זמן קצר לפני הסוף היה אור גדול. האופטימיות, כך נראה, גברה על החושך. הנה הוא שוב עולה על דרך המלך, יראה לכולם מי כאן הבוס. "הייתה לי חרדה גדולה שהכריחה אותי ללכת לרופא ולקחת כדורים", הסביר הרוקר שניסה להחיות את הקריירה שלו, "אבל הפסקתי לבד, פתרתי את זה בצורה אחרת. עכשיו זו תקופת הזהב של גבי שושן".

שבועיים אחרי כן הוא שם קץ לחייו בדירתו בחולון. ולמה שמוזיקאי שחי זמן רב מחוץ לטווח אורות הזרקורים ירשה לעצמו לדבר כך אחרי ניסיונות כושלים לשוב לתודעה ולסצינה, ועוד בגיל 66? אולי כי שושן דיבר מהלב. היה כן לגמרי. האמין במה שאמר, האמין בעצמו. זה הרושם שקיבלתי ממנו בראיון האחרון שהעניק, שבועיים בלבד לפני מותו. "בשנה האחרונה עברתי תקופה לא קלה", הוא הסביר, "אבל רק המוזיקה החזירה אותי לעצמי, היא זו שנתנה לי גלגל הצלה". ואז הוא כנראה נתקל באויב המר ביותר, במציאות. אולי שושן הציג אשליה, שידר פאסון כלפי חוץ. הרי שנים השקיף מלמטה על פסגת המוזיקה הישראלית.

סיים את השיחה בחיבוק ובאמירה שהוא "מפתיע ובלתי צפוי". הלווייתו של גבי שושן, השבוע. צילום: אבשלום ששוניסיים את השיחה בחיבוק ובאמירה שהוא "מפתיע ובלתי צפוי". הלווייתו של גבי שושן, השבוע. צילום: אבשלום ששוני

אני מכיר אותו לא מעט שנים, דרך פרויקט תיעודי שמטרתו להעניק במה לאמנים ותיקים, לתת להם את הכבוד הראוי להם עוד בחייהם. הפרויקט שלי מכיל כ–5,000 עדויות של אנשים בתעשיית המוזיקה. גם שושן בפנים. זכיתי לפגוש אדם רגיש, צנוע, חברותי, אוהב וכריזמטי. גם בימיו הקשים ביותר ידע לשמור על רוח טובה, תמיד קיווה לימים טובים יותר. הייתה בו תשוקה אינסופית להופיע ולהקליט, גם בזמנים שבהם אף אחד לא רצה לשמוע אותו.

בפגישה האחרונה הופתעתי לטובה ממראהו: את השיער המאפיר הארוך הוא צבע לשחור וקיצץ. את עשרות הקילוגרמים המיותרים שליוו אותו בשנים האחרונות השיל בתזונה מבוקרת. רוחו הייתה מרוממת. "אני בתקופה מאוד טובה. אני מאושר", הוא אמר כבר בפתיחת השיחה. רק החיוך השובב שלו נשאר כמו שהיה. לא העליתי בדעתי שהסוף של זה יהיה כל כך טרגי.

לאחר שהגיעה הבשורה המרה והכואבת על מותו, האזנתי שוב ושוב לראיון. ניסיתי למצוא אותות מצוקה שאולי פספסתי. בזמן אמת, אני חייב להודות, דבריו נשמעו שגרתיים לחלוטין. אפילו אופטימיים.

חתם ושר

הייתי מאושר בשבילו. זכורים לי ימים מאוד קשים שלו, שבהם נהג לצלצל אלי בשעות לילה מאוחרות ולבקש עזרה טכנית בפייסבוק או בסקייפ. שיחות על קשיים לממן שכירת אולפן והסתפקות בסאונד מינימלי שלא אפשר לו להוציא לאוויר סינגלים כפי שרצה. אבל מעולם הוא לא רמז על ייאוש מהחיים, על כוונות אובדניות. תמיד שידר שהכל בסדר, גם כשהיה ברור שהכל ממש לא בסדר.

גבי תמיד ניסה לחזור לדמות שהציבור זוכר אותו בזכותה: הוא פנה אלי כדי שאסייע לו עם טיפים לירידה במשקל (אני מדריך כושר במקצועי), בתרגילים שיוכל לבצע בבית. הוא רצה להוריד 50 קילוגרמים ולא ידע איך.

תחילה היה מדווח לי, על בסיס יומי, לגבי קצב ההתקדמות. בשלב כלשהו הפסיק והחליט לנסות זאת בעצמו. בפגישה איתו הופתעתי לגלות כי הצליח. הוא סיפר שלא עשה כושר ולא שינה את התזונה. תמוה היה בעיני כיצד הצליח, אבל לא התווכחתי עם התוצאה. הוא נראה כל כך טוב, והסיבה ממש לא עניינה אותי.

