קצרה היריעה מלכסות אישיות כמו הדרה לוין ארדי. מדובר באמנית בטעם של פעם, סינגר־סונגרייטרית וסונג־ראפרית. 

לוין ארדי (52) סיימה לימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק עם מענקי הצטיינות. בגיל 24 כתבה וביימה פיצ'ר, "שלוש אחיות ואח", בהמשך ילדה את בנה אדם, כיום בן 26, שאותו גידלה לבדה. אחרי שבע שנים בניו יורק חזרה לארץ, ציירה, עבדה כעיתונאית לענייני תרבות, פרסמה ספר שירה ("פאפיה זום"), לימדה קולנוע וביימה פרומואים וסרטים דוקומנטריים. בשנת 2000 עשתה מהפך בחייה, כשהתחילה, בגיל מבוגר יחסית, ליצור מוזיקה בלי כל נגיעה קודמת לתחום. היא התחילה מאפס והפכה ליוצרת פורייה עם 13 אלבומים - מפולק עד היפ הופ - וזכתה בפרסי מצוינות בינלאומיים על כתיבת שירים ובביקורות משבחות בארץ ובעולם. נפגשנו לרגל יציאת האלבום ה־14 במספר, שממנו השתחרר לאחרונה השיר המצמרר Why Now.

 




איך הבשיל המעבר שלך לעולם המוזיקה? מה גרם לך לזנוח את המקצוע והתשוקה שלך לטובת משהו חדש?

"זאת שאלת השאלות של החיים שלי. זה היה כבר לפני 15 שנה, ואני לא זוכרת את עצמי בגלגול הקודם. האישיות המשמעותית והעיקרית שלי התחילה עם המוזיקה. זה היה כנראה צירוף ייחודי של נסיבות שהתניעו יחד איזה ניצוץ, כמו יש מאין. זה קרה פתאום ובבת אחת. לא היו נסיבות מבשילות. זה לא היה חלום רדום בקרבי שאיחרתי להגשים, כי אפילו לא העליתי את המחשבה על דעתי. אבל ברגע שבא לי לעשות מוזיקה, קמתי ועשיתי מהר מאוד, בלי לדעת לנגן ובלי לדעת לשיר. זה פשוט התפרץ ממני. כמובן, לא ידעתי לאן זה ייקח אותי ולא ידעתי שזו תהיה תעודת הזהות המשמעותית שלי. קשה להסביר דבר כזה. זה המפץ הגדול והמסתורי של החיים שלי".
 

"איש לא שמע עלי ועל 12 אלבומי המופת שלי" הוא ציטוט שלך. למה לדעתך לא שמעו על אלבומי המופת שלך? האם הקהל הוא ברובו שטחי וסוגד לתוכניות ריאליטי חלולות ולפופ ים־תיכוני רדוד? או שמא יש סיבה אחרת?

"רגע רגע, צריך לקחת את דברי בהקשר הנכון. זה היה בטור אישי עם גוזמאות לצורך המליצה וההומור. אבל נכון, אני ערה למעמדי כמוזיקאית אלטרנטיבית שלא מככבת בפלייליסטים הלוהטים. בינתיים, יש להדגיש. אבל אני דווקא מאוד שמחה במקומי. למה? אין לי מושג. אני מניחה שהסיבות לכך רבות ומורכבות, ואני לא נוטה להתעסק בהן במובן הפשטני והבכייני של העניין. מגוחך בעיני להאשים את הקהל או את טעמו. הקהל זכאי לטעמו באשר הוא, אבל כדי שהקהל ישפוט, צריך שהמוזיקה תגיע אליו.

