברחבי הארץ?

שום התארגנות מחתרתית לא מסתתרת כאן. זאת רק עדות לסיפורו הבלתי שגרתי של המלחין הירושלמי מנחם צור, שיצירתו "כמה הערות על מוזיקה" (מילים: ישראל אלירז) תבוצע בבכורה עולמית ביום שני הקרוב בראשון לציון.

"חג המוזיקה הישראלית הוא מבחינתי, כמו מבחינת מלחינים אחרים, הזדמנות להגיע לקהל עם יצירות חדשות שלנו לצד יצירות של מלחינים מהעולם, לאחר שלא משמיעים אותנו מספיק במשך כל השנה", אומר צור. "היצירה שלי ב'חג' מחכה לביצוע מ־2011".

באשר ליצירה המדוברת הפעם, מעיד צור: "אני מעריץ גדול של המשורר ישראל אלירז וקורא את השורות שלו בשקיקה. זה לא מפריע לי להתמודד עם טקסטים של משוררים אחרים, כמו רחל".

שאיתה, לדוגמה, כבר אין לך האפשרות לשיתוף פעולה בלתי אמצעי.

"גם עם משורר חי אין שיתוף פעולה. כל אחד מאיתנו עושה את שלו בפני עצמו. אם המשורר סקרן, אני מאפשר לו לשמוע את התוצר. אני לא מלחין מילים, כמו שעושים בפזמונים, אלא שהטקסט של השיר אמור להזין אותי ברעיונות שמספקים לי דרמה. על פיה אני מלחין והולך בכיוון משלי, הפעם ביצירה שמיועדת לקול של זמרת, לאבוב, למנדולינה, לגיטרה ולנבל".

והמסקנה מהתמהיל הלא רגיל הזה?

"אני לא מהמלחינים שכותבים כדי שיהיה קל לבצע אותם. כאן מתאים לי אלירז, משורר שמרבה לבוא לקונצרטים של מוזיקה מודרנית והשירים שלו עוסקים במסתורין של המוזיקה, כשזה אפוף מסתורין גם מבחינתי, מי שאמור לדעת הכל בתחום".


העתיד הוא במוזיקה

צור, 73, יליד תל אביב, בנה של לאה צור, מלוחמות הפלמ"ח וקצרנית של בן־גוריון בהסתדרות, גדל בהבימה על ברכי מסקין וחבריו, והתיאטרון היה מגרש המשחקים שלו, הוא מספר. אביו, יונה צור, מנהל במה ועוזר במאי, היה מראשוני העובדים שם. "מכיוון שלא היה לנו כסף לפסנתר בבית", מעיד צור, "המנהל המוזיקלי של התיאטרון, פורדהאוז בן־ציסי, אפשר לי להתאמן על הפסנתר בהבימה. בנעורי אף הופעתי עם האקורדיון כמוזיקאי נודד לצד מסקין בהצגת 'אדון פונטילה ומתי משרתו'".

צור לא עבר מסלול שגרתי של מוזיקאי קלאסי. "לאחר לימודי פסנתר כמו ילד־טוב־ירושלים, שירתי בצבא כאקורדיוניסט בצוות הווי נח"ל", הוא משחזר.

זאת לא הייתה יציאה לתרבות רעה מצד נגן קלאסי?

"כך זה היה באותה תקופה, כשעסקתי המון בליווי זמרים. הופעתי במועדוני לילה, גם בג'ז, ניגנתי באורגן חשמלי בתוכנית השנייה של 'גשר הירקון' וליוויתי באקורדיון את שושנה דמארי בתקופת מלחמת ששת הימים, כשגם שמרתי שלא תחרוג מהקצב".

איך מכל זה הפכת למוזיקאי קלאסי?

"זה החל להירקם קודם לכן. במחנה 80, בשירות הצבאי בנח"ל, כשאבי אוסטרובסקי, המנצח דהיום, השמיע לי את החמישייה של ברהמס. למשמע היצירה, הבנתי שהעתיד שלי הוא במוזיקה ולא בתיאטרון, שבו קיוויתי להיות במאי. מאז אני רואה את עצמי כממשיכו של ברהמס. אני לא רוצה לירוק לבאר שממנה שתיתי בשנות ה־60, אבל ראיתי מקרוב את הנביבות שיש במוזיקה הקלה".

