זה התחיל בקטסטרופה. מיד עם הגיענו לחאן המדברי, אי שם בואכה גבול מצרים, קידמה את פנינו נציגת המקום - זרוקה/מגניבה כצפוי - ותיארה בדיבור מנומנם את מגוון הפעילויות במקום. זה לקח לה לא הרבה יותר מעשר שניות. “כאן הבקתה שלכם, שם השירותים, פה יש קפה ותה על המדורה ושם, בקצה, אוכלים ארוחת ערב". “מהה???", בקעה זעקה מעומק גרונותיהם המתבגרים של ילדי וחבריהם, שהצטרפו לטיול במסגרת מצוקת חופשת חנוכה. “זה כל מה שיש פה לעשות?".
 
“רגע, שנייה, איפה מטעינים פה?", שאל בעל התושייה מביניהם את הבחורה, שכבר התרחקה מאיתנו בצעדים יחפים. “אה... בחדר האוכל יש כמה שקעים", היא ענתה בחיוך, שכבר נבנה לקראת המשכה הצפוי של הבשורה המרה, “אבל ממילא אין פה קליטה".
 

שתיקה ארוכה כנצח עמדה תחת שמי הנגב. חבורת המתבגרים התקשתה להתמודד עם גודל האימה, ולא הצליחה לשחרר ולו הברה אחת. אפילו לא “כחחח". רק דקה מאוחר יותר, כשנציגת השלטון נעלמה, החלה המחאה הקולנית. “למה הבאתם אותנו לפה? מה נעשה כאן שלושה ימים? על מה אנחנו משלמים להם בכלל כסף?".  
 
הבטנו אלה באלה, המבוגרים, והסכמנו איתם בשתיקה. איך, ריבונו של סטיב ג'ובס, נעביר שלוש יממות במקום שבו הפעילות המאתגרת ביותר היא מזיגת תה לתוך כוס קטנה, בלי שחלק ממנו יישפך על צדיה? ואיך נחיה בלי אינטרנט?
 
לעניין הזה, לפחות, נמצא פתרון מהיר. תנועה חשודה של נופשים לעבר הגבעה הסמוכה ונטולת האטרקציות הנראות לעין עוררה את חשדנו. והחשד התאמת. אם עומדים בלב הגבעה, על תל אבנים, ומטים את הסלולרי בזווית מאוד מסוימת, יש סיכוי סביר לקושש מעט קליטה. וכך נפרדנו מילדינו לשעות הקרובות. כשלעצמי, טיפסתי לגבעה “רק בשביל תצפית", כשלמעשה גלשתי במהירות בכמה אתרי ספורט כדי להתעדכן.
 
אבל קר בראש הגבעה, וסחוף רוחות, וכמה כבר אפשר לבהות במכשיר הארור. וכך, בשעת צהריים מאוחרת, קבוצת המתבגרים שבה חפוית ראש לעבר בקתות הבוץ המשותפות שלנו, חמושה בהמנון: “אבא, מה נעשה פה עד יום ראשון?".
 
בנקודה הזאת הפכנו כולנו לניסוי חברתי. ניסוי אכזרי, יש לומר. המבוגרים חוו אומנם קושי מסוים במסגרת הגמילה מהסלולרי, אבל ניכר היה שהם עוד מיומנים בסיטואציה של סתלבט טהור. ושיש להם עוד יכולת לקיים אינטראקציה בין־אישית, המבוססת על שיחה נטו. או כמו שאמר אחד מאיתנו, בחיוך שכולו תגלית: “בוא'נה, זה ממש סיני פה!".  
   
הילדים ישבו בחוסר אונים אמיתי ולא ידעו את נפשם. אני לא ציני. הם פשוט לא הבינו איך להתמודד עם סיטואציה כזו. ללא מסכים, ללא אינטרנט, ללא יעדים מוגדרים או משימות ברורות, שמייתרים את הצורך לחשוב או לבחור בעצמם. והם היו פשוט אומללים. פסגת המשבר התגלעה בין השעות 16:48, כשהשמש שקעה, עד 19:00, שבה כולנו הסתערנו על חדר האוכל. המתחם הואר רק באמצעות עששיות, התאורה בחדרים הייתה סולארית (כלומר, חלשה) והייאוש הגיע לשיאו.
 
אבל אז אכלנו (בכריעה, על מזרנים), ושבענו, וצחקנו, וחזרנו אל העששיות. ופתאום הגדול שלי תפס גיטרה, וחבר שלו ליווה אותו ביוקללי, והרשינו להם לשתות קפה שחור שעמד שעות על האש, ולאט–לאט - הייאוש נעשה יותר נוח.
 
למחרת, הקצב של כולנו כבר היה אטי בהרבה. וכמעט לא הצצנו בשעון. וכמות הביקורים שלי ב"הר הקליטה הטובה", כמו שכיניתי את הגבעה, הלכה ופחתה. זה לא שהקיטורים נעלמו, אבל התדירות שלהם קטנה. ולמול עינינו נגלתה לפתע חבורת ילדים שמתקשרת באופן בלתי אמצעי. ואפילו נהנית מזה. עד לסוף היום הם הספיקו לצבור כמות חוויות משותפות ששקולה לחודש של חיים רגילים. למחרת, כשהתחלנו לחזור צפונה בשעות הצהריים, כולם הסכימו שהיה כיף.
 
זה לא היה רק כיף. הרגשנו שזה פשוט נכון. וטבעי. החיים האמיתיים, שנגנבו מאיתנו בידי הטכנולוגיה. וכל זה נכתב כבר בבית, כשלמולי הילדים נחבאים מחדש מאחורי המסך הפרטי והארור שלהם.

על הסכין

שנה וחצי אחרי כינונו של חוק הספרים, מבצעי "ארבע במאה" חזרו לחיינו בסערה. וכלולים בהם ספרים שנמכרו באותה תקופה במלוא המחיר. הספרים החדשים, מצד שני, עדיין נמכרים במחיר מלא. כקניין ספרים אובססיבי אני מודה בהכנעה: בלבלתם אותי. והסיכוי שארכוש ספר אחד בשבעים שקל, במקום ארבעה במאה, הוא אחד למאה.

לאחרונה התפתח ז'אנר חדש ומצער - להתעצבן מעירית לינור. במסגרת הז'אנר, לינור מעלה פוסטים שכל תכליתם לעצבן מקסימום תל אביבים שמאלנים, ואלה אכן מתעצבנים בהמוניהם. למשל, כשהיא משמיצה את מילות השיר "imagine" ביום השנה למות לנון. הלוואי שהיה ניתן להשית משמעת סיעתית שתכפה התעלמות קולקטיבית מהדודה הנרגנת. היא לא תעמוד בזה.

“העגורים" הוא שיר חדש ומקסים של יוסי בבליקי, שברגעים הנדירים שבהם החורף הישראלי מרים את ראשו המוכה ניתן לכנות אותו כשיר חורפי. כמו תמיד, הטקסט פתלתל, מצד אחד נגיש וברור, ומהעבר השני מסתורי לגמרי. והקול קטיפתי. והגיטרות נוגות, קצת מערבוניות הפעם. וכשהוא שר “איך יוצאים מזה עכשיו", מאיר אריאל מחייך מלמעלה. וזה יפה נורא.