שושן בימי התהילה. צילום: שמואל רחמנישושן בימי התהילה. צילום: שמואל רחמני

התחמשתי לקראת הפגישה בשני תקליטיו משנות ה–70, שכללו את להיטיו הגדולים. כמעריץ נלהב, ביקשתי להחתימו עליהם, הקדשה אישית. כנער, גדלתי על שיריו, שושן היה בעיני כוכב עליון. קול מלטף, הילה שליוותה אותו עד יומו האחרון, סוללת שירים שעיצבה את פסקול חיי.

מעבר להיותו חבר בלהקות כמו השוקולדה ואחרית הימים, שושן היה חלוץ, מהפכן, ברוק הישראלי. העז למזג את מקצבי הרוק העכשוויים בשפה העברית והפך לנער שוליים הכי מיינסטרימי שיש. הנוסחה הזו תרמה, במידה זו או אחרת, לסיפור הצלחתו. "16 מלאו לנער", "להשתטות לפעמים", "ילדה קטנה", "בראשית".

גבי הופתע לראות את תקליטיו. מיד הוא אמר לי "איך השתניתי, אני נראה אותו דבר רק בלי השיער הזה". הוא חתם עליהם בשמחה ונראה מרוצה וגאה שעדיין זוכרים אותו. ביקשתי ממנו טובה קטנה, לצלם וידיאו לידידה טובה שלי שמעריצה את שירו "בראשית". גבי לא רק שבירך אותה, הוא גם שר לה פזמון מהשיר.

"הרוק הישראלי עושה צעדים מאוד חזקים ורציניים היום, אפילו פורץ גבולות. זו תופעה מדהימה שמתרחשת ממש עכשיו", שושן אמר. "בתקופה שלי היה קשה לפרוץ עם הרוק. הייתי אאוטסיידר. התייחסו אלי קצת בזלזול. לכן התחלתי את הקריירה באנגלית, חיפשתי דרכים לפרוץ בחו"ל. חשבתי שאין סיכוי לרוק בארץ. לאחר מכן באה להקת השוקולדה ובא המחזמר 'שיער' שפרצו לי את הדרך גם בעברית".

אף שניסיתי להתחמק מעיסוק בנוסטלגיה, שושן נמלא ערגה וסיפר כיצד פצח בקריירת הסולו שלו: "צביקה נימוי (נוי), שהיה עם להקת המטרונומס, השמיע לי את הגרסה של 'תנו ללכת' שהלהקה הקליטה, כלהקת ליווי לזמר אבי אביבי, אבל בדיוק הייתי אחרי המחזמר 'שיער' ורציתי לשנות כיוון ולהיות יותר ישראלי. 'תנו ללכת' היה שוב אהבה, שלום ושמש, ואני חיפשתי להתחבר יותר למוזיקה הישראלית, למיינסטרים הישראלי. לכן 'בראשית' עם המילים המהממות של אהוד מנור התאים לי".

ניסה ונפל

באמצע שנות ה–70, בשיא הקריירה, גבר התיאבון שלו להצליח מחוץ לגבולות הארץ. בדומה לאמנים אחרים מהברנז'ה שלו (שלום חנוך, עוזי פוקס, ניסים סרוסי), נסע שושן לארצות הברית כדי לנסות את מזלו. הוא יחזור משם אדם אחר. במשך כעשור ניסה להחיות את החלום האמריקאי: הופיע במועדונים ישראליים תמורת אוכל ולינה, שר בהרכבים מקומיים והשתתף בפרסומות דלות תקציב ורייטינג. בעיית סמים קשה, התמכרות לקוקאין, פגעה בחלום ובעבודה. שושן הפך שבר כלי.

באמצע שנות ה–80, לאחר שהשתקם, לטענתו, חזר לארץ וביקש להתחיל מחדש. רק שהסאונד היה שונה וסגנונו נתפס מיושן, שייך לסבנטיז. זה לא מנע ממנו להמשיך להתנסות בשירים די חדשניים, אבל כאלה שלא עוררו עניין מיוחד בקרב מעריציו ותחנות הרדיו.

"איך השתניתי, אני נראה אותו דבר רק בלי השיער הזה".  הכותב עם שושן בראיון האחרון. צילום: שמואל רחמני"איך השתניתי, אני נראה אותו דבר רק בלי השיער הזה". הכותב עם שושן בראיון האחרון. צילום: שמואל רחמני

ניסיתי למקד את השיחה בנושא הכואב לאמנים ותיקים כמו שושן, שהתקשורת והקהל נוטים, באופן טבעי, לשכוח, להשאיר אותם כסיפור עבר לא רלוונטי.

