כשלפייסבוק עולה טיזר גרפי קיטשי של נוצה מרחפת בשמיים, זה די ברור: משהו חדש מגיע מהיקום של פינק פלויד (אתם ודאי זוכרים את עטיפת האלבום האחרון שלהם, שעליה התנוססה תמונה של בחור שט לבדו בסירה על ים של עננים, פרי יצירתו של אמן דיגיטלי מצרי בן 18). והפעם: אלבום סולו חדש של דיוויד גילמור.

Rattle That Lock (NMC יונייטד) הוא אלבום האולפן הרביעי של גילמור והראשון מאז On An Island, שיצא ב־2006. הוא כמובן יצא בשלל פורמטים

וילווה בסיבוב הופעות שבמסגרתו יבקר גילמור באירופה, בדרום אמריקה ובארצות הברית. ואם הטיזר כולל נוצה, נחשו מה מתנוסס על עטיפת האלבום.

לפני פחות משנה הוציאו פינק פלויד – או מה שנשאר מהם – את האלבום הראשון שלהם מזה 15 שנה. The Endless River לא היה בדיוק אלבום חדש, אלא מבוסס על מיני ג’ימג’ומים אווירתיים שהלהקה הקליטה במהלך ההקלטות של The Division Bell, אלבומם מ־94’. האלבום, האינסטרומנטלי ברובו, הופק על ידי גילמור ביחד עם פיל מנזנרה, הגיטריסט של רוקסי מיוזיק, ועם מרטין גלאבר ואנדי ג’קסון, והשיר היחיד בו שיש בו גם מילים (Louder Than Words) נכתב על ידי אשתו של גילמור, הסופרת פולי סמסון.

עטיפת האלבום החדש של גילמור. צילום: ללא

צלילים מהספינה

מנזנרה (כמפיק), ג’קסון (כטכנאי סאונד) וסמסון (ככותבת הטקסטים והאישה שלצדו) שיתפו עם גילמור פעולה גם באלבום הסולו החדש שלו, כך שאפשר לראות בו המשך ישיר של האלבום האחרון של פינק פלויד, שמן הסתם היה לגמרי גילמורי באופיו, ללא זכר לרוג’ר ווטרס, שלא לומר לסיד בארט. וכמו האלבום האחרון של פינק פלויד, גם Rattle That Lock הוקלט בחלקו על סיפון האסטוריה – ספינת המגורים של גילמור, העוגנת על נהר התמזה, שהוסבה לאולפן הקלטות. היתר הוקלט בכמה אולפנים על קרקע יציבה, ומקהלה המורכבת מזמרים חובבים מקומיים ומאסירים לשעבר שלמדו שירת מקהלה בעודם בכלא הוקלטה בכנסייה בדרום לונדון.

שיר הנושא של האלבום, שהוא גם הסינגל הראשון (שיצא באמצע יולי בפורמט דיגיטלי), מלווה בקליפ אנימציה רציני, מסויט, סימבוליסטי וקודר, שיוצריו כנראה הושפעו מהאנימציה של ג’רלד סקארף ב”החומה”, לא פחות מאשר מאיוריו של גוסטב דורה ב”גן העדן האבוד” – האפוס של ג’ון מילטון על נפילת האדם, השטן המפתה את אדם וחווה והגירוש מגן עדן, שממנו מושפע הטקסט של השיר. הקליפ מציג סצינות שונות מ”גן העדן האבוד”, אבל לאחד הטוקבקיסטים שראה אותו ביוטיוב הוא דווקא הזכיר את “הקומדיה האלוהית” של דנטה. כרגיל, גילמור מדבר אל לבם של תיכוניסטים ארוכי שיער שמרשימים בחורות בעזרת ציטוטים של ספרות איטלקית מהמאה ה־14 או שירה אנגלית מהמאה ה־17. העיקר שזה יהיה דרמטי ועמוק ושיהיו הרבה אזכורים לשטן ולגיהנום.

חובבי פינק פלויד ומעריצי גילמור אוהבים לא רק ספרות יפה אלא גם טריוויה. אם ביקרתם בצרפת לאחרונה סביר שארבעת התווים הפותחים את הסינגל יישמעו לכם מוכרים, שכן מדובר בצלילים המושמעים לפני כל הודעה ברמקולים בתחנות הרכבת בצרפת. גילמור הקליט את הצלילים האלה בטלפון שלו בתחנת רכבת באקס־אן־פרובנס בדרום צרפת, ונתן קרדיט למעצב הסאונד מישל בומנדיל, שאחראי עליהם, כאחד מכותבי השיר.

“זה ג’ינגל שמשמיעים בתחנות רכבת בצרפת לפני ההודעות”, הסביר גילמור, “וכל פעם ששמעתי אותו רציתי להתחיל לרקוד. הייתי בתחנת אקס־אן־פרובנס אחרי שביקרתי חברים, ושם שמעתי את הג’ינגל כמו שאתה שומע שם כל הזמן. אז הוצאתי את האייפון שלי, החזקתי אותו לכיוון הרמקול וחיכיתי להודעה הבאה. הקלטתי אותה וזה הפך לסמפול שהשתמשתי בו”. נו, אז חברת אפל קיבלה ניים־צ’ק, בומנדיל קיבל צ’ק, הסמפול העניק לשיר איכות מידבקת במיוחד, גילמור צבר אנקדוטה טובה לקידום האלבום, וכולם מרוצים.