"הוא הומו", צעק בני, "הו־מו". חורף 1976, בית ספר יסודי. חבורת בנים מקיפה אותי בחצר והתקליט החדש של דיוויד בואי, "סטיישן טו סטיישן", עובר מיד ליד. הם מסתכלים עליו. "מי זה?", שאלה רותי. "הוא הומו", בני נהנה לומר שוב, "זמר הומו. בועז שומע זמרים הומואים".

"הוא לא הומו, בני", שמעתי קול מאחורי. זה היה המורה למתמטיקה. "אל תהיה טיפש. בואי הוא ביסקסואל. זה אומר שהוא יותר מפותח מאנשים אחרים. הוא יכול לאהוב גם גברים וגם נשים". אף אחד לא התווכח עם המורה. אבל אני התביישתי, כי בכלל לא ידעתי מה זה ביסקסואל וגם את דיוויד בואי לא הכרתי ואת התקליט לא במיוחד אהבתי, אבל כך נכנסתי ובאתי אל עולמו המכושף של הביסקסואל עם השיער הכתום. חלפו מאז 40 שנה.

חודש ינואר הוא חודש חשוב במיתולוגיה של בואי. הוא נולד וגם נפטר בינואר, ובמהלך חייו הוציא במכוון הרבה שירים ואלבומים בחודש הזה. לפני שלוש שנים, ב־8 בינואר 2013, בדיוק ביום הולדתו ה־66, שחרר סינגל חדש מתוך אלבום אולפן ראשון אחרי עשר שנות שתיקה וחוסר ודאות. ללא כל הודעה מוקדמת הוציא בואי אז את “Where Are We Now" וזמן קצר אחר כך ראה אור “The Next Day", אלבום האולפן ה־30 שלו. אוהדיו הרבים בעולם נשמו לרווחה. הדוכס החיוור חי וקיים. חלפו מאז שלוש שנים. 

"בלאקסטאר" מצליח להפתיע כי הוא לא צפוי. כמו מישהו מן העבר שדופק לך בדלת, פתאום, בלי להודיע, והוא לבוש מאוד שונה, אבל מאוד מושך את הלב. זהו אלבום שמתחיל עם שיר הנושא, כמו "סטיישן טו סטיישן" ב־1976, כאילו לא חלפו 40 שנה. וכמו באלבום ההוא, גם כאן “בלאקסטאר" הוא עשר דקות של מוזיקה ניסיונית. זה לא באמת שיר. זה יותר פרוג ג'אז מופשט.

אחריו מגיע הסינגל השני שיצא מהאלבום, “לזרוס", וגם פה אי אפשר לומר שמדובר בלהיט שישרוף את הרחבות כמו "אהבה מודרנית" או “בואו נרקוד", ולא שיר שייכנס למכלול השירים המופלאים של בואי כמו נניח, “טירונים מתחילים" או “שנות זהב". בואי קצת סוגר מעגלים עם העבר. ככה “Girl Loves Me“ מתכתב עם הגל החדש של שנות ה־80, שבואי היה ממבשריו, והשיר "Season Of Crime“ מזכיר את אלבומי שנות ה־90 שלו.

“בלאקסטאר" הוא אלבום אקלקטי. אם רוצים להיות אכזריים, אפשר לומר שהוא לא מגובש. לא מהודק. וגם אין בו באמת שירים שייחרתו על קיר הזהב של הנצח. אבל מדובר בדיוויד בואי, האיש שקנה (וגם מכר) את העולם, הזיקית המזגזגת תמיד של עולם הפופ (והרוק, והגל החדש, והאוונגרד, והג'אנגל), אחד היוצרים החשובים בהיסטוריה של המוזיקה. 