ואגב, אין לי שום בעיה עם תוכניות הריאליטי המוזיקליות. הן פלטפורמה חזקה ולגיטימית לגילוי כישרונות. בכל מקרה, אין לי תלונות בעניין. אני יכולה להבטיח שגם אם לא אכנס לפלייליסט של גלגלצ, לא אלך לכנסת. הבכיינות האנטי־גלגלצית מכעיסה אותי בטירוף. כל מי שלא קיבלו אותו למסיבה, הולך לבכות בכנסת. טירוף מערכות לערב את המדינה במצוקות הפלייליסט האישיות של האדם. ומה שמדהים בסיפור, שהבכיינות מגיעה דווקא מאמנים מושמעים מאוד במקומות אחרים. כלומר, יש להם פלטפורמות חליפיות רבות. חוץ מזה, פוליטיזציה של תרבות והתערבות ממשלתית בתכנים היא רעיון טוטאליטרי מסוכן".
 

קשה לתייג את המוזיקה שלך. איך את מגדירה אותה?

"אני חסרת סבלנות, משתעממת בקלות, ואני גם באמת משתנה כל הזמן. קשה לי לחזור על עצמי. בכלל, אנחנו מתנהלים בעידן של פיוז'ן בין תחומים וז'אנרים, אז באמת קשה לתייג. אני אוהבת הרבה ז'אנרים, ואני מתעסקת במילים ובמוזיקה. זה מה שאני עושה. מספרות עד שירה, ספוקן וורד ושירים. ובמוזיקה, מהיפ הופ עד פולק. בכלל, בתקופה האחרונה לבי נתון לכתיבת טורים אישיים ודעות (ynet, "מאקו", "הארץ", "סלונה", "המקום הכי חם בגיהנום" ובבלוג האישי "החצר האחורית" - ר"פ). אני רואה את כל אלה כמקשה אחת, שהיא אכן תהודת הזהות שלי בעולם, ועונה על הצורך הבלתי נלאה להתבטא. לומר את דברי".
 

למה את שרה באנגלית?

"הבחירה לשיר באנגלית הייתה טבעית ומקרית. אני דוברת את שתי השפות כשפת אם וגדלתי על מוזיקה אמריקאית. חייתי גם כמה שנים טובות בניו יורק. אני לא מכוונת לעברית או לאנגלית. יש לי גם שירים שווים מאוד בעברית. אבל שפה היא תרבות שלמה. ולכן העברית מוציאה ממני עצבים מסוג אחר מהאנגלית. באנגלית אני יכולה לרפרר ליציאות הלשוניות המהממות של הנשיא בוש, ובעברית אני יכולה להתאגרף עם סייד קשוע".
 

בשנת 2014 פרסמת רומן ביכורים טעון, "ליקוי מאורות", וזכית במקום ראשון בתחרות פרס סמיט לרומן ראשון. איך הוא נולד?

"התחלתי לכתוב את הספר לפני כשמונה שנים. הגרסה הראשונה שלו יצאה בסשן אינסטנסיבי בכמה חודשים. אחר כך כתבתי אינספור גרסאות, עד שהגעתי לגרסה הסופית. זהו רומן מוקומנטרי הומואי על משולש אהבה. אני מניחה שמה שהתניע את הספר היה איזה זרם תודעה עצבני שבער בי להיאמר. משהו על הגיל. על אמנות כדרך חיים. על סקס. על ירושלים. על תל אביב. על הורים וילדים. על אלוהים. על שנות ה־70. על הומואים. על חורבנה של תרבות ועל הדמוקרטיה של ההמון. אה, וגם על הפלייליסט של גלגלצ. אתה מבין? במקום ללכת לכנסת, כתבתי ספר. וזהו, נגמרו העצבים. אני כבר בספר הבא".
 

מה שם האלבום ה־14 שאת מוציאה?

"עדיין אין לו שם. אני בונה את האלבום בעודנו מדברים. משיר לשיר. וגם מוציאה את שיריו בנפרד, מיד עם תום הפקתם, אם הם ראויים בעיני. יש טיימינג פנימי גם לדברים האלה. לשירים. לזמן אמירת הדברים. לזמן הריגוש שלהם".
 

מתי ההופעה הקרובה, אם יש כזאת?

"אין עוד תאריך, אבל אני מעדכנת באתר האמן שלי בפייסבוק, באתר הבית ובקבוצת הדיוור. אני בכלל גרה בתוך האינטרנט, אז אפשר להתעדכן בקלות. הכי טוב בפייסבוק תחת השםhadaramusic".