כילד בן 14 בכיתה ט' בתיכון נחשפתי לראשונה ללהקת ג'תרו טאל. כולם אמרו שזה כבד וקשה והמוזיקה שלהם היא טעם נרכש וצריך להאזין הרבה פעמים כדי להבין, ולאהוב, אבל אני כמעט מיד הפכתי למעריץ ענק.



אצל עודד שמעתי את “THICK AS A BRICK", מהדורה מקורית מאנגליה, תקליט שכולו יצירה אחת ועטיפתו היא עיתון מומצא מתחילתו ועד סופו. ואצל שי, החבר האחר שלי, נחשפתי לקסם החליל והגיטרות והקול והבלוז–רוק–פולק המוקדם של הלהקה. “THIS WAS", תקליט הבכורה. ואחר כך כבר התמסרתי לקסם של “AQUALUNG", לחיבור שבין מסורות מוזיקה עממיות אנגליות עתיקות לבין בלוז לבן מודרני. בהמשך התחלתי לחקור ולחפור את כל שאר תקליטי שנות ה־70 שלהם.



ואז ב–1986 ג'תרו טאל הגיעו להופעה בפארק הירקון. לא היה לי אז כסף לקנות כרטיס. היו ימים קשים כאלה. אז לקחתי שמיכה והלכתי לפארק וישבתי על הגבעה, הכי קרוב שאפשר, ושמעתי את ההופעה, את מה שאפשר היה לשמוע מבחוץ.



מאוחר יותר כבר ראיתי אותם מקרוב. שוב. ושוב. ושוב. איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה, מאוד אוהב את ישראל. הוא גיחך על רוג'ר ווטרס וענה לו בתקיפות כשזה ביקש ממנו להחרים אותנו. והנה הוא מגיע שוב, בחודש הבא, לשלוש הופעות, בתל אביב ובחיפה.



איש מקסים, אנדרסון. אני לא יכול לומר זאת על אמנים רבים בסדר הגודל שלו. הם בדרך כלל לא נחמדים. אנדרסון חביב. תקשורתי. פגשתי אותו פעמיים בחיי. בסקוטלנד ב–1989 ובישראל ב–2004. דיברנו בעיקר על מוזיקה, על מוזיקאים, על מה שמוזיקה מסוגלת לעשות לאנשים.



אנדרסון לא נרתע גם כששואלים אותו על פוליטיקה או על ההון האישי שלו. בדירה המפוארת שלו באדינבורו הוא מזג לי תה כהה והסביר לי בשלווה שרוב הרכוש העצום שלו הוא בכלל לא מהמוזיקה אלא בזכות החוש העסקי המפותח שלו וחוות מיוחדות לגידול ושיווק דגי סלמון שהקים ופיתח עוד בשנות ה־70. הוא קורץ ושואל אם אני רוצה קצת תה בוויסקי, או להפך, ומספר לי כמה ואן מוריסון, חבר שלו, שונא להופיע וכמה הוא עצמו שונה ממנו. אנדרסון מחייך. נינוח. פתוח. מסוג האמנים שאינם נרגנים, שסללו לעצמם נתיב ואין להם אגו נפוח מדי וגם לא חרטות או תלונות כלפי מישהו או משהו.



הוא נולד וגדל בעיר דנפרמלין בסקוטלנד. בשנת 1959 עבר עם משפחתו לבלקפול שבצפון–מערב אנגליה. שם גם הקים את אחת הלהקות החשובות בהיסטוריה, אפשר לומר עליה את זה, ג'תרו טול.



הוא חייך בהנאה כשסיפרתי לו חוויות האזנה ראשונות כנער מהתקליטים ההם של הלהקה. הוא מתח את רגליו קדימה בשביעות רצון גלויה. “חלק מהייחוד של שנות ה־60 וה־70", הוא אמר, “היה בזה שאף אחד לא רצה להיות כמו מישהו אחר. גם אם הושפעתי ממישהו שהיה לפנַי, נגיד יוהאן סבסטיאן באך או מאדי ווטרס, לא ניסיתי לחקות אותו, אלא להביא משהו משלי. אחר".



ג'תרו טאל, 1976. צילום: יח"צג'תרו טאל, 1976. צילום: יח"צ



להקה של מכוערים


אז מה סוד הקסם המתמשך של ג'תרו טאל, ומדוע שרדו ונותרו רלוונטיים גם עמוק לתוך המאה ה–21? כנראה שאלה החום האנושי והמוזיקליות הברורה שלהם. הדבקות במלודיות. בהרמוניות מובהקות. האנרגיה שלהם. הניסיון להיות קומוניקטיביים ולא רק וירטואוזים.



