כמות השביסים, הציציות, הכיפות והשטריימלים שפוצצו את רדינג 3 בנמל תל אביב בפרמיירה של "ת'מבינת'י" - מופע חדש של שולי רנד בשילוב שירי מאיר אריאל – נראית כאילו שייכת לעולם אחר. גם האיחור המשמעותי ביותר עד שזה התחיל הביא ת'סעיף. אני מעיף מבט בשולחן מעוגל צעירות, יפות ומשובסות למהדרין, שמזמינות בירה, ותוהה אם לא טעיתי בניווט.

ואז זה התחיל. שולי רנד עולה לבמה לבוש טלית ענקית וכובע קש ובעל זקן שיבה כבד, מבקש מהקהל למחוא כפיים ל"יהודי שכל כולו אהבת חינם", ומחולל את הקסם הבלתי אפשרי. גם התזמורת שמאחוריו (אסף תלמודי - פסנתר ואקורדיון, אלי מגן - קונטרבס, דניאל שהם - גיטרות, אייל תלמודי - כלי נשיפה, אסף רוט - כלי הקשה, אריאל קסיס – קאנון) מחופשים אחד־אחד מבשרת שהלילה הזה הולך להיות כלייזמרי מכל הלילות.
 

אחרי פתיחה, שבה מאמץ רנד סיפור של מאיר אריאל - שמתחיל בשחרור מהמוסד שבו אושפז - הוא מתחיל לשיר בקול חרוך וחודר: "אף אחד לא יודע, אף אחד לא מבין, אם ת'ה פתום תופס ת'צמך לדעת ביודעין/אתה יודע ביודעין/ אז ת'ה שום דבר לא תופס לא מבין/ ת'מבינתי, אוווו, ת'מבינתי". 
 

לפני שאני מבין מאיפה נפל עלי, אאוט אוף דה בלו, הת'מבינת'י הזה, רנד כבר דוהר עם "עת השתחררתי, הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה"; ואכן, גם הפעם, כמו בפעמים הקודמות, הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, כשעשרות מניינים שרים במקהלה: "טרמינל, ז'ה טם, איי לאב יו, בלאמיה". היינו כחולמים.
 



לא ניכנס עכשיו לכל פתלתלות סיפורי השכונה הירושלמית, שממנה יונק רנד את הסיפורים שמזינים את "ת'מיבנת'י". נרמוז רק שדמותו על הבמה חופפת אחד לאחד את דמותו בחיים מאז חזר בתשובה. דמות שהגיחה לראשונה בסרט "אושפיזין" (2004), ומאוחר יותר באלבום המופתי "נקודה טובה" (2007), שהריץ את רנד לסיבוב הופעות מוצלח, ששיאו הופעה בקיסריה + אלבום כפול ("שולי רנד בקיסריה").
 

מתברר שרנד, אחד השחקנים היותר מוכשרים וכריזמטיים שצמחו כאן, בתיאטרון ובקולנוע ("המיועד", "החיים עפ"י אגפא", "אדי קינג"), לא הלך לגמרי לאיבוד במשעולי מאה שערים. גם אם "ת'מבינת'י" מוברג כולו על עולם הקויידש, הנסים והנפלאות, האמונה הטוטאלית בשם יתברך והאובססיה שעדיין בונה על המשיח ("לא חשוב אם בן דוד או בן יוסף"), שאוטוטו מגיע, גם אם יתמהמה.
 

וגם אם יתמהמה, השירים של אריאל, שרנד בחר בקפידה רבה: "צועק את שחסר שלו", "חיית הברזל", "מדעי הטבע", "מים מתוקים", "מדרש יונתי", "טוק טוק", "פתח לנו שער"; וכהדרן "מודה אני" ו"נשל הנחש" - לא רק שעושים את העבודה. פתום ת'מגלה ת'שירים מחדש, ופתום כל שירי מאירק'ה נפתחים כמו מצנח רזרבי על קו רקיע, ומאירים תרבות שוקעת, שפתום קבלה חיים מחודשים. הפעם דווקא מתחת לטלית ענקית, כשרנד מטמיע אותם בתוכו עד קצה הציצית.
 

ויש עוד משהו שהבנתי רק בסוף המופע, כשקור חודר של פברואר המר מחרחר בעצמות. פתום שכחתי, לכמה שעות, את כל מה שקורה כאן ואת כל מה שעוד יקרה כאן, והרגשתי ששולי רנד ו"ת'מבינת'י" שלו הצליחו ליצור בועת זמן קסומה ומרגשת של אהבת חינם, שמוטטה כליל את כל חומות האיבה בארץ שטופת שנאה, ששכחה איזה בית נחרב על שנאת חינם.
 

"חטא למות לדעת/ עדיף לדעת למות/ אם ת'ה פתום תופס ת'צמך לא יודע ביודעין/ אתה לא יודע ביודעין/ אז משהו ת'יודע/ משהו ת'מבין/ משהו תיידע/ משהו ת'מבין/ תמבינתי או, או, תמבינת'ך".