אם יש מסר סמוי בתקליט החדש, הוא נמצא ברצועה האחרונה שלו, "I Can’t give Everything Away“, שם בואי פשוט מניח בפשטות על שולחנה של התרבות העולמית את הצהרת ההון האמנותית שלו. הוא לא ויתר. הוא לא התפשר. הוא מעולם לא התפשר. תמיד עשה זאת בדרכו הפתלתלה והעיקשת. החליף פנים ושמות ודמויות וצורות ותמיד נשאר תחת שם המותג: דיוויד בואי.

והשנה היא 2016. מותגים חדשים אינם שורדים. העולם משתנה מהר. אלבומים נפלאים קשה למצוא. נסתפק בשירים נהדרים, בודדים. כאלה יש דווקא, בחדש של בואי. שימו אוזן על "Dollar Days" נניח. ללב מתגנבת מחשבה: מדוע לא נשמע כל האלבום הזה כמותו?

דיוויד בואי. צילום: רויטרס



הופעה גרועה במיוחד


השנים האחרונות עומדות בסימן סיכומים. מעין פרידתו ההולכת ונמשכת של האמן והאדם והיוצר הגאון והזמר העצום דיוויד בואי מעולם האמנות, עולם שאותו הוא עיצב באופן משמעותי ביותר. מאז שנת 2003, שבה הוציא את אלבומו "Reality", וחרש את העולם בסיבוב ההופעות הרווחי ביותר שלו (וסיבוב ההופעות המצליח בעולם באותה שנה) בואי חלה, התמוטט, נעלם לחלוטין מהתודעה הציבורית והוטל חיסיון ואיפול מלא על מצבו הבריאותי והתנהלותו. כולנו חשבנו שהאיש פרש, וזהו.

במהלך הופעה בגרמניה ב־2003 חש בואי כאבים בחזה ונלקח לבית חולים. מאוחר יותר נמסר כי סבל מהתקף לב, כנראה כתוצאה משילוב של עישון כבד במשך 40 שנה ופעילות אינטנסיבית מאוד בתחום הקריירה. מסע ההופעות "ריאליטי" בוטל, אך מנהליו ניסו ליצור תחושה שמדובר רק בדחייה קלה, והמלך יחזור לבמה בקרוב.

אבל בואי נעלם. לפני שנתיים הודיע רשמית כי לא ישוב להופיע יותר לעולם. אני יכול להודות, למזלי הטוב, שראיתי אותו מופיע, דווקא כאן, בישראל, בפארק הירקון, בהופעה גרועה במיוחד, אבל ראיתי אותו מקרוב. זה לא דבר של מה בכך. מיתולוגיות נעלמות מחיינו בזו אחר זו ואין גיבורים חדשים.

במסגרת הסיכומים של פעילותו רבת השנים, הופקה תערוכה לפני שלוש שנים שכולה מורכבת מפריטי ארכיונו הפרטי. חברה טובה דאגה לנו לכרטיסים לתערוכה הנחשקת "דיוויד בואי הוא..." בלונדון. במוזיאון "ויקטוריה ואלברט" נפרשו למעלה מ־300 פריטים - בגדים מכל התקופות, טיוטות טקסטים לשירים שהפכו מיתולוגיים, ספרים, ציורים, עיתונים ומעצבים שהשפיעו על הגאון, קליפים שמוקרנים על מסכי ענק, בובות וגיטרות.

האוזניות הצמודות שמקבלים בכניסה לתערוכה משדרות למוח את הצלילים והקולות שלו. הבנות שלי נהנו, אני הרגשתי סיפוק וגאווה שהוספתי להן עוד חוויית בואי. חשוב לחוות אגדות חיות בזמן אמת.

בישראל היה תמיד עניין גדול סביבו. היעדרותו מן הציבור לא גרמה לאף אחד לשכוח, ואלבומיו המשיכו להימכר. השיר הלועזי המושמע ביותר בכל רשתות הרדיו של קול ישראל היה “הרוח היא פראית", גרסתו של בואי מ־1976 לקלאסיקה הישנה של ג'וני מאטיס.

