"חטפתי כל כך הרבה בחיים שלי שהסדקים מרכיבים שלם”, מעיד על עצמו גלעד כהנא בראיון ל”מעריב המגזין” לרגל יציאת אלבומו החדש “אפריקה שלי”. “אין מצב שאני נשבר. אני כמו גרגר חול. איך תפצלי גרגר חול לשניים?”

“אפריקה שלי”, אלבום הסולו השישי של כהנא, אחד היוצרים המורכבים והמסקרנים ביותר בתעשיית המוזיקה, כולל שיתופי פעולה עם יוסי מזרחי, שמעון אדף, אניה בוקשטיין, תום דרום, קבוצת המחול מריה קונג ועוד. “האלבום נסוב סביב נושא של עבד ואדון, וכל שיר הוא וריאציה של זה”, מספר כהנא. “השיר ‘אפריקה שלי’ הוא זה שמספק את הכותרות. אבל מבחינתי ‘אפריקה שלי’ זה עניין לגמרי אישי. השיר נבע מתחושה שאני הולך ברחוב ואני עולם שלישי”.

מדובר בזעקה נגד עולם נצלני?

“גם. בשיר יש גם אופטימיות כי כשאני שר את הפזמון אני מרגיש כוח וסוג של התרוממות. אולי התודעה, ההכרה בכך שאני מרגיש מה שאני מרגיש - זה מה שעושה את השינוי”.

על פניו האלבום החדש אולי עוסק באפריקה, אבל כהנא מזהה קשר ישיר בין היבשת השחורה למציאות שבה אנו חיים כיום. “יש במדינה שלנו ניצול, ריכוזיות, שחיתות שלטונית”, הוא אומר. “תמיד תופסים תחת על אפריקה, אבל אנחנו היא. ברגע שיורדת פה טיפת גשם, הכל קורס. יש פה הרבה סימנים של עולם שלישי, אבל מצד שני אנחנו במזרח התיכון, ואני עדיין מרגיש שאני יותר אפריקה. יש פה המון פליטים שהופכים אותם לעבדים מתוך הפחד שלהם. אנחנו נשלם על הדברים האלה כי על ניצול משלמים בסופו של דבר”.

איך מתמודדים עם ההבנה הזאת?

“כשאתה מבין שבשלב מסוים היית עבד, אתה תעשה הכל כדי לא להיות אדון. אני מבין שהחיים הם נס, ואני מבין שלא צריך להיות לא עבד ולא אדון”.


איך הבחירה הזאת מתבטאת ביומיום שלך?

“היום אין לי אוטו, אבל כשהיה לי אוטו, למשל, והייתי בתחנת דלק, הייתי נותן למתדלק את המפתחות ולא מסתכל עליו בכלל. זה דבר נורא. כשקלטתי את זה על עצמי, הייתי יוצא מהאוטו ומדבר איתו קצת ונותן לו את המפתח ביד, מסתכל לו בעיניים”.

“לטרוף את העולם"

כהנא, 45, זמר, פזמונאי, משורר, סופר ושחקן, נולד במקסיקו ועלה ארצה בגיל 9 עם משפחתו. הוא גדל בתל אביב. בשנת 1992, בעת שירותם הצבאי, הקים עם יאיר קז את להקת ג’ירפות. לאורך השנים הוציאה הלהקה ארבעה אלבומים שזכו להצלחה, בהם “משוחח עם כיסא” ו”גג”. במקביל לעבודתו עם הלהקה, הוציא כהנא כמה אלבומי סולו, בהם “שכחתי איך לאכול" ו־The Walking Man. לאורך השנים הוא גם שיתף פעולה עם אמנים שונים והוציא שלושה ספרים, בהם “תכנון להתאוששות מאסון” ו”פיסוק של נעלמים”.

