רוקנ'רול זה ניל יאנג: הזמר האגדי ממשיך להמציא את עצמו מחדש

מה זה רוקנ'רול? רוקנ'רול זה חופש. רוקנ'רול זה האדרנלין שזורם בגוף. רוקנ'רול זו השמחה שמפעפעת בלב. רוקנ'רול זו הצעקה הראשונית. רוקנ'רול זה הכעס הפנימי. רוקנ'רול זה הצליל שעוטף את חייך עד יומך האחרון עלי אדמות. רוקנ'רול זה ניל יאנג.
 

יש אלפי כוכבי רוק, אבל אף לא אחד מהם חופשי ומאושר, אמיץ ומשוחרר, כמו יאנג. אם תאזינו לאלבומים הנפלאים שהוציא או שהיה שותף בהם ב-50 השנים האחרונות, תוכלו לזהות בנקל את הקול הגבוה והייחודי; אבל חוץ מהקול שלו, שום דבר, אבל שום דבר, לא דומה. יאנג ממציא את עצמו מחדש בצורה כמעט אובססיבית.

פעם הוא אקוסטי, מינורי ורגיש. פעם הוא הולם במטאל קשוח עם פידבקים צורמניים. פעם הוא מתנסה באלקטרוניקה מתעוותת. פעם הוא דוהר על גבו של תקליט קאנטרי. פעם הוא מנסח יצירות של כמעט 20 דקות (ואפילו יותר). ופעם הוא מקליט את עצמו בתא טלפון, מדבר אל הוריו המתים. הבנג'ו מוחלף בגיטרה חשמלית ספוגת זיעה, הוא עוצם עיניים לצלילי המפוחית וצולל עמוק לתוך הפסנתר. ובכל פעם שנדמה ששמענו ממנו הכל, הוא כבר דואג להפתיע אותנו.

ולכן, בגלל זה, בדיוק בגלל זה, הוא נותר רענן, בריא בנפשו, צעיר לנצח. בגיל 70, המצוין בדיוק היום, הוא מופיע ללא הרף, כותב בלי הפסקה ומאוהב בבת זוגו, השחקנית היפהפייה דריל האנה, נראה שניל יאנג רק יוצא לדרך חדשה. מזדקן? מה פתאום.
 

יאנג נולד ב-1945, בחורף שאחרי המלחמה הגדולה, בעיר טורונטו שבקנדה, לעדנה ולסקוט אלכסנדר יאנג, עיתונאי ספורט, אחיו הצעיר של בוב בן ה-3. בגיל 6 חלה בשיתוק ילדים. לקח לו כמה חודשים להחלים, אבל עד היום אפשר להבחין שיאנג סובל מצליעה קלה.
 

יאנג אהב לשמוע מוזיקה ברדיו, ובזמנו הפנוי גידל תרנגולות כדי למכור את הביצים שלהן. כשהיה בן 12 עזב אביו את אמו, ויחד איתו אחיו הבכור. יאנג, שנותר עם האם, עבר עמה לוויניפנג והרחיב את הידע המוזיקלי שלו כשביקר במועדונים שניגנו מוזיקה שחורה, מבלוז ועד ג'אז. גם ברחוב הסתובב עם טרנזיסטור שניגן רוקנ'רול, רוקאבילי, קאנטרי ומוזיקה שחורה. הנער גבה הקומה ודק הגזרה, שפיתח לעצמו הומור אירוני, העריץ את אלביס פרסלי, אבל הושפע גם מריצ'רד הקטן, ג'רי לי לואיס, רוי אורביסון והאנק מרווין, הגיטריסט האגדי, בעל הצליל המכשף, של להקת הצלליות.

"אחד הכותבים והמופיעים הגדולים בתולדות הרוק'נרול". איור: נעמי ליס-מיברג 

שנות ה-60 נקשו בפתח. בתיכון הקים את הלהקות הראשונות שלו – "הג'יידס" ו"הסקווירז". "הסקווירז" ניגנו באולמות ריקודים, ואפילו היה להם להיט 

במצעד בשם "הסולטן". יאנג נטש, איך לא, את הלימודים, מאס בהרכב שלו ופיתח קריירת סולו. הוא הושפע מאוד ממהפכת הפולק באמריקה, וניגן חומרים שהזכירו מאוד את הכוכב של הסצנה, בוב דילן. באותו זמן הכיר יוצרת קנדית אחרת שעמדה לעשות את זה בגדול, ג'וני מיטשל, וכתב להיט ראשון ללהקה המקומית "נחש מי", שגם היא, עוד מעט, תכבוש את ארצות הברית.

בגיל 20 יצא לסיבוב הופעות במולדתו. חברת התקליטים אלקטרה סירבה להחתים אותו, וגם מוטאון לא התרשמה משירים שהקליט עם הרכב אחר ב־66'. הוא עצמו היה בשל למעבר המתבקש, דרומה, לביתם של האמיצים. 
 

