פעם, די מזמן, אמיר בן–דוד סיפר לי שיותר מכל אדם אחר הוא משתוקק לפגוש את הרצל, חוזה המדינה. "יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לשאול אותו", הוא אמר אז. "איך היה לו אומץ לעמוד זקוף מול גלי הביקורת והלעג שהופנו כלפיו, איך היה לו אומץ לסכן את כל הישגיו הרבים כעיתונאי משפיע בווינה של סוף המאה ה–19 ולצאת למסע השאפתני והמגלומני של הציונות, תוך שהוא מכתיר את עצמו, על דעת עצמו, למנהיג העם היהודי ומצליח לשכנע בכך גם את 'נתיניו' וגם את מנהיגי אומות העולם. איך היה לו אומץ?".

אומץ, יושר, מעוף. שלושת הדברים שהיו לעיתונאי הווינאי שהפך לחוזה המדינה אפשר למצוא אצל ירון זליכה, גיא רולניק ודני גוטוויין, גיבורי הסדרה החדשה "מגש הכסף", שבן–דוד יצר יחד עם דורון צברי ותעלה בערוץ 8 של הוט ביום שני הקרוב. 
 

בן–דוד, שבסוף דצמבר יהיה בן 50, הספיק לעשות המון דברים חוץ מלתחזק את להקת אבטיפוס ולכתוב לה להיטים גדולים. הוא כתב את התסריטים לסרטים "זהר" ו"צומת וולקן" (עם משה זונדר), הוציא שני ספרים ("על גג העולם", 2009, ו"פלאפל אוסלו", 2011) ועבד כעיתונאי וכעורך במקומות שונים. השנה הוא איחד את להקתו אבטיפוס שהוציאה את "הודעה לנוסעים מחוץ לזמן" - אלבום חדש, שלישי, 18 שנה אחרי האלבום הקודם. בהופעה היום באולם הקאמרי בתל אביב, אבטיפוס תארח את חמי רודנר וגם אותי למסע במנהרת הזמן, 20 שנה לאחור, אל שנת 1995. 
 

וביום שני כאמור, ישודר הפרק הראשון בסדרה שיצר עם צברי, "מגש הכסף", סדרה מטלטלת, משנה חשיבה, סדרה חשובה שבמרכז כל אחד מהפרקים שלה עומד גיבור אחר. הפרק הראשון הוא "השליחות של גיא רולניק". הפרק השני מוקדש לירון זליכה ונקרא "שומר הקופה". הפרק השלישי והמפתיע נקרא "דני גוטוויין ושודדי מדינת הרווחה". 
 

"זה התחיל מהזמנה של רינת קליין מערוץ 8", אומר בן–דוד. "בהתחלה דובר בסדרה על אבטלה. זה התפתח לסדרה על שוק העבודה הישראלי ובהדרגה לסדרה על הכלכלה בישראל. לקח המון זמן עד שגיבשנו את הקונספט".
 

הוא מספר שאחד מגיבורי הסדרה שאל אותו פעם איך אתם (כלומר: האמנים, הבוהמה, הקולנוענים, המוזיקאים) חיים עם המצב, איפה הייתם כשנלחמנו בריכוזיות? התשובה הייתה: קראנו על מוזיקה וקולנוע. על ספרים. על מה שאמור לעניין סופרים, קולנוענים ומוזיקאים. "אבל באיזשהו שלב, אחרי המחאה של 2011, הבנו שבזה צריך להתעסק", אומר בן–דוד. "בכסף שלא מגיע אלינו. ברווחה שאנחנו לא נהנים ממנה. בפערים המטורפים בין עשירים לעניים. בניצול הקשה של מעמד הביניים. בגזילת המשאבים של המדינה, שלי, שלך, שלנו. הבנו שגם היצירה צריכה ללכת לשם. אל המקום של השינוי".
 


להקת אבטיפוס. צילום: איליה מלינקוב

בן–דוד יודע היטב שבעולם אידיאלי מוזיקאים או סופרים לא אמורים להבין בשוק ההון או במדיניות מיסוי ולא להתעסק בהם. "אבל בעולם שבו הכלכלה מתנהלת כמו שהיא מתנהלת, כשהיא משרתת קומץ על חשבון רבים, כשהאפשרות שלך להתפרנס מתערערת, כשאין ביטחון בשום דבר ויש מערכת שלמה בחוץ שעושקת אותך, אין ברירה", הוא מסביר. "מוכרחים להבין בזה. מצאתי את עצמי נשאב יותר ויותר אל תוך העולם הכלכלי של ישראל. אני באמת מאמין שזה האתגר הכי גדול של הדור שלנו. לשנות את זה. לשקם את ההרס שזרעו כאן בגידת הרגולציה, השחיתות, חיבורי ההון–שלטון–עיתון. כל הדברים האיומים שקרו כאן, בעיקר בעשר השנים האחרונות, שהיו שנים של השחתת מידות גדולה". 
 