שני ספרים עליו יצאו בעברית. הראשון, “דיוויד בואי - ביוגרפיה“ מאת מארק ספיץ (הוצאת מודן, בתרגומה של דורית בריל פולק) ו"האיש שנפל מכוכב אחר" מאת ד"ר עודד היילברונר (רסלינג, 2013). הביוגרפיה של בואי היא יותר מסיפור על אמן מצליח. עיתונאי הרוק ספיץ מציג את התמונה המקיפה ביותר של אחת הדמויות הצבעוניות והמשפיעות ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. הוא מצייר את דיוקנו של אדם שידע תמיד ללכוד את רוח התקופה, להשתנות יחד איתה ולהפוך לנציג שלה.

הספר של ספיץ פורש בפני הקורא את סיפור חייו של בואי באופן מקיף ומפורט, כפי שלא נעשה מעולם: הילדות בבית המדכא בפרברים, היחסים הבעייתיים עם אח למחצה המעורער בנפשו, הכמיהה לבריחה מכל אלה דרך המוזיקה והעיר הגדולה לונדון, הצורך העז להפוך לכוכב גם בשנים הראשונות של כישלונות ודחייה, החלפת הזהויות והסגנונות, הנשים והסמים, המאבק הפנימי בין מסחר לאמנות, הדילוגים בין קולנוע לטלוויזיה ואפילו, עוד בראשית דרכה, לרשת האינטרנט.

דיוויד בואי נולד כדיוויד רוברט ג'ונס בבריקסטון שבלונדון. הוריו לא היו נשואים בתקופה שבה נולד, ולאמו אף היה בן מנישואים קודמים. כשהיה בן 6 עברה משפחתו לגור בברומלי שבקנט, והוא למד בבית ספר הטכני באזור. בגיל 15, במהלך ויכוח על בחורה, נחבטה עינו השמאלית מאגרופו של חברו ג'ורג' אנדרווד, שעל אצבעו הייתה טבעת ממתכת. הוא נאלץ להישאר מחוץ לבית הספר במשך שמונה חודשים על מנת לקבל טיפול רפואי להצלת עינו.

לאחר הטיפול איבדה העין את היכולת לזהות גוונים שונים, וצבע חום הוא השולט בראייתה. על אף שצבע העין נותר כחול, האישון המורחב מטעה וגורם לחשוב כי צבעהּ כהה יותר. כך או כך, עיניו בעלות הצבעים השונים והאישונים הלא שווים הפכו לסמלו המסחרי הידוע ביותר של בואי. אנדרווד ובואי נותרו חברים קרובים, והראשון אף עיצב כמה מאלבומיו. הסופר הבריטי המצליח חניף קוריישי, שגר בשכונה שלו, הושפע ממנו. ספרו "הבודהה מהפרברים" נכתב בהשראת דמותו של בואי. ה־BBC הפך את הרומן הנהדר לסדרת טלוויזיה, ובואי כתב את המוזיקה ושיר הנושא שלה.

עוד בשכונה, בגיל 17, עוד לפני ששינה את שמו מג'ונס לבואי, הוציא את השיר הראשון שלו. פריצת הבכורה הייתה בצורת סינגל, ב־1964. את שמו שינה כדי למנוע בלבול ולייחד את עצמו, אחרי שב־1965 גילה שלסולן להקת המאנקיז קוראים דיוויד ג'ונס. באותה תקופה בואי הקים אגודה להגנה על גברים בעלי שיער ארוך. אחת ההופעות הראשונות שלו בטלוויזיה הייתה בעקבות הקמת אגודה שמטרתה "מניעת התאכזרות כלפי גברים עם שיער ארוך". אומנם זה היה גימיק, אבל בואי הצעיר דיבר על כך ברצינות רבה, כשהוא נותן דוגמאות על הסבל שגברים ארוכי שיער נאלצים לעבור מדי יום.

