כמעט 25 שנה מאז פירוק שלישיית מנגו, חביבת הקהל יסמין גמליאל, היחידה מחברות השלישייה שמתמידה במוזיקה, תעמוד מחר במרכז "בשדות מתתיהו", המופע המרכזי ביום הפותח בפסטיבל "צלילים במדבר" בקיבוץ שדה בוקר. זאת במלאת 40 שנה למותו של מתתיהו שלם (ראו מסגרת), מלחין "שיבולת בשדה", "ודוד יפה עיניים", "הבו לנו יין", "שה וגדי", "הכורמים", "רועה ורועה", "פנה הגשם" ועוד קלאסיקות זמר.

עבור גמליאל זה אמור להיות אירוע מרגש במיוחד. "בזכות המפגש של אבי, אליהו גמליאל, עם מתתיהו נקבע למעשה מסלול חייו", היא מציינת. "כשאבי הגיע כנער לקיבוץ רמת יוחנן, מתתיהו היה המורה שלו למוזיקה, והוא גם היה מצטרף אליו לרעיית הצאן ולנגינה בחליל רועים. הוא ספג ממנו את תרבות השירה הארץ ישראלית, ובמסגרתה הלחין את שירו הידוע 'ארץ זבת חלב ודבש'".

במשך שנים, לפני הקמת המדינה ואחריה, היה לשירי הטבע של שלם, על הקציר, הבציר והמרעה, מקום מרכזי בפס הקול של היישוב דאז, בפרט בריקודי העם. "השירים של מתתיהו השתרשו כל כך עמוק בציבור עד שרבים סבורים שמחברם הוא 'עממי', מה גם שהוא לא טרח להתפרסם באופן אישי", אומרת גמליאל. "לפחות בערב שלנו הוא יקבל את הכבוד הראוי".
 

אגב, עוד ישתתפו במופע ויקטוריה חנה, יאיר אפשטיין, להקת "ג'אזרט", הרכב "זמרי רמת הנגב" והתזמורת האנדלוסית אשדוד. ינצח המלחין מיכאל וולפה, מייסד "צלילים במדבר".

"נעורים נצחיים"

גמליאל היא זמרת רבת פנים, המתמרנת בין שמיניית "ווקאל" הקלאסית לבין הרכב "ווטרלו", המבצע משירי להקת "אבבא" ובו חבר גם בעלה, נגן כלי ההקשה אורן בלבן. בעיקר ניתן למצוא אותה, בוגרת המחזור השלישי של בית הספר המוזיקלי "רימון", ברמת השרון, כמנהלת המחלקה הווקאלית שם, תפקיד המסב לה אושר רב ו"הרגשה של נעורים נצחיים".
 

הצעירונת ממנגו, שחצתה באחרונה את ה־50, חיפאית במקורה, נולדה אל תוך המוזיקה לא רק בעקבות אביה, שהיה בן למשפחת ג'ומעה הטבריינית (שלם עודד אותו לשנות את השם לגמליאל), אלא גם בעקבות אמה, מרשיה, פסנתרנית ומורה לפסנתר, ילידת ארצות הברית. גמליאל התפרסמה בלהקת פיקוד הצפון, שם שרה לצדו של יהודה אליאס את "קום והתהלך בארץ", שירם של יורם טהרלב ויאיר קלינגר, והייתה הסולנית בה"א הידיעה של "עוד לא תמו כל פלאייך", שירם של יורם טהרלב ורמי קלינשטיין, ש"העבודה איתו על השיר הייתה רגע קסום שלא אשכח כל החיים שלי".

"רגע קסום". רמי קליינשטיין. צילום: יח"צ
 

אבל הכיכוב בלהקה הצבאית לא ניתב אותה לקריירת סולו מזהירה. שלישיית מנגו הייתה בת הטיפוחים של חברת התקליטים "הליקון", ששנים לאחר הצלחת "שוקולד מנטה מסטיק" ביקשה להקים שלישיית בנות. את השם העסיסי של ההרכב המציא מנהלו, שלמה שיין, כשאל גמליאל צוותו מיכל צפיר ומירי נבו, שהיו מחזור אחריה בלהקת פיקוד הצפון.
 

תמיר קליסקי ויועד נבו, אנשי אתניקס, ניהלו מוזיקלית, אבל מי שהטביע חותם מובהק על ההרכב היה מנהלו האמנותי, צדי צרפתי. "צדי ידע תמיד מה יעבוד ומה לא", מציינת גמליאל. "הודות לו היינו מגיעות לצילומים בטלוויזיה מוכנות עד הפרט האחרון ולפי הטעם האישי שלו. צדי היה מאוד רגשני בעבודה שלו איתנו – ואני מודה לו עד היום על מה שקיבלנו ממנו".

