סופה של שנת תשע"ה הוא הזדמנות טובה לנסח זאת באופן רשמי - זאת הייתה השנה שבה המזרחיות נטלה את ההנהגה במוזיקה הישראלית. מזרחיות במובנה הרחב, העמוק, המגוון. לא בהכרח מה שכונה כאן במשך שנים “מוזיקה מזרחית". וזה בדיוק הסיפור. מקצבים, כלי נגינה, מבטאים ותכנים השאובים מתוך העולם המזרחי נמצאים היום כמעט בכל ז'אנר של מוזיקה ישראלית, ובדרך כלל גם במקומות הכי מעניינים ומרגשים שלה.
תחשבו לרגע על האמנים והשירים הכי דומיננטיים של השנה החולפת. שי צברי עם “לווי אותי". זמר שעובד כבר שנים עם רוקיסטים כמו ברי סחרוף, שחרר השנה אלבום נהדר שכולו פייטנות ושירת תימן. קפה שחור חזק - ראפרים ממוצא אתיופי שכבשו את המדינה עם “הכל יהיה בסדר" המסולסל. דיקלה - זמרת שכבר שנים משחקת בין המוזיקה הערבית להפקה המערבית, והשנה לקחה את כל הקופה עם האלבום המעולה “ואם פרידה", המציע פופ מזרחי חדש.
שלישיית האחיות A–WA עשתה פופ תימני, עם הלהיט "habib galbi״ בהפקתו של תומר יוסף, שמגיע בכלל מהבלקן ביט בוקס.
נצ'י נצ', אחד השמות הבולטים ברנסנס הנוכחי של ההיפ הופ המקומי, ריגש עד דמעות עם “חסידה צחורה", המתכתב עם הקלסיקה של צלילי הכרם. שמעון בוסקילה פרע סוף־סוף את השטרות עם אלבום שלישי מצוין, “למה לי", המשלב בשיא הטבעיות מקצבים מרוקאיים ובלדות א–לה שלמה ארצי.
דודו טסה, נסיך רוק'נרול, הוציא אלבום המשך פנטסטי לפרויקט "האחים כוויתי" שלו, שחוזר לשירים עיראקיים ישנים בסאונד חדש. פרויקט שבמסגרתו גם הרוקרית הבריטית נינט טייב הזכירה איזו זמרת גדולה היא יכולה להיות.
ריף כהן, שהתארחה באותו אלבום, הוציאה ממש עכשיו את האלבום השני שלה, המשלב בחן המיוחד לה מוזיקה ערבית, אפריקאית ורוק'נרול. אפילו נציג ישראל באירוויזיון, נדב גדג', ששר יורופופ באנגלית, עשה מזה חפלה מזרחית מגניבה.
ההגמוניה החדשה הזו עושה טוב למוזיקה הישראלית, כי היא ממצבת אותה במקום הטבעי שלה. גיאוגרפית, אקלימית ומנטלית. זה לא שחלילה מוזיקה שאין בה מוטיבים מזרחיים היא פסולה או מנותקת. אבל כשצריך להצביע על צליל ישראלי חדש, ייחודי, כמעט תמיד יהיו בו מוטיבים מזרחיים.
כל האמנים שמניתי כאן לא משתייכים לז'אנר שנהוג לכנות “מזרחי". ומעניין לבחון אם גם בתוך גבולות הז'אנר הזה משהו משתנה. התשובה היא, חד–משמעית, כן. המוזיקה המזרחית הופכת להיות מורכבת, מגוונת ואישית יותר, ובכך מיטשטשים הגבולות בינה לבין המוזיקה ה"רגילה". שיר כמו “מודה אני" של עומר אדם, למשל, נהנה מתזמור עשיר, מטקסט מרגש ומזמר פשוט יוצא מהכלל, שיהפוך עוד שנייה לכוכב כלל ישראלי, ולא רק “מזרחי".
גם אייל גולן הוציא השנה אלבום מגוון ומוצלח מאוד, עם נגיעות של רוק'נרול ובלוז שעשו לו רק טוב. ישי לוי הוא כבר מזמן מגיש בחסד של כל סוגי השירים, גם השנה עם “עכשיו הוא חול".
ואפילו השיר שהיה להיט השנה ללא עוררין, “דרך השלום" של פאר טסי, מציג גישה חדשה ומגניבה של כתיבה בז'אנר המזרחי. סיפור אישי פשוט, נטול קלישאות, בגובה העיניים ובלי לנסות להישמע “עממי". הכי “טיול ליפו" של 2015.
אי אפשר לנהל את כל הדיון הזה, ולהתעלם מהקיפאון המתמשך שאחז גם השנה במרבית הז'אנרים המוזיקליים האחרים. הרוק הישראלי חווה עוד מכה אפורה, ואלמלא אמנים ותיקים כמו שלום חנוך ורמי פורטיס, שחזרו השנה בגדול, קולו היה נעלם כמעט לגמרי.
האינדי, עם כל ההתמקצעות והמחמאות, לא ממש פורץ אל מעבר לגבולות תל אביב. הפופ ה"טהור" והאלקטרוני פשוט לא קיים כאן. אפילו שירי אמצע הדרך מבית מירי מסיקה וקרן פלס הולכים ונעלמים. לא ברור אם הז'אנרים האלה קמלים כי הם איבדו קשר עם הזמן והמקום, או להפך - המוזיקה המזרחית מתחזקת כי במערב אין כל חדש. וזה גם לא ממש רלוונטי. בדיוק כמו ההפרדה בין “מזרחי" ו"מערבי" במוזיקה שלנו.
על הסכין
2. בחלומות הוויקנד הקודם שלי מצאתי עצמי על במת ענק, כשנטלי פורטמן לצדי על הגיטרה, ואז השתתפתי בסרט ישראלי בכיכובו ובבימויו של ג'ון בון ג'ובי. או להפך. או גם וגם. ההערצה שלנו לכוכבים בינלאומיים המוכנים לחבב אותנו היא כה גורפת, עד שלא היה כלי תקשורת אחד שלא ראיין את שני הטאלנטים, שאמרו בדיוק את אותם דברים בכל אחד ואחד מהראיונות.
3. “זכאי" (הוט) היא סדרת מתח נורווגית, המספרת על בן עיירה קטנה בנורווגיה השב אליה לאחר 20 שנה. הוא עזב לאחר שזוכה מאשמת רצח של חברתו דאז, ובינתיים בנה לעצמו חיים מצליחים כאיש עסקים במלזיה. השיבה לעיירה פותחת את כל הפצעים ומייצרת גילויים מפתיעים. העלילה האמינה, בניית המתח, המשחק המעולה והנופים הלא הוגנים ביופיים הופכים אותה לממתק אמיתי