מה זה שם למעלה? האם זה ציפור? האם זה מטוס? האם זה סופרמן? לא, זה הקונקורד. רק מגיע. חולף. וכבר נעלם. ואולי לא היה פה מעולם. הקונקורד לא היה רק מטוס. הוא היה חלום. אידאה. רצון עז ומהדהד לשבור את מחסום הקול ולהעניק לנוסעיו חוויה בלתי נשכחת בטיסה בין כדור הארץ התכול לחלל האפל, מהזריחה בלונדון ועד השחר המפציע בניו יורק, במסע בזק שתחילתו ביבשת האירופית וסופו בזו האמריקאית בשלוש שעות וחצי בלבד. בסופו של דבר, אחרי פחות משלושה עשורים, החלום תם.

אבל תרשו לי להחזיר אתכם לאותו יום היסטורי, מטלטל, עוצר נשימה, ה־21 בינואר 1976, לפני 40 שנה בדיוק, כששני מטוסים בעלי צוואר ארוך ומקור קצר המריאו בה בעת. ציפור מתכת אחת התרוממה בבריטניה כדי לחנוך את קו לונדון־בחריין, בזמן שחברתה עזבה את צרפת בדרכה מערבה, בקו פריז־ריו דה ז'נרו. 200 הנוסעים זכו לטעום קוויאר איראני שחור וללגום מבקבוקי שמפניה יוקרתית. החוויה, אם כך, היתה מושלמת. 
 
רעיון הטיסה המסחרית העל־קולית הרעיד את הנפש האנושית עשרות שנים קודם לכן. השאלה הייתה פשוטה לכאורה: אם מטוסי קרב שברו כבר מזמן את מחסום הקול, מדוע שגם מטוסים אזרחיים לא יוכלו לעשות זאת? ובכל זאת, הפתרון היה הרבה יותר מסובך.

כלי תעופה מיופייף של עשירים ומצליחים. טוני בלייר בקונקורד. צילום: רויטרסכלי תעופה מיופייף של עשירים ומצליחים. טוני בלייר בקונקורד. צילום: רויטרס

 

50 מיליארד דולר


הקונקורד סיים את חייו בגרמניה, ולכן זה כמעט אירוני שהתשתית שלו נמצאה אי שם באמצע שנות ה־40, במלחמת העולם השנייה, בגרמניה הנאצית, וליתר דיוק, במנוע הסילון של מטוס הקרב מטיל האימה, המסרשמיט. האמריקאים, מי אם לא הם, הצליחו לשבור את מחסום הקול רק שנתיים אחרי המלחמה עם Bell X-1, וכעבור כ־15 שנה הגיע מטוס הריגול SR-71 למהירות פנטסטית של 3,530 קמ"ש.
 

הנשיא ג'ון קנדי זיהה את הפוטנציאל והסכים להשקיע במימון מטוס נוסעים על־קולי. הרוסים, כמובן, לא נותרו מאחור (טופולב). אבל גם הבריטים (בריסטול) והצרפתים (סופר־קרוול), שלבסוף התאחדו. ב־1969 נערכה טיסת המבחן המוצלחת של הקונקורד, שעבר את מהירות הקול, ואחרי ארבע שנים חלף על פני האוקיינוס האטלנטי במהירות של שני מאך. רק עניין פעוט אחד העיב על השמחה: בברית המועצות נבנה מטוס דומה מאוד, שלא לומר תעתיק של הקונקורד. החשד של הצרפתים התברר כמבוסס: למרגל שהעביר לרוסים את המידע, שכלל גם שרטוטים ותוכניות ראשוניות של האב־טיפוס, קראו סרגיי פבלוב, ראש סניף חברת התעופה אירופלוט בפריז. הוא נתפס כבר ב־65', נעצר וגורש. אך הרוסים, בכל זאת, השלימו את המלאכה, כנראה בעזרתו של מרגל אחר שנתפס 12 שנים אחר כך.
 
האב־טיפוס של הטופולב Tu-144, הידוע גם כ"קונקורדסקי" (כינוי לגלגני שהוצמד לו בגלל הדמיון הלא מפתיע לקונקורד), טס בדצמבר 68', אך ב־3 ביוני 73' ספגה התוכנית הסובייטית מהלומה, כשמטוס שהוצג בסלון האווירי בפריז התרסק בנסיבות מסתוריות, וגבה מחיר כבד של 14 הרוגים ועשרות פצועים. ב־26 בדצמבר 1975 החלו טיסות מסחריות ראשוניות, אך גם מטוס־העל הסובייטי סיים את תפקידו מוקדם מהצפוי, בין השאר עקב התרסקות של דגם מתקדם יותר במאי 78'. תשע שנים אחר כך נקברה סופית התוכנית הרוסית.