שורה של כותבים, לרבות חוה אלברשטיין, התגייסו לכתוב למנגו. הלהיט המייצג של ההרכב היה "גרה בשינקין". "מחבר השיר, יאיר לפיד, שוחח איתנו על דא ועל הא ומזה יצא השיר שהלחין רמי קלינשטיין", משחזרת גמליאל. "זה היה שיר קליל, מקפיץ ומרקיד, שהביא משהו חדש, מתאים לתקופתו".

בעזרת הטלוויזיה החד־ערוצית דאז הפכו השלוש לכוכבות לתקופה לא ארוכה. למרות גילויי ההערצה – "לא היו הטרדות והצקות" – וההצלחה המוכחת, לא הכל היה שם דבש. "ככל שהצלחנו יותר, כן גברה הביקורת של התקשורת", קובלת גמליאל. "מה לא כתבו עלינו? 'בובולינות', 'הן לא זמרות' ועוד שטויות לא מפרגנות כאלה".

נסיעתן היחידה לחו"ל כלהקה הייתה לפסטיבל בברלין שהוקדש לנשים ביהדות. הבמאי שלו היה, איך לא, צדי צרפתי. "הפסטיבל הזה נערך במזרח ברלין בדיוק אחרי נפילת החומה", היא נתלית ברגע של נגיעה בהיסטוריה.

ב־91', לאחר שלוש שנים בלבד, הקיץ הקץ על מנגו. אכן, מלחמת המפרץ הכתה גם בהן. "זה עשה שמות", לא תשכח. "הירידה החדה בביקוש להופעות שלנו באה במקביל לתחושת רוויה מהתקליט היחיד שלנו. כך מצאנו את עצמנו על פרשת דרכים".

מי הייתה ה"מפרקת"?

"האמת? זו הייתי אני, כשמוזיקלית רציתי להתחדש, מה גם שאף פעם לא הייתי שלמה לגמרי עם הסגנון של מנגו. בניגוד להרכבים רבים אחרים, שמתפרקים בגלל סכסוכים פנימיים, נשארנו עד היום חברות".

חיפשו אלטית

במקביל לפעילותה במנגו למדה גמליאל כאמור ב"רימון" והתגלגלה לעיסוק בזמרירי פרסומת (ג'ינגלים) ובדיבוב סרטים וסדרות טלוויזיה. כשהיה עליה לביים את הדיבוב לסדרה על שלישיית בנות, לא היססה לקרוא לדגל את חברותיה, המנגואיות בדימוס.

המרוץ שלה – מי שבין השאר תרמה את קולה ל"אמא אווזה" ולדמות של וונדי ב"פיטר פן", בין אולפני הדיבוב, שם גם הייתה לבמאית – הסתיים כשהביאה לעולם את רועי, בנה הבכור, כיום בן 18 (המוזיקלי כמו אחותו, טליה, בת 11 וחצי) והחלה ללמד ב"רימון".

גמליאל, נערת הפופ של מנגו, עברה תהליך מוזיקלי מרתק ולא שגרתי, כולל התבססות בתחום המוזיקה הקלאסית. היא זוכרת בדיוק היכן זה החל. "כמי שאיננה נרתעת מאתגרים, שנים אחדות לאחר פירוק השלישייה, נעניתי להצעה להופיע בפסטיבל אבו גוש עם אמל מורקוס", היא מספרת. "בפסטיבל הזה נגעתי לראשונה במוזיקה קלאסית, וזה תפס אותי".
 

משם התגלגלה למופע של שירה ומחול מיצירות המלחין מנחם ויזנברג. בין משתתפיו הייתה שמיניית "ווקאל" האיכותית. "בדיוק עכשיו אנחנו מחפשים אלטית", אמרו לה, ובבת אחת היא הפכה לזמרת קלאסית.

גמליאל, שהתרגלה למרחק מהזרקורים, חיה עם משפחתה ביפו, לאחר שנים שבהן איכשהו יצא לה לגור במרחק צעדים מרחוב שינקין המיתולוגי. "היה כיף להיות מפורסמת", מודה גמליאל. "אכן, יש בזה משהו מחמיא, אבל אף פעם לא יכולתי להשלים עם המה יגידו ועם אובדן הפרטיות".

האם ניתן לצפות לאיחוד של מנגו?

"נראה לי שזה לא יקרה. כל אחת משלושתנו נמצאת כיום בעולם שונה".

את מתגעגעת למנגו?

"לא, ממש לא. הפופ של הלהקה, ככל שגרם לי הנאה, רחוק ממני כיום. זה משהו שעושים בגיל צעיר, אני חושבת. די, אני כבר בת 50".