הזמר חי במקומות שונים במהלך חייו. אחרי שעזב את לונדון, עיר הולדתו, התגורר בניו יורק, בברלין ובלוס אנג'לס. בנו בכורו, זואי בואי, נולד באביב 1971, אבל הצאצא דווקא לא היה מאוהב בשם המיוחד ושינה את שמו הפרטי לדאנקן ואת שם משפחתו לשמו המקורי של אביו, ג'ונס. דאנקן ג'ונס, כיום, הוא אחד הבמאים הצעירים המוערכים בבריטניה. סרטו “ירח" אף הוקרן בישראל.



סקס עם גיטרה


בואי זינק לתודעה בתחילת שנות ה־70, גם כיוצר מבצע עצמאי וגם כמפיק מוזיקלי (איגי פופ, לו ריד, מוט דה הופל ועוד נהנו מהפקות נפלאות שעשה להם ומשירים מצוינים שכתב להם). הוא גם הרחיב מאוד את גבולות העיסוק האמנותיים שלו, תוך שילוב של מוזיקה בהשפעות התיאטרון היפני (קבוקי), אמנות פלסטית, קולנוע וקברט.

הופעותיו הגיעו לשיא אחרי אלבומו המפורסם ביותר, "זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים", שיצא ב־1972. ההופעות שבאו בעקבות התקליט, ב־1973, היו מרשימות ופרובוקטיביות במיוחד. בואי היה מחליף את תלבושותיו, ואף מדמה סקס עם הגיטרה של מיק רונסון. בואי השתמש אז בסמים רבים, סבל מתשישות ומטשטוש, ולבסוף החליט לבצע הופעת פרישה מדמותו של זיגי. הופעה זו הוסרטה ועשר שנים מאוחר יותר יצאה כסרט. במהלך ההופעה הכריז בואי: “מכל ההופעות שבמסע הזה, הופעה ספציפית זו תישאר בזיכרון לא רק כי זו האחרונה שבו אלא כי זו ההופעה האחרונה שאי פעם נבצע. תודה לכם".

אבל מאז הוא הספיק לחזור בו, להופיע המון, להוציא למעלה מ־30 אלבומים (כולל הופעות חיות) ולמכור 180 מיליון עותקים מכל תקליטיו. בראיון למגזין המוזיקה הבריטי "NME" חשף החבר והמפיק טוני ויסקונטי כי בואי נחוש לא לעלות שוב על הבמה. "הוא לא יופיע יותר לעולם", אמר המפיק. "כשאחד הנגנים באולפן היה שואל ‘רגע, אבל איך נעשה את זה בלייב?', דיוויד ענה ‘לא נעשה את זה אף פעם'. הוא הדגיש זאת בכל פעם שהוא נשאל על כך". 

ועדיין, גם בלי להופיע פיזית על הבמות, בואי היה דרוש לנו. העיסוק התקשורתי העצום כשנדמה שהוא שב לפעילות מוכיח עד כמה השטח צמא לגיבור תרבות מסוגו, ועד כמה איש לא הצליח ולא מצליח לתפוס את מקומו. גם אם הוא לא שר בציבור.

בואי תמיד ידע לחדש ולהיות עדכני, אבל בו־זמנית לאחוז ביד בוטחת בעברו. לצד האלבום יוצאת לחנויות קופסה (המופצת גם בישראל) הנושאת את השם “חמש שנים", מארז מפואר המאגד את עבודותיו מחמש שנות ההקלטה הראשונות, מ"הרפתקה בחלל" ועד עידן “זיגי סטארדאסט" ו"אלדין סיין", שנות הזהב שבין 1969 ל־1973. גם דרך הקופסה הזו אפשר לבחון את מעמדו ויצירתו.

האלבום החדש אומנם זוכה לסיקור חדשותי מסיבי בעולם. שוב אפשר להתפעם מהנפח העצום שהיוצר תופס בתוך התרבות הפופולרית, גם עמוק אל תוך עידן ההבלים שאנו חיים בו.