9 ביוני 1975 נכנס לאולפני אבי רוד בלונדון ברנש שמן, גלוח ראש וגבות. הוא נראה, איך נאמר זאת בעדינות, מוזר למדי. באותו יום עמלו חברי פינק פלויד, הלהקה המצליחה ביותר בעולם באותו זמן, על המיקסים לאלבומם הבא,
לו סיד בארט היה חי, הוא היה חוגג אתמול, בדרכו, אי שם, 70. אבל אחרי שנפשו קרסה, גם גופו לא עמד במעמסה. הבחור היפה והיוצר המחונן, שנתן השראה לגדולים שבמוזיקאים, מפול מקרטני ועד דיוויד בואי, מת לפני כמעט עשר שנים בודד, מסוגר ומנותק, והותיר מאחוריו את אחד הסיפורים הטרגיים ביותר של עולם הרוק.
אחד המיתוסים סביבו היה שביקש שלא יקלפו אותו. בארט, תאמינו, יצא מדעתו עד כדי כך שהיה בטוח שהוא בננה. בארט שיבש הופעות בטלוויזיה והרס סיבוב הופעות בארצות הברית. חבריו הצעירים היו אובדי עצות, ולאחר שניסו להפגיש אותו עם פסיכיאטר, הייאוש, רדיפת הבצע ואולי גם העיוורון לחומרת מצבו גרמו להם להדיח אותו מההרכב במהלך 68', אחרי שמעורבותו הלכה והצטמצמה. היהלום החל להתעמעם ולכבות ותרם רק שיר אחד לאלבום השני. גילמור, שנכנס לנעליו של בארט בלהקה, נאלץ לספוג את מבטיו מהשורות הראשונות באולם כשהיה מופיע, אם כי במקביל ניסה לסייע לו, אכול אשמה כשאר חבריו, לפתח קריירת סולו. בארט עבר גמילה, הקליט שני אלבומים, מטורפים למדי כמובן, אך הם, למרבה הצער, לא צלחו את מבחן הקהל. ביוני 1970 הופיע בארט לראשונה כסולן בלונדון. גם גילמור היה לצדו. אבל באמצע השיר הרביעי הוא, כרגיל, נטש.
בארט שקע בציור, אומרים שגם בגננות, אולי גם כתב ספר על אמנות, שלא הושלם מעולם, אך לא עשה יותר מוזיקה. הפרק הזה בחייו תם. רוחו נשברה. גופו התמוטט אט־אט. הוא סבל מאולקוס, מסוכרת וגם מסרטן הלבלב. ואז, הוא מת. פשוט מת. בן 60 בלבד. סוף לסיפור.
התרעות פיקוד העורף