אמנים מהגווארדיה שלך, שבשנות ה–70 היו סטארים גדולים, מתקשים להתפרנס כיום ממוזיקה. אתה מגדיר את עצמך כזמר פעיל?
"אין לי טקטיקה מיוחדת. אני מתפרנס ממוזיקה, אני רוצה להתפרנס ממוזיקה. כך נהגתי כל השנים. זו עבודה בשבילי. בהתחלה זה היה בשביל הכיף, אבל ככל שגדלנו, והשנים חלפו, זה היה מקור הכנסה. זה לא סוד שזמר מצליח יכול להיות מולטי–מיליונר וזמר לא מצליח יכול להיות בקרשים, למטה".

אתה לא מולטי–מיליונר. לאורך השנים היית יותר על הקרשים.

"בקריירה שלי חוויתי את שני הקטבים. מוזיקה זו ההישרדות שלי, זה מה שהציל אותי עכשיו, בשנה האחרונה. זה מוכר לי מהעבר כי תמיד הייתי בקשיים: עליתי ממרוקו לאופקים, באתי לארץ והמצב לא היה מי יודע מה. גם ההורים היו בקשיים, כלכליים ובריאותיים. גרתי בשכונה שהיא לא ממש רמת אביב ג'. בשנות ה–50 זה היה קשה, וגם בשנה האחרונה עברתי תקופה לא קלה. אבל המוזיקה תמיד הייתה שם בשבילי, היא תמיד מצילה אותי".

התקדם והופיע

הניצוץ חזר לעיניו כששוחחנו על האלבום החדש שעמד להוציא. הוא סיפר על שמות יוצרי האלבום, על תוכנו, ואני תהיתי בפניו מה קרה לרוקר הנצחי.

"הרוקר נשאר רוקר", השיב. "כמה שאני מנסה לברוח, הרוקר נשאר רוקר. אני אומר עכשיו דיסק ולא תקליט. זה שינוי שאני אחראי לו. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתעסק במחשבים, וגיליתי שזה מה שעיכב אותי במשך שנים. החלטתי לקחת את עצמי בידיים, להתחבר לקדמה".

לאחר שיחה על פרויקט הדסטארט, שבו גייס כסף לטובת הוצאת האלבום החדש (הוא לא הספיק להוציא אותו לפני מותו, כיוון שלא גייס את מלוא הסכום הנדרש) ומעברו לטכנולוגיה, הפנה שושן את תשומת לבי לקעקוע החדש בזרועו - מתנה ליום הולדתו מבתו - שבו נכתב באנגלית "חיה את הרגע".

כששוחחנו על מעשיו בימים אלה, אמר שושן: "לא האמנתי שבגלל הדסטארט אזכה לחשיפה כזו גדולה. קיבלתי הזמנות להופעות רבות: באוניות שעשועים, בבורסה. האלבום החדש הוא מעין סגירת מעגל עבורי. בשנות ה–70, כשרצינו להוציא את 'בראשית', דחינו את צאתו בגלל פרוץ מלחמת יום הכיפורים. כשהוצאנו אותו הוא הפך ללהיט ענק. היום זה בדיוק אותו דבר כמו פעם. האלבום היה אמור לצאת לפני חודשיים בערך, אבל בגלל המתיחות באזור, וכל הפיגועים, דחינו את זה. יש לי תחושה טובה ותקווה שיקרה בדיוק כמו שקרה עם 'בראשית'".

נמאס לך לשיר בכל הופעה את "16 מלאו לנער"?
"ברור שנמאס. היו פעמים שניסיתי לא לשיר את הלהיטים. לשיר חומרים חדשים. אבל הקהל סירב לתת לי לשיר, הקהל רצה את גבי שושן של שנות ה–70 ולא את גבי שושן הנוכחי. אז שרתי ואני שר את אותם השירים, גם כשאין לי רצון לשיר. זה כבר לא עניין של כיף כמו בהתחלה, זה אמצעי הפרנסה היחיד שלי".

נפרדנו. שושן סיים את שיחתנו בחיבוק ובאמירה שהוא אדם "מפתיע, בלתי צפוי", מה שעכשיו בדיעבד יכול אולי לשמש כרמז לסוף הטרגי. אלא שבזמן אמת הוא לא הותיר בי כל חשש מהעתיד להגיע כעבור שבועיים. יצאתי מהמפגש איתו בהרגשה טובה שהנה, סוף–סוף, גבי שושן חזר לעצמו. זה אותו גבי שושן שאהבנו, שהערצנו, שרקדנו את שיריו. אותו אחד שהולך בדרכו ומאמין בכוחה של המוזיקה לצלוח כל מכשול. מוזיקה שבשבת האחרונה נדמה עמו.