אנדרסון התקומם, בזמנו, כשמניתי את ג'תרו טאל בין להקות הרוק המתקדם שעיצבו את טעמי והשפיעו על חיי, פינק פלויד, ג'נסיס, יס, ג'נטל ג'איינט. “אנחנו לא היינו חלק מזה", אמר, “עשינו יצירות, נכון, אבל זה תמיד בא מפולק ובלוז ותרבות אנגלית עתיקה. אין שום קשר בין ג'תרו טאל, נגיד, לבין אמרסון, לייק ופאלמר".



נניח. למה להתווכח. ג'תרו טאל התחילו את הדרך בסוף שנות ה־60. ב–1968 יצא האלבום הראשון שלהם. ואז בתוך 12 שנים הם הוציאו 12 אלבומים, לא כולל תקליטים בהופעות חיות, ובעיקר חרשו את העולם.



ואחר כך ראיתי אותם בהופעות. שוב ושוב. בגיל 21 הם הופיעו לצד הרולינג סטונס, המי וג'ון לנון. “אנחנו להקה של מכוערים", גיחך אנדרסון אז על עצמו וחבריו. “אנחנו צעירים אבל זקנים".



ארוכי שיער, מזוקנים, היפים מודרניים על קו התפר של שנות ה־60 וה־70, הם יצרו מוזיקה סוחפת. תקליטים מעולים בזה אחר זה, כל שנה תקליט אחד לפחות. לפעמים שניים בשנה. והופעות. כל הזמן הופעות. “אני אוהב להופיע", אמר לי אנדרסון, “לכן אני גם לא מתעייף".



בסוף שנות ה־70, דווקא, הוא יצר טרילוגיה משלימה ומושלמת. שלושת האלבומים שהוקלטו בתוך שנתיים נשמעים כחטיבה אחת. הם הוקלטו בהרכב המגובש והמעולה ביותר של הלהקה ב–42 שנות קיומה. זהו שיאה של ג'תרו טאל כלהקה מבצעת הבונה סביב רעיון אחד מקבץ מנומק של שירים. “שירים מן היער" דן בקשר בין האדם לאדמה, לבין אלוהיו, האהבה לטבע והמשיכה לחיים בסגנון הישן, הכפרי, החקלאי הקדום. “סוסים כבדים" עוסק בקשר בין האדם לבעלי החיים. בין היתר מוזכרים שם עכבר, עש, כלבים, חתולים וסוסים.



ג'תרו טאל 2016. צילום: יח"צג'תרו טאל 2016. צילום: יח"צ



“STORMWATCH" מטפל באיכות הסביבה ובדרך שבה האדם הורס את היערות, מרעיל את האדמה, מזהם את הים ובאופן כללי משמיד את העולם שבו הוא חי. נושא שחוזר ב"שירים מן היער" הוא הסקס בשדות ובטבע. באמונה הקלטית התקשר הסקס להצלחת גידולי השדה, האנרגיה המינית נתפסה כתנאי הכרחי להצלחת גידולי התירס והדגנים.



1 במאי, יום הזריעה, מוזכר בשיר “"CUP OF WONDER. בשיר "HUNTING GIRL" אנדרסון מתאר נערה אריסטוקרטית המפתה בחור מהמעמד הנמוך. סערות מיניות בטבע מוזכרות גם בשיר “VELVET GREEN".



ב"HEAVY HORSES" יש מלודיות כובשות, גיטרות אקוסטיות מעוררות פליאה, מנדולינות ופסנתרים ועבודת בס–תופים מושלמת. וכמובן את שיר הנושא, שהוא משיאי ג'תרו טאל לדורותיה, וגם את “NO LULLABY" - יצירה יפהפייה.



ב"STORMWATCH" נסגר המעגל. תמו שנות ה־70. אלבום 12 ב–12 שנות פעילות. חלק מהחברים עזבו. הבסיסט ג'ון גלאסקוק נפטר שבועיים אחרי ההקלטות, בגיל 28. נגמרה תקופה.



אבל ג'תרו טאל המשיכה הלאה, גם בשנות ה־80 הלא פשוטות ללהקות מסוגה. אנדרסון ניסה ומנסה להתחדש. לא לחזור על עצמו. אבל הקהל תמיד מבקש את הקלאסיקות. לא נמאס לו. “זה נשמע אולי מוזר, אבל זה לא. יש לנו בנק עצום של שירים. אנחנו יכולים לבחור מה לנגן. יש הרבה חסרונות בלהיות אמן זקן, אבל כמות השירים שעומדים לרשותך היא דווקא יתרון של הוותיקים".