עברה בהצלחה. טיסת המבחן של הקונקורד ב־69'. צילום: Getty imagesעברה בהצלחה. טיסת המבחן של הקונקורד ב־69'. צילום: Getty images

 
הסנאט האמריקאי טרפד בינתיים את המרוץ האמריקאי. הנימוקים נגד הפרויקט השאפתני הלכו ונערמו, ובראשם חוסר כדאיות כלכלית, עקב משבר הנפט העולמי, אך גם הרעש הנורא של המנוע והבומים העל־קוליים. עשרות חברות תעופה ביטלו את ההזמנות, ורק 20 מטוסים יוצרו (מתוך 200). שתי חברות תעופה בלבד, אייר פראנס ובריטיש אירווייס, רכשו אותו. בלית ברירה, עקב העלויות הכבדות, הפך הקונקורד מאוטובוס מהיר לציבור הרחב לכלי התעופה המיופייף של העשירים והמצליחים. בין הידוענים שהשתמשו באופן קבוע בשירותיו היו כוכבי־העל פול מקרטני, סטינג, פיל קולינס ורוד סטיוארט, שנהנו משירות מפנק ומיחס אישי במטוס מהודר, תמורת מחיר מופקע שיכול היה לנסוק עד 11 אלף דולר לכרטיס טרנס־אטלנטי הלוך וחזור. ב־77' החלו טיסות סדירות מאירופה לארצות הברית, וכעבור 18 שנה קבע דגם F-BTSD שיא עולמי בהקפת העולם לכיוון מזרח ללא תדלוק באוויר, עם מהירות ממוצעת של כ־1,300 קמ"ש.
 
כ־50 מיליארד דולר הושקעו סך הכל בקונקורד. וזו הייתה התוצאה, כפי שהיא משתקפת במפרט הטכני – האורך: 61.66 מטר; הגובה: 12.2 מטר; מוטת הכנפיים: 25.6 מטר; שטח הכנף: 358.25 מ"ר; משקל: 78.7 טונות; משקל מרבי: 186.88 טונות; מהירות השיוט: 2,006 קילומטר לשעה; המהירות המרבית: 2,330 קילומטר לשעה; טווח: 7,250 קילומטר; מנועים: ארבעה מנועי סילון תוצרת רולס־רויס/סנקמה; דחף: 32,000 ליברות כ"א; תכולת הנוסעים: 92 עד 128; אנשי הצוות: שלושה.
 
השנים חלפו. המטוסים התיישנו. ההתלהבות שככה והקסם הועם. כולם ראו את זה מגיע, אבל נתנו לפארסה להימשך. ואז התחוללה הטרגדיה שרק האיצה את התהליך. ב־25 ביולי 2000, בשעה 14:42, המריאה טיסת שכר 4590 של אייר פראנס מנמל התעופה בפריז בדרכה לניו יורק. היא מעולם לא הגיעה לשם. בזמן ההמראה התפוצץ אחד הגלגלים, חלקים ממנו התעופפו וסדקו את מכל הדלק, וניצוץ מחוט חשמל שנקרע גרם לשרפה בכנף השמאלית. הכל קרה תוך דקה וחצי בלבד. המטוס נטה על צדו והתרסק לתוך בית מלון. 100 תיירים, מרביתם גרמנים, ותשעה אנשי צוות נספו כולם, ועוד ארבעה אזרחים שהיו על הקרקע. החלום התנפץ לאלפי רסיסים.
 
הטיסה האחרונה של הקונקורד התרחשה בסוף 2003, מפריז לבאדן־באדן שבגרמניה. אחר כך הועלה אותו מטוס היסטורי על דוברה והועבר למוזיאון הרכב והטכנולוגיה בזינסהיים. ב־13 השנים האחרונות, מאז הופסקו הטיסות, הקונקורד הוא בעיקר פריט מוזיאוני. מטוסים מוצגים גם בארצות הברית, בבריטניה ובצרפת. המטוס עם האף הארוך הפך, כך נדמה, לזיכרון שמיטשטש והולך.
 

איך מתקדמים?


אך אם אתם חושבים שהסיפור נגמר, אז מתברר שממש לא. באוקטובר 2005 ערכה סוכנות החלל היפנית ניסוי מרטיט באוסטרליה, שבמהלכו הטיסה דגם מוקטן של מטוס באורך של 11.5 מטר, שאמור היה לעבור את מהירות שני מאך המיתולוגית. כמעט תשע שנים לאחר מכן, בספטמבר 2014, החלום שב וקרם עור וגידים, או לכל הפחות, תכנון ושרטוט, כשחברת התעופה איירבאס הציגה את ה־Aerion A-S2, מטוס עתידי שמהירותו דומה לזו של הקונקורד, כלומר קרוב לשני מאך (1,958 קמ"ש). אך בניגוד לו, מדובר ברעיון צנוע יותר, מטוס מנהלים שאורכו קצת יותר מתשעה מטרים, עם קיבולת של 12 מושבי נוסעים בלבד. אם הכל ילך כשורה, טיסות הניסוי יצאו לדרך בעוד שלוש שנים, אי שם ב־2019, וכעבור שנתיים תושק טיסת הבכורה הרשמית.
 
אבל זה עוד כלום. לפני כחצי שנה, באוגוסט 2015, העלתה חברת ייעוץ לפטנטים Patent Yogi סרטון לאינטרנט, ובו מוצגת סימולציה של מטוס מתקדם, בעל הנעה טילית, שיטוס במהירות של לפחות 4.5 מאך. כן, בדיוק מה שקראתם. מטוס כזה, אם אכן ייבנה, יעשה את הדרך מלונדון לניו יורק, שימו לב, בשעה אחת. מהר הרבה יותר מהר מהקונקורד. השמיים, אם כן, אינם הגבול. הם אפילו לא ההתחלה.