אושיק לוי / "סמל לכל מה שרצינו להיות"

פעם ראשונה שנפגשנו:
"בשנת 1961 הייתי חייל בלהקת פיקוד מרכז, וערכנו פרמיירה להצגה שלנו בקולנוע מוגרבי. אריק בא אל מאחורי הקלעים להחמיא לי. ככה הכרתי אותו. אריק כבר היה אריק, הוא היה סמל ודוגמה לכל מה שהיינו רוצים להיות. הוא היווה עבורי דוגמה נהדרת. בטח כחייל צעיר שרק התחיל את הקריירה שלו".

חוויה בלתי נשכחת:
"לאורך כל השנים היינו בקשר. כשהייתי בלהקת 'רביעיית הטיילת' והוא ב'שלישיית גשר הירקון', גרנו בשכנות. הוא בשדרות בן גוריון ואני ופופיק ארנון גרנו בשלום עליכם. הוא היה אצלי בבית, במסיבות שעשיתי, עם אחד הפטיפונים הראשונים שהגיעו לארץ מאמריקה. היינו שמים ביטלס בווליום גבוה, מחברים את האוזניות, ומניחים על האוזניים של מישהו כדי לראות אותו קופץ. חרשנו כל תקליט וניסינו לפענח מה היה להם להגיד. אריק היה עם חוש הומור אדיר. הוא היה חקיין אדיר. היינו יושבים אצל אורי זוהר, מישהו היה מדליק את הטייפ, והוא היה עושה חיקויים. למשל של נבחרת הקאמרי נגד נבחרת הבימה. אריק היה מחקה את כל הגוורדיה של השחקנים של שני התיאטראות. זה היה ענק".

פעם אחרונה ששוחחנו:
"זמן קצר לפני שהוא הלך, אריק השאיר לי הודעה בטלפון שהצחיקה אותי נורא. 'אתה זוכר', הוא אמר. 'היה זמר כזה שקראו לו אריק, תחזור אלי בבקשה'. מה היה בשיחה? היה נדמה לו ששרתי שיר שאהוד מנור כתב. משהו כזה".


תרצה אריאל. צילום: אירית זילברמן

תרצה אריאל / בזכות "מכופף הבננות"

פעם ראשונה שנפגשנו:

"תסלחי לי שלא הכל צלול וברור, אבל בשבילי הקשר עם אריק הוא קודם כל דרך השיר 'מכופף הבננות'. אריק זכה לטקסט שמאיר אריאל כתב, והשיר לא ירד מהרדיו. זה היה הדבר הכי לוהט באותה תקופה, והשיר הראשון שזכה לקליפ בארץ. מאז שזה בוצע בפעם האחרונה עברו אולי 40 או 50 שנה".

חוויה בלתי נשכחת:
"מאיר ואני היינו שכנים של אריק, מרחק הליכה קצר בין הבתים. רק הגענו מהקיבוץ לתל אביב, ואני זוכרת את המפגשים עם העיר כמו אליסה בארץ הפלאות. כל מה שקרה אז נראה לי היום כמו וידיאו־קליפ: מהר, קצר ולא ממש ברור. היו תקופות שנעדרתי שבועות מהבית. ולאריק, סימה ומאיר היו מפגשים והרבה דברים שקרו אצלנו בבית. אולי מאיר דיווח עליהם. אולי לא. היו הרבה מסיבות אצלנו בבית, אבל לא העלנו על דעתנו להזמין אותו אליהם, הוא היה מסוגר מדי".