כהנא מדמה את עצמו לאותם צעצועים עם המפתח בגב, שכאשר טוענים אותם, הם לא מפסיקים לזוז. “תמות, רק אל תפסיק לזוז”, הוא אומר. “דיסציפלינות שונות של יצירה הן קריטיות עבורי. כשאני כותב גם לאמנים אחרים כמו להראל סקעת, אביתר בנאי או הדג נחש - זה משהו שהוא הלב שלי, אבל התפתח בי צד של כותב. התחלתי לכתוב בגיל 3. כשאני מרגיש שיש בתוכי סיפור - אז מה, אני לא אכתוב אותו כי אני מוזיקאי? כשהתחלתי לצייר הרגשתי את הזעקה הכי חדה שהייתה בי ועברתי להיות קולאז’יסט. ההרגשה היא שבכל התחומים אני מתעסק באותו דבר: בפלא הזה של הילד שלא עשה כלום בחיים, ועכשיו רוצה לטרוף את העולם”.

את “אפריקה שלי” הוא לא יצר רק מתוך כאב, אלא גם מתוך משיכה ליבשת. “בעולם השלישי יש גם דברים שאני אוהב”, הוא מעיד, “למשל את היצירתיות, את העובדה שהדברים יותר סקסיים וקצביים, את פעימת הרחוב התוססת והמבעבעת. כך אמנות עובדת. מהמקום שבו יש בעיות מגיעה המוזיקה החדשה. הביט הנוכחי הוא מאפריקה”.

מה עברת בחייך שגרם לך ליצור את היצירה הנוכחית?

“אני לא עובד ככה. השירים תמיד מקדימים אותי. אני תמיד מגלה את האג’נדה שלי בדיעבד. זה כמו לבנות פסל ענק. אחרי שבנית אתה מסתכל ואומר לעצמך: ‘אה, בניתי חוטב עצים’. אני חסיד של ‘נעשה ונשמע’. הדברים מהדהדים מכל מיני דברים, כשהאחרון הוא המחאה החברתית וגם העובדה שהגעתי ממקסיקו בגיל 9. זה הפך אותי לאאוטסיידר בישראל, וגם שם הייתי אאוטסיידר. התודעה של אאוטסיידר תלווה אותי עד יום מותי”.

אולי זו מתנה?

“זו חד־משמעית מתנה. אני לא מתעסק בנוסטלגיה ובתוכניות עתידיות”.

אחד הדברים שמטרידים את כהנא לאחרונה הוא פרשת מירי רגב וגלגלצ. שרת התרבות הכריזה כידוע כי ברצונה להקים תחנת אחות לגלגלצ שתשמיע רק מוזיקה עברית, בדגש על מוזיקה ים תיכונית, וכן לשנות את הרכב ועדת הפלייליסט של תחנת הרדיו, כך שתייצג לטענתה טוב יותר את החברה הישראלית. כהנא התבטא כבר בעבר בנושא וטען כי הצעותיה של רגב הן “פופוליסטיות ופוליטיות”. “מה שהיא עושה זה אפילו לא ריקוד על הדם, אלא היא ממנפת את הדם”, הוא אומר כעת. “המילה ‘מנהיגה’ גדולה עליה, אבל זו תכונה של הרבה מנהיגים שרוכבים על הדם. היא חדה מאוד, יודעת את עבודת המינוף של הדם. היא יודעת לקחת סערת רגשות ולשוט איתה. זו לא יכולת של מנהיג, אלא של פוליטיקאי. יש בזה משהו נורא. אני רואה בדברים שהיא עשתה שילוב של ניצול ופופוליזם. היא דימוי של תקופה”.

שרת התרבות והספורט מירי רגב. צילום: מרק ישראל סלם

לאן לדעתך אנחנו הולכים?

“אני מרגיש שאנחנו עוד לא בשיא העלטה. אני אופטימיסט. האופטימיות היא בכל שנייה ביומיום שלי. מבחינתי, הקיום שלנו הוא נס. יש לנו כוח עצום. מבחינה זו אני מתייחס לחיים כדבר הכי לא כמובן מאליו”.


מאין אתה שואב את האופטימיות?

“עברתי בחיי דברים מאוד קשים, כמו המוות של הורי, ואתה נבחן ברגעים האלה. אתה צריך לזהות את קצה האור ולעוט עליו, ולא להיכנע לתקרות הבטון. אני סרבן של ייאוש”.

