יוסי פיין: "וואלה, זה באמת דיוויד בואי ששר לידי"

"הכרתי את דיוויד בואי ב־1995, אחרי שחזרתי ארצה מעשר שנים שבמהלכן התגוררתי בניו יורק. הייתי בארץ, אבל המשכתי לבדוק הודעות שנשלחו אלי למשיבון בארצות הברית. ערב אחד בדקתי הודעות לפני שהלכתי לישון ועל הקו היה הגיטריסט של בואי, שקרא לי לבוא ולנגן איתו ועם בואי באולפן. צלצלתי מיד, זה היה יום רביעי, והחלטנו שאגיע ביום שני שאחרי. לא רציתי להגיד להם שאני לא נמצא בניו יורק. טסתי לשם בשנייה שיכולתי.

"בבוקר באתי לאולפן ופגשתי אותו דבר ראשון: הוא היה האדם הכי נגיש והכי נחמד באזור. ישר ראיתי שהוא אדם מואר, יש עליו אור שאין לאף אחד אחר, משהו בדרך שהתאורה נחה עליו שפשוט גרם לו לזרוח. זו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי להגיד על בן אדם שפגשתי שיש לו נוכחות של כוכב. מהר מאוד התחלנו לעבוד וכבר באותו היום הקלטנו חומרים. ואז, בשלב מסוים, כשהוא עמד בעמדת המיקרופון שלו שהייתה ממש ליד העמדה שבה אני ניגנתי על בס, פתאום אני קולט שאני שם לידו ואני חושב לעצמי: 'וואלה, זה הוא. זה באמת דיוויד בואי ששר לידי'. 

יוסי פיין. צילום: יניב נדב
יוסי פיין. צילום: יניב נדב


"האולפן היה Hit Factory והשיר היה Outside, וזה היה שיר ראשון שהקלטנו מתוך אלבום שלם באותו השם. וככה ניגנו כל השבוע, עבדנו על שירים מהאלבום הזה וגיליתי לנגד עיני אמן שממש נותן יד חופשית לסובבים אותו. למשל, הוא אפשר לי ולגיטריסט להחליף תפקידים באמצע ההקלטה וללמוד את התפקיד שהאחר ניגן. הוא כל הזמן שבר את כל החוקים ואת התבניות. ובעצם מאז, כל דרך העבודה האישית שלי, בהפקות שאני אמון עליהן, היא כזו: ללכת הפוך מאחרים, ממה שכולם עושים. לאפשר משחק ושינוי תפקידים תוך כדי ההקלטות.

"אני עדיין זוכר איך דיוויד אתגר אותי, כששאל אותי אם שמעתי על סגנון מוזיקלי חדש בשם Jungle, ופתאום הוא התחיל להשמיע לי קסטות, ואלה דברים שאחר כך השפיעו עלי כשהפקתי אלבומים לאמנים ישראלים כמו שב"ק ס' והדג נחש. וזה לא היה שהייתה לו השפעה עקיפה עליי כמו שהייתה לו על אמנים אחרים, אלא ממש השפעה תכלס של האמן, שיצא לי להכיר אישית, על העשייה המוזיקלית שלי. אני גם זוכר איך הוא היה כותב שירים על המקבוק שלו כבר ב־1995, עד כדי כך הוא היה חדשן.

"למדתי ממנו להפוך מיקומים של מילים, לא להיצמד לתבניות מוכרות. שנה אחרי זה הוא הגיע לארץ, להופעות, וישבנו בחדר שלו בפארק הירקון שעה לפני ההופעה ודיברנו על הציורים שלו. כתבתי לו מה להגיד בעברית על הבמה, למשל 'ערב טוב'.

"למרות מותו, הנוכחות של דיוויד בואי בחיים שלי עדיין קיימת ועוד תמשיך להתקיים. אני עדיין מתייעץ ועוד אמשיך להתייעץ איתו. הסיבה שאני מאוד פתוח לדברים חדשים זה בגלל שראיתי כמה הוא פתוח לכל כך הרבה דברים. אתגעגע אליו מאוד". 

עידן אלתרמן: "זיגי סטארדאסט שינה את חיי" 
"אני מעריץ את דיוויד בואי כבר שנים, מאז שאני נער, ברמה שכל אלבום שהוא הוציא מיד רצתי וקניתי את גרסת הבוטלג שלו, וכל ספר שקשור אליו מיד הזמנתי. זו הערצה אמיתית, ולא סתם אנשים מכירים אותי בכל הארץ כמעריץ מושבע.