"מגש הכסף" היא פרי עבודתם המשותפת של בן–דוד וצברי, מבכירי הבמאים הדוקומנטריים בישראל. בן–דוד: "לעבוד עם דורון זה בית ספר. רכבת הרים. תענוג. טירוף. הכל ביחד. דורון הוא במאי טוטאלי. הוא שוחה בפרטים. הוא עובד עם הלב ועם הראש. כל הזמן. הוא לא מוותר לעצמו ולסביבתו על פסיק. זו הייתה חוויה שאני אסיר תודה עליה".


חורבן כלכלי


זה התחיל בכמה צעדים והתפתח למשהו עמוק ומבהיל בו–זמנית. "קח לדוגמה מוסד שאתה מכיר היטב, קול ישראל", אומר בן–דוד. "עשרות שנים לוקח להקים משהו עצום כזה, אבל לפרק זה קל. תוך שבוע אפשר להרוס. ואז, איך תתחיל בכלל לשקם את ההרס? את אותו עיקרון אפשר לעשות בכל מקום. עבר עלינו צונאמי שמשאיר אותנו עם סטנדרטים לקויים. צריך להתחיל לתקן את זה".
 

הכי חמור לדעתו, שאנשים איבדו אמון במערכת וזה בזה. ואיבדו את הביטחון במקום שהם חיים בו. "לא סומכים על הרשויות", אומר בן–דוד, "לא בוטחים באף אחד. בטוחים שכולם מתכוונים לדפוק אותנו. לרמות אותנו. כבר התרגלנו שזה ככה, וזה נורא לחיות בצורה כזאת. רולניק קורא לזה 'ההון האנושי'. קשה למדוד אותו אבל קל להרגיש בהיעדרו. ולייצר שוב תחושת שותפות גורל בין אנשים זה מאוד קשה. היו עשורים שהייתה כאן תחושת סולידריות. אנשים הרגישו שמשהו חדש מתהווה. מדינה נבנית. היינו מדינה סוציאל–דמוקרטית שהשתנתה בצורה חדה, מקצה לקצה. נכון שגם קודם לא כולם הרגישו חלק מהשיטה. המזרחיים קופחו, הפריפריה הוזנחה. אבל השינוי לא שיפר את מצבם. נתן להם תחושת גאווה, שאני לא מזלזל בה, אבל השאיר אותם באותו מקום, ומצבם אף הידרדר. הפרק של גוטוויין עוסק בזה בהרחבה".
 

הסדרה מציגה את סוף שנות ה־70 ואת עליית הליכוד לשלטון כסוג של נקודת פתיחה למה שאנו חווים היום. "בסיס הכוח של הליכוד היה השכבות החלשות, אבל הליכוד הכה דווקא בהן", טוען בן–דוד. פירקו את הקיבוצים, נכנסו בהסתדרות - כדי למוטט את האפשרות של המערך לחזור לשלטון - ואז נוצרו קבוצות קטנות שזכו לצ'ופרים. קבוצות שכבר לא רוצות מדינת רווחה קלאסית. חוץ מזה, דחפו מאות אלפי ישראלים להתנחלויות באמצעות תנאים כלכליים משופרים. ב–1977 היו 80% מהעובדים בישראל מאוגדים. היום רק 25%".
 

ובסופו של דבר, אנחנו בתוך המאה ה–21. וכולם התרגלו שרק מי שחזק שורד. "וכשאתה מבין שזה תהליך, אתה גם מבין שיש לזה מחיר", מסביר בן–דוד. "לא יכולה להיות חברה סולידרית, סובלנית ונעימה כשאתה הולך בדרך הזו של קפיטליזם טורפני, של כוחנות קיצונית ושל חוסר שוויון דרמטי בחלוקת הנטל".
 

הציור הגדול


הסדרה מביאה שלוש נקודות מבט על הכלכלה הישראלית ומערכת הקשרים הסבוכים שהיא מקיימת. הפרק הראשון מציג את גיא רולניק, עורך "דה מרקר", האיש שנלחם בריכוזיות וטוען כבר שנים שהכסף לא נמצא אצל החרדים ולא אצל המתנחלים אלא אצל יצחק תשובה, הבנקים והמונופולים. 


