ברגע של השראה שהיטיבה להתכתב עם אחד הרדי־מיידס הגדולים בתרבות הפופולרית, העלה ה”ניו יורק” למחרת מותו של גלן פריי קריקטורה שהוקירה וסנטה בעת ובעונה אחת: ה־Dude בסוודר המקסיקני שלבש ב”ביג לבובסקי” במושב האחורי של מונית אומר לנהג: "תשאיר, היום זה בסדר להאזין לאיגלז”. בשבועון “אנטרטיינמט וויקלי”, שאמור להיות המגדיר האולטימטיבי של ההיצע התרבותי העדכני, הקדישו שני עמודים מלאים לשחקן הבריטי אלן ריקמן שמת יום לפני פריי וטור צד צר לפריי. אף אחד בשבועון הנחשב לא הוזמן לנסח אמירה אישית או מקצועית על מחבר השירים, הזמר וחבר הלהקה מהמוכשרים ברוקנרול או להמהם לזכרו.

"וויקלי" בחרו חמישה משיריו המפורסמים, וכתבו עליהם כמה מילים קרתניות ונטולות השראה. מי שלא נפל הרגע לכדור הארץ מכוכב אחר ומודע במידה מסוימת להבדל במעמדם של הנס גרובר ו"דספראדו" חייב היה לראות במחווה המינימליסטית לפריי בהשוואה להוקרה לריקמן סוג של עלבון אישי; מעידה מערכתית מבישה לפרוש את ריקמן על פני כפולה (הארי פוטר, אני יודע) ולקבור את פריי בטור צר כארון מתים. “הניו יורק טיימס”, שמדור ההספדים שלו בנוי לתלפיות ובהיררכיה ברורה, חגג את פריי בהיקף גדול יותר מהבידורון הברנז’איסטי.

זה סיפורם של גלן פריי והאיגלז בקליפת אגוז. הם כתבו ושרו שירים אהובים, המנוני תקופה ולהיטים יותר מכל להקת רוק אחרת באמריקה, והיו אחת הלהקות האהודות והמצליחות בהיסטוריה. אבל כאשר התפכחו האיגלז ומעריציהם ויצאו צלולים ונקיים ממכוני גמילה יוקרתיים, הפך הבון־טון – בעיקר אצל מי שהאזינו להם ואהבו אותם – להפנות להם עורף קר ומנוכר ולהתנהג כלפיהם בשיטת ה”יא שרמוטה” שממנה ביקשו שתנופף להם לשלום בפתח המטוס. פריי הוא רק עוד אחד מהרוקרים הצעירים מדי שפרשו מוקדם לשמיים, אבל הוא חתום על כמה מהשירים שאתם מזמזמים במקלחת, אולי כאשר אף אחד לא שומע.

מותר לכם לחשוב שאני מגזים; אני מתחנן בפניכם שתאשימו אותי בהגזמה; אבל ברגעי ההשראה הגדולים והרבים שלהם היו דון הנלי וגלן פריי קליטים, קופצניים, מוכשרים, משרטטי הלוך רוח ומשקפי זמן ומקום, כמו לנון ומקרטני. יכול להיות שמיברג הדפוק אמר לנון ומקרטני? פאק יס! כמו הביטלס, פעלו האיגלז כעשור עד שהתפרקו אחרי שהגוויה החלה להסריח. כמו הביטלס שרו האיגלז שירים שאת איכותם ניתן היה לזהות מצליל הגיטרה הראשון. איפה שהביטלס הצעירים שרו שירים בנאליים במיוחד על אהבה ועשו גרסאות כיסוי של אחרים, הציבו האיגלז רף גבוה מאלבומם הראשון. כמו הביטלס, עם מותו של פריי יודעים באיגלז שאין להקה בלעדיו. שלא כמו הגרייטפול־דד, שהיו זקוקים ל־20 שנה כדי להבין שאין להקה בלי ג’רי גרסיה, הביטלס הבינו שלא ייתכן איחוד מחודש בלי ג’ון לנון.

להקת האיגלז. צילום: יח"צ

***

גלן פריי היה פושטק תוקפני מדטרויט, יצרנית המכוניות הגדולה, ומשם נטייתו לשירי מסע ודרך, כבישים מהירים ופיק־אפ’ס. היה זה פריי שלקח את Take It Easy, שיר לא גמור ששכב על המדף של שכנו ג’קסון בראון שלא הצליח לסיים אותו, וכתב את השורות שהפכו למיתוס חי ונושם עד היום. אינני האוהד היחיד שעמד בווינסלו, אריזונה, והקשיב לשיר מתנגן במכונית. להקות רוק רבות מסתדרות לא רע עם לחן, אך נהרגות על המילים. אם תריצו בזיכרון את השורות שאתם זוכרים מ”מלון קליפורניה” למשל, תבינו שהאיגלז הוציאו תחת ידם שיר שהיה יותר מנגינתה הווירטואוזית של הלהקה. אני גורס ש”אתה יכול לצאת אך אינך יכול לעזוב” היא עדיין אחת השורות הגדולות ברוקנרול.

כמו הביטלס, היו לאיגלז שני זמרים מעולים: הנלי ופריי. להנלי, טקסני במוצאו, מהנדירים הללו שמתופפים ושרים כמו ליבון הלם, יש קול צרוד ומיוחד שנע מחום רב לציניות מרירה. לפריי היה קול חד־פעמי שלא החמיץ, לא החטיא, ששרד יפה ברגיסטרים העליונים, והיה נפלא כסולן וכשותף בהרמוניות א־קאפלה. כאשר סופרים את השירים הבלתי נשכחים שפריי היה שותף לכתיבתם, קשה להאמין שידו של יוצר מוזיקלי אחד הייתה בצלחות רבות כל כך.

מותר גם לומר שכאשר בחר לא היה איגל אנטיפתי מפריי, שתלטן, מכור לרעיון שהוא הבוס – כאשר הנלי הניח לו להיות. הלהקה התפרקה ב־1980 אחרי תגרה בין פריי לגיטריסט דון פלדר. על הניסיונות העונתיים לאחד את האיגלז ענה פריי בשלילה גורפת עד 1994. להופעת האיחוד שלהם בלוס אנג'לס, מספר ג’קסון בראון, הוא הלך עם ג’ק ניקולסון שהיה במצב רוח מרומם כמו זה שפעם הפיקו ממנו הלייקרס. ניקולסון הביט בבראון ואמר מילה אחת: “רפרטואר”. אינני זוכר מתי נעשה אופנתי לא לאהוב את האיגלז, אבל זה היה חיידק אלים ומידבק. אני תוקע לכם שהם נמצאים על האייפוד של רבים וטובים שאינם מודים בזאת.

האיחוד ב־94’ נמשך ללא סוף. האיגלז הופיעו בכל העולם, ובכל מקום חיכו להם מעריצים, חלקם מקשישים יש להודות, ש־Peaceful Easy Feeling הביא להם נמלים לתחתונים. הם מתועדים להפליא, כולל סרט תיעודי בן שלוש שעות, שבו ימשיך פריי לצחוק, לכעוס ובעיקר לשיר כפי שמעטים שרו לפניו.

עשרה שירים של האיגלז שפריי שהיה מעורב בכתיבתם:

Lyin’ Eyes

Hotel California

Take It Easy

Life In The Fast Lane

One Of These Nights

Heartache Tonight

The Long Run

Desperado

Busy Being Fabulous

You’re Not Alone