הקהל הישראלי לא שבע ממנו. עובדה. בכל פעם שהגיע נרשמה התלהבות. סיפור אהבה ארוך ומתמשך. ג'תרו טאל הצליחה לגבש המון סמליות במופעים שלה בזכות הופעתו יוצאת הדופן. הזקן, הנגינה על רגל אחת. כל הופעה הייתה חצי מיצג אמנותי. עד שנות ה־80 כל מופע היה חגיגה וקרנבל. הקהל שיתף פעולה, ואנדרסון היה שחקן ראשי בהתרחשות. בשנים האחרונות נראה שהוא מעדיף להשקיע אנרגיה במוזיקה עצמה.



צפייה במופעים שלהם מפעימה תמיד. אנדרסון טען באוזני שהוא לא עושה כושר. הוא שונא התעמלות, וההופעות החיות הן הכושר הכי טוב.



הקהל שלהם התבגר איתם, אבל נוסף גם קהל צעיר שהתאהב בשיריהם. בשנים האחרונות חוץ מאלבומים של ג'תרו טאל, יצאו גם אלבומים שעליהם חתם כאיאן אנדרסון. המופע בישראל הוא בכלל “איאן אנדרסון מנגן את המוזיקה של ג'תרו טאל", בגלל עניין משפטי מטופש, אבל בכל מקרה זה תמיד אותו דבר. ג'תרו טאל, אחרי כל חילופי הנגנים והשנים והתקליטים, נשארה הלהקה של איאן אנדרסון, שכתב, הלחין ושר לבדו כמעט הכל.



הצגה של איש אחד


ועכשיו 2016. ג'תרו טאל, כך פורסם, מכרה למעלה מ–70 מיליון תקליטים בעולם בכמעט 50 שנות פעילות. אנדרסון הופיע, לבד ועם הלהקה, יותר מ–3,000 פעם, ב־40 מדינות שונות. אבל הוא עדיין חם ונלהב ומבקש לעצמו עוד ועוד מהסם המתוק הזה של הבמה והאולפן.



כששאלתי אותו בזמנו, אם הוא לא עייף מכל זה, אם לא בא לו לפרוש ולדוג וליהנות מהחיים הטובים, הוא הבהיר שלא. לגמרי לא. “האלבום הכי טוב שלי", כך אמר, “עדיין לא הוקלט. זו ההרגשה שלי".



אנדרסון הוא אדם בעל תפיסות פילוסופיות שניתן לכנות אותן “רוחניות", למרות ההון העצום שעשה בחייו. “אני לא עושה את זה בשביל הכסף", הוא אמר לי בכנות, “יש לי מספיק כסף מחוות לגידול סלמונים בסקוטלנד ומהשקעות פיננסיות נבונות שעשיתי. אני ממש לא מופיע בשביל הכסף אלא רק מפני שאני אוהב כל כך את המוזיקה, ומשום שאני חותר לכבוש פסגה נוספת שעוד לא הגעתי אליה".



חלפו בדיוק 40 שנה מאז התקליט המדהים של ג'תרו טאל - אלבום בעל משמעות מיוחדת - “צעיר מכדי למות, זקן מדי לרוק'נרול". ואנדרסון ממשיך. לא זקן כלל. “כשכתבתי את זה, הרוק'נרול היה אמנות בת 20 בקושי", הוא מסביר, “והיום כל הרוקרים הגדולים כבר בני 60 פלוס. חלקם מצוינים וחלקם פתטיים. זה כבר לא קשור לסגנון אלא למהות ולמשמעות הדברים שהם עושים. זקן מדי לרוק'נרול זה לא עניין של גיל כרונולוגי".



וכך, גם בעולם שהשתנה לחלוטין, מקצה לקצה, מתברר שעדיין יש ביקוש למוזיקה של איאן אנדרסון. הוא לא מפסיק להופיע. האיש, אגב, לא רואה את עצמו כמיתולוגיה. דבק בעיקשות בפשטות. בעצם העניין. כששאלתי אותו אם הוא חולם למות על הבמה, הוא אמר שלא. זאת רומנטיקה זולה. הוא לא רוצה למות על הבמה אלא רק אחרי שנגמרה ההופעה, כי הקהל שילם והקהל צריך לקבל את ההופעה ולא את הדרמה.



שיזכה לחיים ארוכים וטובים, אנדרסון, בתל אביב ובחיפה הוא ייתן שוב הופעות כמו שהוא יודע. מושקעות עד הסוף ושזורות רגעי קסם חדשים וישנים. אנחנו רק בתחילת 2016 וכבר קיבלנו תזכורות מצמררות לכך שהזמן לא הולך אחורה. כל זמן שענקים כמו אנדרסון עדיין איתנו, עלינו להכיר תודה על כך.