פעם אחרונה שנפגשנו:
"כשמאיר הלך לעולמו, אריק כבר הסתגר שנים ארוכות בגלל הסיבות שלו. חשבתי שאולי הלוויה תוציא אותו מהבית, לטובת חבר, והתרגשתי שכך היה. אחר כך הוצאתי ספר שבו כתבים שקשורים למאיר. באתי לבית שלהם, בלי מזכיר או מזכירה. פשוט דפקתי בדלת. הם לא פתחו את הדלת - למרות שאין אפשרות שהם לא היו בבית - אבל אני לא מתווכחת עם דלתות. אז תליתי את השקית עם הספר על הדלת והלכתי להסתובב בשוק הכרמל. עברה שעה או שעתיים והטלפון צלצל. 'מי מדבר?', שאלתי. 'מה זאת אומרת מי מדבר? אריק מדבר', הוא ענה. עברו כמה שניות עד שנפל לי האסימון שאריק איינשטיין מצלצל להגיד לי תודה. זה היה מפתיע באילו פשטות ומובן מאליו הוא הזדהה כאריק, כאילו יש רק אריק אחד בעולם".

דפנה ארמוני / כמו ב"הכניסיני תחת כנפך"

פעם ראשונה שנפגשנו:

"זה היה ב־79'. שלום חנוך ואריק הזמינו אותי להשתתף איתם במופע המשותף שלהם. הגעתי לחזרה ראשונה באולם הופעות באחד היישובים במרכז הארץ. התרגשתי? איך אפשר שלא. הייתי ילדונת שרק סיימה להקה צבאית, אחרי הסרט 'הלהקה'. אריק קיבל אותי מאוד יפה, הרגשתי כאילו אני נמצאת בשיר 'הכניסיני תחת כנפך', תחת שתי כנפיים של שני ענקים. כל כך הערכתי אותם על העשייה המוזיקלית שלהם, ויצא לי להכיר אותם גם בפן החברתי והאישי. הייתה אווירה כיפית ונהדרת".

חוויה בלתי נשכחת:
"לפני כמה שנים, לפני יום ההולדת של התאומים שלי, אלה, הבת שלי, רצתה שאריק ישיר לה. אמרתי שאין סיכוי שהוא ישיר לך, אבל סימה המקסימה – שהיא לא פחות אגדה מאריק - שמעה על זה וסיפרה לו. ואז ביום ההולדת של הילדים ישבנו במסעדה, כשהטלפון שלי צלצל. אריק היה על הקו. נתתי לאלה את הטלפון. מהצד השני הקול אמר: 'זה אריק'. 'איזה אריק?', היא שאלה. כשהבינה איזה אריק מדבר איתה, הלסת שלה נפלה והפה נשאר פעור. הוא בירך אותה ואחר כך את אחיה עדן, ובסוף הוא בירך אותי על זה שאני אמא".

פעם אחרונה ששוחחנו:
"זה היה אחרי שהשתתפתי ב'היכל התהילה'. הוא התקשר ואמר שנהנה לראות אותי שם. כזה הוא היה, לא פורמלי. חסרה המתיקות שלו, הטוהר שלו, ארץ ישראל היפה שלו - שהוא היה".


דורי בן זאב / "אני בסוג של טראומה"

פעם ראשונה שנפגשנו:

"זה היה באולם שנקרא בית העם, שם הוא הופיע עם להקת הנח"ל. אבא שלי (מרדכי בן זאב) לקח אותי לראות את ההופעה. אחריה הוא נתן לאריק את העבודה הראשונה באזרחות, בתיאטרון הסמבטיון. התיאטרון הזה היה במה להומור וסאטירה, עם שירים, מערכונים ומשחק. אריק היה כמו שהוא היה תמיד: מבריק וכוכב. מגיל מאוד קטן אני חי עם האדם הזה. הייתי מעריץ שהגיע לכל ההופעות שלו, אם זה בשלישיית גשר הירקון או בחלונות הגבוהים. גם בהופעות הסולו שלו, ונמצא גם מאחורי הקלעים. כשהתחברנו אחר כך דרך שלום חנוך, כבר באתי ממקום שאני עצמי מפורסם. הם לקחו אותי ונתנו לי זכות גדולה להיות ב'לול'. מאז התגלגלו הדברים. החיבור ביננו היה מהיר: שנינו דור שני, והאבות של שנינו שחקנים. הוא אהב את אבא שלי ותמיד שאל לשלומה של אמי. היה אדם חם וקרוב".

