(המילים הראשונות בשיר האחרון של דיוויד בואי, "לזרוס")


"Look up here, I'm in heaven"

דיוויד בואי לא מת. לא יכול להיות שהוא מת. דיוויד בואי לא ימות לעולם. הוא הרי חייזר שנחת מכוכב אחר. זיקית שמחליפה צבעים. אדם שנולד בכל שנה מחדש. אמן שממציא את עצמו בשלל דרכים. חיוך שלא כבה אף פעם כשהוא מביט בנו באירוניה מהולה בסרקזם וציניות.

בקליפ האחרון שלו, בן ימים אחדים בלבד, הוא נשאב בצעדים רכים ואטיים, צעדים וירטואוזיים של אמן, של רקדן, של פנטומימאי, לתוך ארון קיר ישן. ואז הקליפ נגמר. ובואי מת. בכל זאת. כנראה. לא הייתי חותם על זה.

את בואי, האדם הכי חשוב, משמעותי, משפיע ומפתיע בתרבות המערבית בדורנו, אי אפשר להגדיר. אל תנסו אפילו. הוא לא “הזמר דיוויד בואי”. וגם לא “המבצע”. או “השחקן”. או “היוצר”. או “הכותב”. או “המלחין”. או “הרקדן”. כי דיוויד בואי הוא כל אלה והרבה מעבר לכך. בואי הוא הוויה. ודמות. ואייקון. ומנטור לכל אמן באשר הוא. ולכל אדם שהוא. אם הקשבתם לשיריו, קראתם את מילותיו, צפיתם בסרטיו או השתתפתם בהופעותיו, ייתכן שהפנמתם את המסרים שהעביר אליכם במטרה לשנות את חייכם: להתעורר. להתנער. להתנסות. להסתכן. להתפתח. לנוע. לגלות את עצמך. להמציא את עצמך. ותמיד להישאר נאמן לעצמך. הדרך לכך היא לטלטל את התודעה. להטיל ספק במובן מאליו. בכל דבר. בכל רגע. תמיד.

זו הסיבה שכל אלבום חדש של בואי, כל יצירה, כל שיר, דרשו מאיתנו להבין מה לעזאזל הוא רוצה הפעם, ומי הוא בחר להיות היום. הביוגרפיה הנפלאה והמומלצת של מרק ספיץ, שנקראה בפשטות “דיוויד בואי”, פירקה את סיפור חייו לגורמים, לא הותירה מאחור אבן על אבן, החל בילדותו בשכונת בריקסטון הדרום לונדונית, דרך השהות לצד האח החורג, המטורף, טרי, הפציעה בנעוריו שיצרה את המבט של בואי, ההתנסויות בסמים, בנשים, באלכוהול, בגברים, בסיגריות, חילופי הזהויות, בניית הדמויות, הנדידה בין הבתים, בין הערים, הקונפליקטים הרגשיים, וכמובן היצירה עצמה, השירים האלמותיים, אלה שבסופו של דבר הגדירו אותו וסיפרו את האגדה עליו. ובכל זאת, גם כעת, אפילו עכשיו, תהיו בטוחים שאיש אינו יודע מי הוא. מפני שהוא עצמו הטיל ספק במי שהוא. וזה בדיוק מה שאפשר לו להישאר רענן, מעניין, מסקרן ויצירתי.



תמיד בתנועה


אדם יכול להיות חופשי באמת רק אם הוא מכיר את עצמו באמת. ורק אם היה פעם כלוא, חווה חסר אונים, חש על בשרו בדידות, צעק, כעס, זעם, ועשה הכל כדי להיחלץ משם. ודיוויד רוברט ג’ונס, שהיה לדיוויד בואי, היה יצור חופשי באמת. הוא פרץ גבולות של זמן ומקום. הקדים את זמנו. יצר אופנות. לגלג על קיבעונות. תעתע בעזרת המיניות שלו. התריס. אתגר. והיה בעיקר תשוקה. התשוקה הטהורה, הזכה, הבהירה כמו פניו, פני לונדון החיוורים.