עידן אלתרמן. צילום: קובי גדעון, פלאש 90
עידן אלתרמן. צילום: קובי גדעון, פלאש 90

"לפני שלוש שנים, כשהאלבום שלו The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars חגג 40 שנה, קראתי למוזיקאים שונים שאני מכיר, בהם גם חברי הקומיקאי אלון נוימן שהוא גם מתופף, והרמנו להקה של שישה אנשים במטרה לעשות מחווה לדיוויד בואי. קראנו לעצמנו 'העכבישים מפלוטו', על משקל העכבישים ממאדים באלבום ההוא. זה היה אמור להיות מופע חד־פעמי, אלא שמאז הופענו כבר יותר מ־100 פעם בכל רחבי הארץ עם המופע הזה, ומיותר לציין שבעקבות אירועי היום יש כמויות היסטריות של פניות שנבוא ונופיע במקומות נוספים.

"האמת שנכון לעכשיו כולנו קצת בשוק מכל העניין הזה. רק לפני יומיים הגשתי בתחנת 88FM ספיישל מיוחד לכבוד האלבום החדש של בואי BlackStar, ועכשיו פתאום התבשרנו שהוא איננו. אני מקווה שלפחות נוכל לקחת את המוות העצוב הזה ולהנחיל את שיריו ומורשתו של בואי לדורות חדשים. עד עכשיו רוב הקהל שהגיע להופעות שלנו כלל אנשים באזור גיל ה־40, אולי 30 וקצת. הצעירים פחות מכירים אותו. אולי עם היוודע דבר מותו, אנשים צעירים קצת יותר יתעניינו גם, כמו שאני אישית התאהבתי באלבום 'זיגי סטארדאסט' בגיל 15 – ועד היום אני רואה בו אלבום ששינה את חיי והגדיר את מי שאני הייתי בגיל ההתבגרות. לצד המוזיקה המתוחכמת שלו, וכזו הייתה כמות גדולה כי בואי תמיד היה אמן שמחדש ומתנסה, אני בטוח שיש גם שירים נצחיים ונוחים יותר שהקהל הזה יוכל להתחבר דרכם לבואי". 

ירמי קפלן:"עד הסוף הוא יצר דברים משובחים"
"דיוויד בואי מבחינתי הוא הרפתקן, סקרן בלי סוף, הוא סוג של חייזר חדשן, ספק מעכשיו ספק מהעתיד. כל היצירה של בואי, לאורך כל חייו, מאתגרת אותך כיוצר – בוודאי היצירות שלו מראשית שנות ה־70 ועד שנות ה־80 המוקדמות; למרות שגם באלבומים האחרונים, שנחשבו ככאלו שיצאו אחרי השיא היצירתי שלו, היו כאלו שלצד זה שאתגרו אותך בראש, הצליחו גם לרגש, דבר לא פשוט בימינו. ומה שיפה אצלו זה שעד הסוף, עד הרגע האחרון, הוא יצר דברים משובחים ולא פחד להתנסות בדברים חדשים.

ירמי קפלן. צילום: שיר חסין
ירמי קפלן. צילום: שיר חסין

"הוא היה אמן מולטי, לאונרדו דה וינצ'י של המוזיקה, עם רוחב יריעה מאוד גדול: הוא התעסק באמנות חזותית־ויזואלית, היה איש של תיאטרון ושל קולנוע והתעסק באופנה, ובהכל הוא הביא אדג' (Edge), תמיד הקדים את זמנו בחייזריות שלו.

"האלבום שלו Hunky Dory והאלבום שלו "זחגח סטארדאסט" הם שניים שטחנתי, וסביר להניח שנכנסו באופן בלתי מודע לגוף היצירות שלי. כנ"ל לגבי שירים שלו כמו Changes, שכל פעם שהוא מתנגן איפשהו זה עושה לי מצב רוח טוב. Wild is the Wind, אגב, שיר רומנטי ומרגש, היה שיר החופה שלי.
"בואי היה אדם מוחצן, שלמרות האקסצנטריות שמר על ארשת מסתורית וחידתית. כל ההוויה שלו מבחינתי מעוררת השראה. זה שהוא אדם בלי גיל: עצם זה שהוא מת ורק אתמול או שלשום הוציא אלבום. ודווקא עכשיו, כשכולם מדברים על מותו, אני מפציר בכם: אל תדברו על כך שהוא כבר לא איתנו, אלא נצלו את ההזדמנות כדי לחזור אחורה, למוזיקה שלו, ולהאזין לה". 