חוויה בלתי נשכחת:
"לא אשכח בחיים את הפעם ההיא שאריק נתן לי להנחות אירוע שנקרא 'יש כיסוי', שלו ושל 'אחרית הימים'. אבל כל מפגש איתו היה בעל עוצמה בלתי רגילה. אריק היה יכול לעשות חיקויים של בדרנים ושחקנים מכל העולם. כולם מציינים את הידע שלו בספורט, אבל האדם היה חקיין ענק וזמר עם נוכחות אדירה. אדם כובש".

פעם אחרונה שנפגשנו:
"לצערי, המפגש האחרון היה בבית חולים. אחר כך מצאתי את עצמי במשך יומיים מתרוצץ בין תחנות הרדיו והעיתונים ועושה דבר שלא חשבתי שאעשה בחיים: לדבר על אריק איינשטיין בלשון עבר. עברו שנתיים, ולדעתי אני בסוג של הכחשה או טראומה. ראיתי באריק תמיד סמל של ישראליות וחוכמה. כספורטאי הוא היה עבורי דוגמה ומופת. עם המראה שלו, האנרגיה שלו, והדרך שלו להביע אנרגיה גבוהה, הוא הותיר אצל כל כך הרבה אנשים חותם. נורא כואב שהוא לא פה".



רוני סומק. צילום: אריק סולטן

רוני סומק / "אתה כמוני"

פעם ראשונה שנפגשנו:

"זה היה כשהייתי מבקר מוזיקה. הוזמנתי לבית של מיקי גבריאלוב, שם הוא ואריק עבדו על שירים חדשים. מיקי גר אז ברחוב יהודה מכבי, קומה רביעית, בלי מעלית. הגעתי לשם וראיתי את אריק מסתכל בספר ציורים של נחום גוטמן. 'כל האנשים בעולם טוענים שנחום גוטמן הוא צייר נאיבי', אריק אמר לי. 'אוכיח לך שזה לא נכון'. אריק הצביע על אחד הציורים בספר: 'תראה את האיש הזה עם השפם הטורקי, לובש חליפה ושתי הידיים שלו משולבות מאחורי הגב. כולם אומרים איזו פוזה תמימה. אני אומר לך – הוא מחביא שילינגים'. והוא המשיך: 'האיש מצד שמאל ליד האונייה, שמביט לשמיים, בעצם אומר: וואלה, מתי יהיה אפשר להעלים את השקים מהאונייה'. בקיצור, הוא לקח תמונה פסטלית ופסטורלית, ותוך דקה הפך אותה לעלילה שאפשר היה לכתוב עליה ספר שלם".

חוויה בלתי נשכחת:
"אחרי התאונה שהייתה לו, ראיינתי את אריק בבלעדיות לשבועון 'אנשים'. נפגשנו בלילה והקלטתי את השיחה על קסטות. משם רצתי לתת את הקלטות למפענחת, שהייתה אמורה לתמלל את השיחה, כי ההסכם שלנו היה שהראיון יפורסם בדיוק כמו שהתנהל. בבוקר באו אלי בריצה מהעיתון. 'אנחנו בבעיה', אמרו לי. מתברר שבשלב מסוים אריק, שהיה חקיין גדול, ענה על התשובות בקול שלי, והמפענחת לא ידעה מתי נגמרה השאלה ומתי התחילה התשובה. הראיון התפרסם, אריק אהב את הכתבה, ואחרי מספר שבועות פגש אותי במקרה ב'כתר המזרח'. 'שאלת אותי הרבה שאלות, עכשיו אני חייב לשאול אותך', הוא אמר לי, ואז התחיל ברצף שאלות טריוויה כמו מה הגובה – באינצ'ים - של שחקן אחד, וכמה סלים קלע שחקן אחר. אחרי שעניתי על מה שידעתי, הוא אמר לי: 'עכשיו אני יודע למה אני אוהב אותך'. חשבתי שהוא הולך להחמיא על דברים שקשורים בעבודתי כמבקר מוזיקה. אבל הוא רק אמר: 'אתה כמוני. אלוף העולם באינפורמציה לא חיונית'".