דיוויד בואי. צילום: יח"צדיוויד בואי. צילום: יח"צ

השיר של דיוויד בואי שאני הכי אוהב הוא Heroes מ־1977, השנה של הפאנק. בקליפ העצום שנעשה לשיר הזה בואי עומד ושר מילים פשוטות על אהבה (לאחר שצפה במפיק שלו טוני ויסקונטי ובאהובתו מתנשקים ליד חומת ברלין). אבל שום דבר לא פשוט פה. הגיטרות מעונות. הקצב מהפנט. הוא לובש גופייה בהירה מתחת למעיל עור כהה. מכופף את ראשו הצדה. והאור שמאחור נראה כמו רכבת שתכף תגיע או הבזק של מוות או ערפל לונדוני של דצמבר. הכל מתוכנן ומדויק לפרטי פרטים. בואי היה מחושב. קפדן. ממוקד. חסר פשרות. תמהיל מצמית בין פיקאסו לג’קומטי, מפגש אסוני בין לינדזי קמפ (מאהבו) לפינה באוש, אנני לייבוביץ’ מצלמת את רוברט מייפלתורפ, אנדי וורהול צובע את מונק, אורוול חובט בלואיס קרול, אלביס נוגח באמן קבוקי, ובודהה מנחם את ישו. בגוף. בשפה. בעיניים. בתנועה. בהבעה. ברצון העז ללכוד את נשמתכם, לקחת אתכם למסע, להעניק לכם מתנה, למכר אתכם, להשתלט עליכם, לשנות כליל את חייכם.

אז איך יכול להיות שהוא מת? הרי דיוויד בואי זו תנועה. גם אם הוא מסתגר בביתו. גם אם הוא דועך לאטו. גם אם הסרטן מכרסם בו. גם אם הוא לא משחרר תקליט חדש. בואי תמיד נע קדימה. ללא הרף. בלי לעצור לעולם. הוא בישר את בוא הדיסקו בשיר 1984. ואת הגעת הפאנק באותו Heroes. עירב פולק במטאל, קלאסי בג’אז, גלאם בסול, פאנק באלקטרוניקה, פאנקי במוזיקת עולם, בלוז לאה ברוקנרול קדחתני. ואיך אפשר בלי להזכיר את גרסת הכיסוי המצוינת, העשירה בפאתוס, ל־Wild is the Wind, שאולי היה פרודיה ואולי רק ערבל את הבטן. רגע, רק התחלנו.



כזה של פעם בדור


אני אוהב את Fashion. כי בואי התנהל שם, נינוח, בדיסקו לגלגני. ואת Starman. כי בואי היה תמיד טייס החלל שלא מוצא מנוח. ואת Changes. כי פסנתר הברים מוביל אותנו לסקסופון האפלולי, החושני, הנשי. ואת זיגי סטארדאסט. כי הגיטרות הצרודות, הקטועות, מזכירות לי את הכמיהה לרוקנרול ואת The Man who Sold the World. כי העיוות בסאונד הנגיש לנו את התוהו ובוהו האנושי. ואת This is not America. כי היה השיר האחרון משנות ה־80, עגמומי, קדורני, עם אמן הג’אז פט מת’יני. ואת Aladdin Sane‬‏‬. כי הוא מזכיר לי מועדון שנסגר בארבע בבוקר. ואם תפרקו את השם, תגלו תחתיו את השיגעון, in sane. אבל בואי לא היה משוגע. הוא היה גאון. כזה של פעם בדור.




הוא קרא לעצמו בואי על שם ג’יימס בואי, הגיבור הנועז מקרב אלמו. אבל היה מוכר יותר כאסטרונאוט האבוד מייג’ור טום, חייזר הרוקנרול הגלמוד זיגי סטארדאסט, האיש שנפל מכוכב אחר תומאס ג’רום ניוטון, האמן הדו־מיני בשמלה הפרחונית של אשתו, הדוכס הצנום הלבן, השבוי הבריטי ג’ק סליארס מ”חג שמח מיסטר לורנס”, הערפד צמא הדם ג’ון בליילוק מ”רעב”, או המספר החביב של סיפור הילדים המוזיקלי “פטר והזאב”.

 



אנחנו פוגשים, ונמשיך לפגוש, את בואי בכל מקום. הוא נמצא בכל קטע מוזיקלי טוב שתשמעו לאורך כל חייכם. בכל אמן שרוצה להטיח בכם משהו. בכל שחקן. בכל פנטומימאי. בכל מבצע. בכל עיר. בלונדון. בניו יורק. בברלין. בפריז. באמסטרדם. בכל מקום שבו שהה. ולמד. ועדכן את עצמו. ושדרג. והשתנה.

אלוהים נגלה לו דרך להיט הרוקנרול “טוטי פרוטי”. הוא היה אז ילד וניגן בסקסופון מפלסטיק. ילד רגיש מאוד שחווה את האפרוריות סביבו, חש בתחושות המעיקות בלונדון של שנות ה־50, וניסה, וגם הצליח, להפוך לאיש הכי צבעוני שאני לפחות הכרתי. הצבע שלו נמצא בכל מקום. עד פאתי “בלאקסטאר”, אלבומו האחרון, הנועז, מלא התנופה, העמוק והמהורהר, הקשה והמחניק, שיצא רק לפני מספר ימים, מתנת פרידה שרק בואי, דיוויד בואי, יכול היה להעניק לנו. בדרכו. בדרכו שלו. דרך החופש.

"Oh I'll be free / Just like that bluebird / Oh I'll be free / Ain't that just like me"

(המילים האחרונות בשיר האחרון של בואי)