דנה ברגר: "לא פחות מגורו בשבילי"
"דיוויד בואי בשבילי הוא ה־אחד. כשהתחלתי את התקופה המעניינת יותר של גיל ההתבגרות, סביב גיל 15 ככה, כילדה ירושלמית שגילתה את הספק ואת המרד, דיוויד בואי בהחלט היה המפתח שלי לתקופה שבעצם עיצבה אותי והפכה אותי למי שאני. זנחתי את מוזיקת הילדות שהייתי שומעת עד לפני אותה תקופה, והחלפתי אותה בדיוויד בואי. למען הדיוק, אני לא מתכוונת למה שהוא הוציא אז, בתחילת שנות ה־80'. דווקא את האלבום מאותה תקופה, Let’s Dance, ראיתי כסוג של התמסחרות, למרות שהיום אני מבינה שזה מאסטרפיס. בזמנו התמכרתי לדברים מוקדמים יותר, כמו The Man Who Sold the World ו־Hunky Dory, האלבומים שבהם שר דיוויד בואי הצעיר יותר, המופרע, המחפש, המוחצן, הגבר־אישה, מתגרה ומתריס, פנטומימאי, רקדן – מי שבשבילי היה לא פחות מגורו.

דנה ברגר. צילום: אילן בשור, יח"צ
דנה ברגר. צילום: אילן בשור, יח"צ

"כשבן אדם מאזין לאמן מסוים כל כך לעומק, כמו שהיה סיפור האהבה שלי עם דיוויד בואי, ברמה של להכיר את כל האלבומים ואת כל המילים של השירים בעל פה, עד שהוא ממש הפך למדריך בתקופת המרד של גיל ההתבגרות, אי אפשר שלא להיות מושפע ממנו. בואי נתן תקווה לכל האבודים, לכל המשונים, לכל הבודדים, והיה הרבה יותר ממוזיקאי בעיני. לכן אין ספק שהוא בתוך הדנ"א של היצירה שלי, אם זה במעברי אקורדים, אם זה בבחירת כיוון לשירים.

"דווקא את ההופעה שלו בארץ ב־1996 אני זוכרת כחוויה לא מספקת. ראיתי אותו מרחוק, על המסכים, כשהחלום שלי ושל עוד כמה מיליוני בנות היה לראות אותו מקרוב, לשבת איתו לכוס קפה או לדרינק או לפחות לראות אותו בזאפה. אני מודה שגם הייתה לי ביקורת על סוג המוזיקה שהוא ייצר אז. היום זה שונה. אני מבינה שגם בשנים האחרונות הוא לא הפסיק לחדש ולהביא מקוריות, שזה דבר מאוד נדיר בנוף המוזיקלי הנוכחי. פשוט אין עוד אחד כזה.

"בנימה אופטימית אומר שהוא לא באמת נפרד, כי המוזיקה נשארת. הבן אדם עבר לעולם אחר, אבל המוזיקה שלו תמיד תהיה כאן והיא שלנו ובשבילנו – ובעיני, היכולת של אמן להעביר את המוזיקה הלאה לדורות הבאים, זה הקסם האמיתי". 

עברי לידר: "עצוב לי על לכתו"
"מותו של בואי הוא אבדה ענקית לעולם המוזיקה והאמנות. העובדה שרק לפני כמה ימים בואי חגג 69 ובשבוע האחרון הוא הוציא דיסק חדש ומקסים, שמרגיש בסיטואציה הזאת כמו המתנה האחרונה שבואי השאיר לנו, היא מרגשת ומצמררת כאחד. עבורי דיוויד בואי הוא יותר ממוזיקאי מדהים: הוא אמן ואדם שסימל מיוחדות ושונות, אמן שהעז להיות שונה, אינדיבידואל בכל דבר שעשה בחייו.

עברי לידר. צילום: רונן אקרמן, יח"צ
עברי לידר. צילום: רונן אקרמן, יח"צ

"בכל מה שהוא עשה, במיניות שלו, בשירים שלו, בנוכחות שלו, במיוחדות שלו ובשונות שלו, בואי מעולם לא ניסה להתאים את עצמו לשום דבר והתעקש לצעוד בדרך שהוא סלל בעצמו. מאוד עצוב לי על לכתו".