זיכרונות מבית אבא

בנוסף לעיסוקיו הרבים, בקיץ האחרון מצא את עצמו כהנא מככב על המסך הגדול בסרט “סיפור על אהבה וחושך”, בבימויה של נטלי פורטמן, שמגולל את סיפור חייו של הסופר עמוס עוז ומבוסס על ספרו, הנושא את אותו השם. בסרט מגלם כהנא את דמותו של אריה קלוזנר, אביו של הילד עמוס, חוקר ספרות עברית שלא מצליח למצות את הפוטנציאל שלו. “אני לא רציתי לשחק, הם הגיעו אלי”, מספר כהנא כעת. “ההפקה עשתה אודישנים לכל השחקנים בארץ ולא מצאה מישהו מתאים. המלהקת נתנה לנטלי קליפים וראיונות שלי. כשהמלהקת טלפנה אלי וסיפרה לי על האודישן, סירבתי. יום אחרי היא התקשרה וסיפרה לי שזה אודישן לסרט של נטלי פורטמן. זה נשמע כמו משהו בדיוני. התייעצתי עם יועצי, והם אמרו לי: ‘אידיוט, מי אתה חושב שאתה, יא אפס? רוץ על זה’. עשיתי אודישן ושנאתי את זה. ושעה אחרי אמרו לי שנטלי רוצה להיפגש. פגשתי מישהי חכמה, חדה, מעמיקה, מאוהבת בשפה העברית ובמה שקורה פה. היא עבדה על הסרט הזה שבע שנים והבנתי שאני יכול להצטרף למסע עם מנהיגה”.

אתה מרוצה מהתוצאה הסופית?

“זו הייתה חוויה כל כך מטלטלת, כך שאי אפשר למדוד את זה ב’כיף’ או ‘לא כיף’, ‘מרוצה’ או לא. זה התפתח לכיוונים לא צפויים שגיליתי על עצמי. במהלך התחקיר שערכתי נפגשתי עם עמוס, ובמהלך השיחה רציתי לחבק אותו ולהגיד לו: ‘אל תדאג, בן שלי’. מעולם לא למדתי משחק, למרות שבמה זו במה, אבל היה רגע שבו הבנתי עד כמה הדמות של אבא שלו מזכירה לי את הדמות של אבא שלי, ולאט־לאט הבנתי שאני צריך להעמיק ולהאמין”.

באיזה אופן הם דומים?

“אבא שלי היה גאון בצורה בלתי נתפסת, עם ידע בכל התחומים: כימיה, ביולוגיה, תנ”ך. באיזשהו שלב גיליתי שהוא יודע את כל התנ”ך בעל פה. הוא היה חד כתער, והיה לו זיכרון פנומנלי. אלא שבניגוד לאבא של עמוס שלא מימש את עצמו, אבי הגיע למימוש”.

תפקיד האב לא זר לכהנא, שנשוי בשנית ויש לו שתי בנות. “הן פלא פלאים”, הוא מספר. “בזכותן זכיתי לקבל ראייה חדשה על העולם. היה איזה ערב שישבתי איתן לראות סדרה בטלוויזיה, ואז אחת מהן אמרה: ‘זו סדרה מעפנה. אין בה אף בת’, ואז הבנתי שוואלה, אין בסדרה שום גיבורה אישה, וכתבתי את השיר ‘אל תיתני לו’ עם השורה ‘אל תיתני לו לשלוט בך’. זה ניצחון לשמוע את אחת הבנות שלך שרה בקולי קולות את ‘אל תיתני לו’. השוביניזם הוא מכה עולמית, צריך להיזהר כל היום מלהירדם בשמירה”.


כיוצר כרוני, אין מחסומים, אין התרוקנות?

“אני לא מאלה שממתינים למוזה. היו לי קטעים שהייתי מרוקן, הייתה תקופה שלא יכולתי לשמוע את עצמי מדבר. יצאתי לשוטט ברחובות במשך שעות בלי תכלית בניסיון לברוח מעצמי והבנתי שפעולות ללא תכלית מאוד משחררות. לבהות זה תקיעות. לעשות זו הדרך. תצייר, תכתוב, תלחין, תנגן, תצעק, רק תזוז כל הזמן. כשהקלטתי את ‘אפריקה שלי’, למשל, רקדתי כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן”.