רולניק מסביר שהמאמץ לשנות כאן משהו צריך להתרכז בבנקים ובגורמים גדולים וחזקים כמו חברת החשמל. האזנה לרולניק בעצם מבהירה לכל צופה שיש כסף, הרבה כסף, אבל הוא לא מגיע אלינו. לא אלי ולא אליכם.


הפרק השני מציג את פרופ' ירון זליכה, מי שהיה החשב הכללי במשרד האוצר, לוחם בשחיתות שזכה בתואר "אביר איכות השלטון" מטעם התנועה למען איכות השלטון בישראל. זליכה היה האיש שדרש שהמדינה תציית לחוק ותשלם לעובדים ולספקים בזמן, הוא תבע לאכוף את החוק ולהקפיד בנוגע לקיום מכרזים כלשונם. לא במקרה (צפו בסדרה ותבינו) זליכה לא זכה לתמיכה בקרב בכירי המשרד והתעמת עם גורמים פרטיים וציבוריים. הוא פרסם דוח שחשף, לראשונה מאז קום המדינה, אי סדרים והעברות כספים בניגוד לחוק בהיקף של מיליארדי שקלים. זליכה התפטר מתפקידו ומאז הוא פרופ' חבר בקריה האקדמית אונו וראש החוג לחשבונאות. 
 

הפרק השלישי מתרכז בדני גוּטוויין, המבוגר והמנוסה בין שלושת המרואיינים. בן 62, פרופ' חבר בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה ומי שמחבר את החוטים הנדרשים בין שחיתות, התנחלויות, הפרטה ושיטות להעברת כספים בין מקורבים למגש הכסף והזהב של מדינת ישראל. גוטוויין מציג לצופה היסטוריה אלטרנטיבית של הכלכלה הישראלית. 
 

בן–דוד: "נקודת המוצא של הפרק השלישי היא השוואה בין ישראל לבין פינלנד. אלו מדינות דומות. אותו כסף בקופה. אבל הפינים בצמרת בכל המדדים הכלכליים החשובים, ואנחנו בתחתית. למה? רובנו נענה כי הם הצליחו ואנחנו נכשלנו. התשובה של גוטוויין מפתיעה ומטלטלת. הם מצליחים ואנחנו מצליחים. במה? במדיניות שנועדה להביא אותנו בדיוק למקום שאנחנו נמצאים בו. עם הפערים, האי שוויון, העוני וכו'. זו מדיניות. כל מה שקורה הוא תוצר של מדיניות מכוונת שמשרתת אינטרסים. יש שיטה. והתוצאות הן תמיד פונקציה של המעשים. אנשים נוטים לנתק בין מעשים לתוצאות. מזדעזעים מהאלימות או מהגסות של השיח הציבורי, הרשתות החברתיות, פרשת השוקולד במטוס וכדומה. תערערו את מעמד המורים, תשמידו את מערכת החינוך וזה מה שתקבלו. אנשים מקללים, חסרי תרבות. כשאין גבולות, אין נורמות ואין מערכת חברתית הגונה וחזקה, החברה מתערערת". 
 

בן–דוד מספר שבהוט נתנו לו ולצברי יד חופשית לחלוטין. "ערוץ 8 לא התערב בשום דבר, תמך בנו לאורך כל הדרך ועבד איתנו בשיתוף פעולה מלא", הוא אומר. "מגיע להם כל הפרגון האפשרי. זו סדרה יקרה ומורכבת, לקח זמן לעשות אותה ונאמרים בה דברים לא פשוטים. זה בכלל לא מובן מאליו שהם הלכו איתנו בצורה כזו".
 

"מגש הכסף" היא סדרה חשובה. היא סדרה מטלטלת. אולי מפני שהדוברים הראשיים אומרים דברים שהיו עשויים להישמע חתרניים או מנותקים לו היו נאמרים מפיהם של צעירים זרוקים עם ג'ינס קרועים, אבל כמו שאומר בן–דוד, "ירון זליכה, גיא רולניק, דני גוטוויין אלה לא היפים עם באנג במאורה בברוקלין. אלה אנשים רציניים. הם יודעים על מה הם מדברים כשהם מדברים על 'השיטה'. הם אלה שהובילו אותנו להחלטה לחבר את הנקודות. לצייר את הציור הגדול של הכלכלה הישראלית. להראות איך כל נקודה היא לא מקרית אלא פרט בתוך מכלול שלם". 


אם היית צריך להגדיר במשפט על מה הסדרה הזו, מה היית אומר?

"על איך קבוצה קטנה של אנשים השתלטה על רוב ההון של מדינת ישראל. על זה הסדרה. זה הדבר הכי חשוב שהתקשורת אמורה להתעסק בו עכשיו, כל הזמן". 