"בפאלו ספרינגפילד", הלהקה שהקים בלוס אנג'לס בסוף אותה שנה, הצליחה לחבר באופן ייחודי ונועז בין קאנטרי לרוק, פולק עם פסיכדליה. היא הוציאה שלושה תקליטי מופת, אבל תיזכר בעיקר בשל For What It’s Worth, שיר מחאה אפקטיבי נגד מלחמת וייטנאם והאלימות ששטפה את החברה האמריקאית בעשור המדמם ההוא. אלא שליאנג, כמו לחבריו, היה אגו מפותח; המריבות תכפו, הוא עזב במאי 67', חזר אחרי ארבעה חודשים, ותרם את היצירה בת שלושת החלקים Broken Arrow, תגובתו ל"יום בחיים" האלמותי של הביטלס. זו הייתה שירת הברבור, ההרכב התפרק, וליאנג סוף־סוף היה חוזה כאמן עצמאי.
 

אלבומו הראשון, שנקרא פשוט "ניל יאנג", הופיע בינואר 69' וזכה להצלחה, אבל הוא כבר חשב הלאה, התחבר לחברי ההרכב הרותח "קרייזי הורס", הוציא איתם אלבום משותף, ובהמשך הצטרף להרכב-העל קרוסבי סטילס נאש ויאנג. סטיבן סטילס, עמיתו לעימותים ב"בפאלו ספרינגפילד", לא התלהב במיוחד, אז מה. הקהל האמריקאי, בתפר שבין שנות ה-60 הסוערות לבין ההנגאובר בתחילת העשור הבא, השתגע על הרביעייה, שכונתה, לא פחות ולא יותר, "הביטלס האמריקאיים".
 

יאנג לא עצר לרגע. אחרי ההופעה ההיסטורית של קרוסבי סטילס נאש ויאנג בוודסטוק והביצוע המטלטל שלהם לשיר על הפסטיבל שכתבה לא אחרת מאשר חברתו ג'וני מיטשל, הם הוציאו את האלבום המופתי "דז'ה וו", שלו תרם יאנג, בין השאר, את השיר הנפלא Helpless. שנה לאחר מכן, ב־1971, הוציאו את אלבומם 4 Way Street, ובו התברר שיאנג הוא לא רק נגן וזמר מוכשר אלא גם, ובעיקר, חיה פוליטית. שירו "אוהיו", על תקרית שבה נורו למוות סטודנטים מפגינים, צלב את הנשיא ריצ'ארד ניקסון. 35 שנה אחר כך, ב־2006, לא היסס להפיק אלבום שלם, שנקרא Living with War, שכולו כתב אישום נגד נשיא שנוא אחר שסיבך את אמריקה במלחמות מיותרות – ג'ורג' ווקר בוש. 
 

במחצית הראשונה של העשור הספיק יאנג להוציא את אלבומי הסולו החשובים After the Gold Rush עם "קרייזי הורס", הלהקה שתלווה אותו מאז, ואליה ישוב מדי פעם, כמו מאהבת שאי אפשר לוותר עליה, ו־Harvest, רב המכר הגדול ביותר שלו אי פעם, הרבה בגלל להיט הענק Heart Of Gold. ב־1972 זה היה גם אחד השירים האהובים בישראל והתנוסס לו, תארו לעצמכם, בין חמשת הגדולים במצעד הפזמונים הלועזיים השנתי.
 

קרוסבי סטילס נאש ויאנג החזיקו מעמד שנתיים. יאנג עוד יחזור אליהם בהמשך, מדי פעם, כשיתחשק לו. הוא התחתן, נולדו לו שלושה ילדים, שניים מהם אובחנו כסובלים משיתוק מוחין, והוא גם איבד חברים. אלבומיו הפכו להיות עגמומיים ומהורהרים. הוא חזר לשתף פעולה עם סטילס, הוציא את Rust Never Sleeps והוכתר ב־1979 כאמן העשור של ה"רולינג סטון" וגם של ה"וילג' ווייס".
 

מאז, בקצב שלא דועך לעולם, הוא מוציא אלבום כמעט מדי שנה. זה יכול להיות תקליט אקוסטי במהותו או דיסק בועט וזועם, קאנטרי, גראנג' (למשל, עם פרל ג'אם), אפילו אלקטרוני (בהשפעת "קרפטוורק" הגרמני), אבל תמיד, על כל אחד מהם, יש התווית הזו שנקראת ניל יאנג. תווית של עוצמה, פעלתנות (כולל הפקת סרטים וחיבור שיר הנושא לסרט זוכה האוסקר "פילדלפיה"), ורגישות רבה לעוולות חברתיות. 
 

בקיץ 95' הוא הגיע, עם חברי פרל ג'אם, לשתי הופעות בלתי נשכחות בישראל, והיה אמור לשוב ב־2014, אבל ההופעה בוטלה בגלל המלחמה שפרצה פה בקיץ ההוא. המלחמה הפרטית שלו התרחשה לפני כעשר שנים, כשכמעט איבד את חייו בגלל מפרצת מוחית. אבל גם מזה, איכשהו, הוא יצא על רגליו.

ואחרי כל זאת, אם אתם רוצים לדעת מי זה ניל יאנג באמת, שכונה בהיכל התהילה של הרוק “אחד הכותבים והמופיעים הגדולים ביותר בתולדות הרוקנ'רול”, אתם מוזמנים לחזור לאותו רגע נורא שבו התגלתה גופתו של קורט קוביין, מנהיג להקת נירוונה שהתאבד. בפתק שנמצא עליו הוא ציטט כמה מילים מתוך ההמנון שכתב יאנג, My My Hey Hey. המילים היו "עדיף להישרף מאשר לדעוך לאט".