לאחר שלמד במדרשה למורים למוזיקה בתל אביב ובאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, יצא ללימודים גבוהים בארצות הברית. "רציתי להתנתק מהמוזיקה הקלה והיא רדפה אחריי עד לשם", הוא מעיד. "באותו זמן הגיע אפרים קישון לניו יורק והציע לי הצעה בלתי ניתנת לסירוב – לחבר איתו מיוזיקל, מבוסס על מערכונים, לאוף־ברודווי, שנקרא 'רחמו על גלית'. התיידדנו, ומאז אני זוכר ממנו את המשפט (מחקה את מבטאו ההונגרי): 'מנחם, הומור זה לא צחוק'".

לאחר שהשלים ב־75' את הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה, חזר ארצה והיה מרצה בסגל האקדמיה בירושלים, עד צאתו לגמלאות. צור, מי שלימים עמד בראש איגוד הקומפוזיטורים הישראלי, מנהל שנים רבות רומן עם המוזיקה האלקטרונית ונחשב כאוונגרדיסט בתחומו, "אם כי אני לא מתייג את עצמי". "במוזיקה האלקטרונית, שהכרתי בארצות הברית, יש לי אפשרויות בלתי מוגבלות למצוא שפה חדשה, אם כי בלי לחתור לדברים משוגעים של להכעיס", הוא מספר. "אפילו כתבתי עם אלירז אופרה על יונה הנביא, בתקווה שתוצג לפני מותי".

בשלב מסוים גמר אומר שלא להיות מזוהה עוד עם הבידור, ו"בעצם נולדתי מחדש במוזיקה". צור מתעקש ללכת בדרכו. "אני רוצה שיבצעו אותי, אבל לא נלחם על זה", הוא מעיר. "מבחינה זו יוסף טל, מחשובי המלחינים בארץ, שהיה בא לחזרות שלי בעבר, משמש לי דוגמה".

"יש כאן טשטוש תחומים בין מוזיקה אמנותית לבידור", הוא מלין. "לא אחת כשמדברים כאן על מוזיקה, מתכוונים לפזמונים, בעוד שרובם של הפזמונים לא נולדו מתוך חשיבה אמנותית. אני מבחין בין קומפוזיטור, העוסק במוזיקה אמנותית, לבין מלחין פזמונים, שחשוב לו שלחניו ייתפסו מהר, ובניגוד לקומפוזיטור, יימנע מלקחת סיכונים".

כגמלאי, צור מרבה להלחין ונהנה מהחיים. הוא שוחה בבריכה ולומד שפות ותלמוד. מביתו ברמות נצפה נוף ירושלמי יפהפה, ובגינתו מצמיחה גפן מצלה ענבים חברוניים טעימים במיוחד. בנו הוא הכנר יונה צור. בתו מתמחה בארצות הברית בלא פחות מאשר ספרות קוריאנית.

אני כבר נפרד מצור, ובדקה ה־90 נחשף סקופ. "לא סיפרת לו על 'עוזי עוזי'", מזכירה לו רעייתו, ליילה, כשאני בדרכי החוצה. צור מחייך ומתלבט אם לספר. בסוף הוא מתרצה: "בשירות הצבאי שלי, כשישבתי בכלא 6 בגלל הפרת משמעת של עבודה מחוץ לצבא, שמעתי את שירי האסירים ורשמתי אותם, מילים ותווים. אחד מהם היה 'עוזי עוזי', שכתב אלברט סבג. כשהשתחררתי, ניגנתי את השירים במועדון 'סוראמלו' בירושלים, שגברי בנאי היה בין באיו. כל השאר היסטוריה".

אחרים טוענים ל"בעלות" על "עוזי עוזי".

"הכל יכול להיות. אני רק רשמתי את השיר ותרמתי להפצתו".