נס מוזיקלי 


בן–דוד הוא לא רק תסריטאי בעל שליחות, אלא גם מוזיקאי ותיק, מחבר להיטים, גיטריסט ואחד מעמודי התווך של להקת אבטיפוס, שהתחילה בקריות בסוף שנות ה־80 ופרצה לתודעה בדיוק לפני 20 שנה, ב–1995, עם אלבום ראשון ושופע להיטים בשם "מה החזאי מבין". 


האלבום השני של הלהקה, "איך עושים מים", קצת פחות הצליח מסחרית אף על פי שהיה לא פחות טוב מקודמו. אבל הלהקה לא שרדה את השינויים בהרגלי הצריכה והטעם וכמו שגם אני וגם בן–דוד יודעים, להקה היא דבר לא נורמלי, להקה פועלת בניגוד לכל היגיון, וזה נס גדול כשלהקה ממשיכה לפעול, ולא להפך. 
 

"היה פעם היגיון אמנותי להוציא אלבומים", הוא מסביר, "היצירה המלאה שלך הייתה אלבום, עם התפתחות, תקליט שקורה בו משהו, שמתחיל בנקודה א' ומסתיים בנקודה ב' ומעביר אותך חוויות רגשיות. אנחנו גדלנו בעולם הזה, העולם שהאלבום הוא פסגת היצירה, אבל זה ההיגיון של העולם הישן. היום המצב שונה. חזרנו לעולם של סינגלים. אנחנו בעולם של הפרעת קשב".
 

כן, העולם השתנה דרמטית מאז 1997. בן־דוד יודע שהרבה זמן חלף. "זו הייתה הפסקה ארוכה מאוד. 18 שנה אחרי האלבום השני יצא האלבום השלישי. אבל אף על פי שהעולם מתנהל אחרת, אנחנו החלטנו לפעול לפי הלב. לשם כך התכנסנו. זו המהות. לעשות אלבומים. ולא משנה שזה לא הדבר הכי מסחרי וחכם. רק כשידענו שיש לנו אלבום המשכנו הלאה. ואנחנו אוהבים את התוצאה".


ומה עכשיו? לאן עכשיו?

"זה לא נבון, לפחות מבחינה כלכלית, ליצור אלבומים כמו זה שיצרנו. זה לא מתגמל כספית. משקיעים המון מאמץ וכסף בידיעה שהעולם לא מחכה לזה. במיוחד אם עובדים כמונו: מביאים שמונה נגני כלי קשת לאולפן, בהפקה עצמאית בלי חברה מאחוריך, בלי מימון, בלי גב. עשינו אותו בעצמנו. לבד. הקלטנו את זה ברמה הכי גבוהה שאפשר. זו כמעט התאבדות. אבל זה גם תיקון. שני האלבומים הראשונים שלנו לא הגיעו בדיוק לאן שרצינו. כי היינו צעירים, חסרי ניסיון. האלבום הזה הוא הגשמה של החלום המקורי איך פועלים כלהקה. אייל שכטר, טל יניב ואני חזרנו לפעול, ורק אחרי שהרגשנו שיש בינינו את החיבור הזה המשכנו הלאה והגדלנו אותו. ורק כשהרגשנו שמה שהצלחנו ליצור זה 'להקה' יצאנו החוצה. 
 

"בעיני, להקה זו אחת ההמצאות הגדולות של המאה ה–20. משהו נפלא שהרוק'נרול המציא. הקסם של דורנו. כתבתי גם ספרים. לכתוב ספר זו בדידות. מה שכתבת זה מי שאתה. להקה היא ביחד. היא סולידריות. היא משהו שגדול ממך. אתה עוזר ליצור אותו אבל גם נבלע בתוכו. אבטיפוס התפרקה לפני שנים כי הפסקנו להיות להקה והפכנו לחבורה של נגנים בודדים שמנגנים יחד. בועז וולף וטל לוי, המתופף והבסיסט החדשים שהצטרפו אלינו, קיבלו מאיתנו את המנדט להפיק את האלבום מוזיקלית. שחררנו בכוונה. כדי שגם הם יהיו חלק מהעניין. לתת להם מקום להתבטא, להרגיש שזו יצירה שלהם. הם לא באו לתת שירותי תיפוף ובס. בלהקה אף אחד לא נותן שירותים. בלהקה אתה חבר. תחשוב איזו מילה נהדרת זו 'חבר'. ברגע שמצליחים ליצור את זה, יחד, אז אפשר לקרוא לזה להקה".