פעם אחרונה ששוחחנו:
"השיחה האחרונה הייתה במקרה, יום אחרי שהפועל תל אביב ניצחה את מכבי תל אביב. עכשיו, אריק הפועל ואני מכביסט. 'היום אין מאושר ממך', אמרתי לו, והוא ענה בחיוך רחב: 'וואלה, צריך למסגר את המשחק ולתלות אותו על קיר'".


מירי אלוני / "נשיקה מאחורי הקלעים"

פעם ראשונה שנפגשנו:

"אריק היה אחד המוזמנים הבכירים בהופעה הראשונה של להקת 'אחרית הימים' שהתקיימה ב־71'. אחרי שהסתיימה ההופעה, הוא בא אל מאחורי הקלעים ונתן לי נשיקה. הנשיקה ממנו אמרה יותר מכל מחיאות הכפיים. טוב, הייתי אז צעירה, רק השתחררתי מלהקת הנח"ל, כור מחצבתי, והוא - גדלתי על הקול שלו והשירים שלו. לקבל ממנו את האישור הזה, זה היה דבר עצום עבורי".

חוויה בלתי נשכחת:
"אחרי ההופעה הראשונה של להקת תמוז, בשנת 74', נפגשנו להרים כוסית באיזו דירה. גם אריק הגיע. הוא ישב עם שלום חנוך, ובמקרה שמעתי את השיחה שלהם, שהייתה בה ביקורת בונה על ההופעה. בין הדברים שאריק אמר לשלום, הוא הסביר לו שחייבים לשים דגש על המילים, ולא לתת להם להיבלע ברעש הצלצולים של הקצב, התופים והגיטרות. שהמוזיקה לא תכסה על המילים. אני חושבת שהדבר החשוב בשירים אלו המילים, ולכן אהבתי את הדברים שאמר. אריק היה איש אמיתי, וגם כשהייתה לו ביקורת, הוא ידע לומר אותה בצורה אמיתית ונחמדה".

פעם אחרונה שנפגשנו:
"לא היו לנו הרבה נקודות מפגש אחר כך, לדאבוני. אני נוטה לחשוב שאילו הוא לא היה הולך לעולמו, אולי היינו מקליטים יחד. עצוב שהוא איננו. אריק, שמייצג ערכים ואידיאליים, אמר שארץ ישראל הולכת לו פייפן. וזה מזכיר לי את דבריה של נעמי שמר, שכבר ב־67' כתבה, אחרי שסיירה בהיאחזות הנח"ל בסיני, שהיא פגשה את ארץ ישראל האבודה, היפהפייה והנשכחת. כבר אז ארץ ישראל היפה הייתה אבודה ונשכחת".

חנן יובל / "מקסים, מפרגן ומצחיק"

"בין סוף שנת 68' לתחילת 69', אריק היה בין תקליטים והוא יצא עם להקת הליווי שלו – שכללה את שלום חנוך ואותי – להופעות במועדונים ברמלה, בנתניה וברחוב המסגר. במסגרת הזאת יצאנו לשלושה ימים מופלאים של הופעות בתעלת סואץ, בכל נקודות הנ"מ של חיל האוויר. באנו עם שני טרנזיטים וצבי שיסל, כשמטעם חיל האוויר ליווה אותנו חיים סלוצקי. בהמשך הקשר שלנו נמוג, ונפגשנו רק כשהחיים הפגישו אותנו. אריק היה מקסים, מפרגן ומצחיק עד דמעות. והכי חשוב: הוא היה אוהד הפועל תל אביב".