היא אולי לא פנים מוכרות בכל בית אבל ליאת יצחקי (40), מלחינה, פזמונאית, זמרת ומנחת "אשת חיל" בערוץ 10, וגם אישה דתייה, מחזיקה בקריירה ענפה. ב־2010 קיבלה את פרס אקו"ם לעידוד היצירה. החל מ־2011 היא מריצה את המופע "חלומה של כל אישה", שבו היא מנגנת ושרה משיריה המקוריים. ב־2012 כתבה, הלחינה וביצעה את "אין לי דבר", לזכרו של סמ"ר גד עזרא ז"ל, שנהרג בג'נין במהלך מבצע חומת מגן. השיר יצא לרדיו וזכה להצלחה רבה. בין השנים 2013־2014 הצטרפה יצחקי לתזמורת האנדלוסית בפרויקט "אנדלוסיקל" והייתה לאחת הפייטניות הראשונות בארץ. ב־2015 פנתה יצחקי למיכל הדר־פרץ שתלחין כמה משירי אמה, המשוררת טניה הדר, שאותם ביצעה ביום השנה למותה. השירים זכו לפידבק חיובי והולידו אלבום ומופע תיאטרלי־מוזיקלי, "קערות של אהבה", יחד עם הדר־פרץ.

להיות זמרת במגזר הדתי זה משהו נדיר. איך הבנת שאת רוצה במה?

"כשהתחלתי בעשור הקודם את קריירת המוזיקה והזמרה שלי, זה היה לגמרי בלתי שגרתי. כמעט לא היו מה שמכונה זמרות דתיות. היו מעט שהופיעו בפני נשים בלבד, והיו כמה זמרות שחזרו בתשובה, שהמוזיקה כבר הייתה חלק בלתי נפרד מהן. אבל הדבר הזה שנקרא 'זמרת דתייה', ועוד זמרת שמופיעה בפני קהל מעורב - היה משהו חריג שעורר ביקורות וחצים שלופים משני הכיוונים. אני מוכרחה לציין שעניין הבמה לא היה בהתחלה אישיו בשבילי.

מה שמשך אותי יותר היה עניין הכתיבה והמוזיקה שלי, שבעבעו בי עוד בילדות.בגיל 6 התחלתי ללמוד פסנתר קלאסי, מה שאומר לשבור את הראש והידיים מול קלאסיקות של גדולי המלחינים - מוצרט, שופן, בטהובן ועוד רבים וטובים, עם מורה שדגלה בדוקטרינה הסובייטית. בבית נחשפתי לעולם צלילים שונה לגמרי, שכלל פיוטים, מוזיקה ערבית־מרוקאית ומצרית, אנדלוסית, פרסית והודית. תמיד נמשכתי לשירה לירית, והחדר שלי היה מלא בספרי שירים. ההורים שלי, כמו כל הורים טובים, רצו שאכתוב ואנגן כתחביב, אך שירה וזמרה לא היו בתוכניות שלהם עבורי. אבל בחיים כמו בחיים, אנחנו מתכננים תוכניות, ואלוהים צוחק. אחרי שהוחתמתי בחברת התקליטים NMC, הבנתי שאחרי כל הסימנים האלה, זאת הדרך שבה אני צריכה ללכת".


אכלת הרבה חצץ בדרך?

"המון. החל מקשיי תקציב, ניהול זמן, קושי בקבלת החלטות, חוסר ביטחון, חוסר פוקוס ועוד. אבל הקושי הכי גדול בהתחלה זה אי הוודאות. ההבנה הזאת, שאתה לא באמת יודע באיזו דרך ללכת, כי אין נוסחה אחידה להצלחה. בטח לא בתחום הזה. אנחנו המנוע הגדול ביותר של עצמנו, אך גם הגורם המעכב ביותר. כשאנחנו מאמינים בעצמנו ובדרכנו, הכל מתבהר ומסתדר".


אלבומה החדש של יצחקי. צילום: יח"צאלבומה החדש של יצחקי. צילום: יח"צ


בנוסף את גם מנחה תוכנית טלוויזיה. זה לא מנקר עיניים במגזר שמקדש צניעות ולא דוגל בפמיניזם?

"מה שאת מכנה המגזר כבר מזמן לא צבוע בצבע אחד, ויש בו מנעד רחב של דעות ואמונות. בחברה הדתית של היום יש הרבה יותר פתיחות כלפי עולם המדיה והבידור. השינויים לא קורים ביום אחד ולוקח להם זמן. בלי להיכנס לשמות, אנחנו רואים לא מעט נשים שבחרו בעולם התיאטרון, הכתיבה, התקשורת - אפילו המחול - ועושות את זה בדרכן הייחודית והצנועה. לראיה, עשרות התגובות שאני מקבלת אחרי כל תוכנית - שנעות בין ה'שרוול שלך קצת קצר' לבין 'את ממש עושה קידוש השם'.צניעות זה ערך חשוב מאוד בדת ובכלל, אך משמעותה היא לא להצניע ולהעלים את עצמך, אלא להיות צנוע במה שאתה עושה - בלבושך, בהתנהגותך ובדרכיך. המקום שבו אומרים לאישה תהיי יפה ותשתקי, תהיי חכמה ותשמרי את כישרונותייך בין כותלי ביתך, תיעלמי ותדירי עצמך ממרחבים מסוימים - זה מקום מסוכן מאוד, גם לאישה וגם לחברה שבה היא נמצאת. כמו בכל דבר - המפתח הוא איזון נכון בין הערכים. 

קיבלת מתנה? תשתמשי בה בתבונה. אל תעבירי לשכנים, אל תחביאי בבוידעם ואל תבקשי פתק החלפה".


איך את מסתדרת עם "קול אישה בערווה"?

"זה אחד הציטוטים הנוראים בעיני ביהדות, ולו בשל הניסוח שלו, שמביע בדיוק את ההפך מצניעות. צריך להבין שלאורך הדורות ועד היום, קיימים המון חכמים ורבנים, וכל אחד הביע את דעתו. כמיטב המסורת בעם היהודי, על כל דעה ניתן למצוא עוד 70 אחרות שמנוגדות לה. כאן המקום לציין שבארצות המזרח, שירת נשים הייתה חלק בלתי נפרד מטקסים מסורתיים רבים - חינות, חתונות, שמחות משפחתיות ואפילו בזמני עצב. אני בוחרת בדעה שמאפשרת לאישה לשיר ולבטא את עצמה, באופן מכבד שלא פוגע ברגשות הציבור".


אין לך בעיה עם הדימוי של הדתיים כחשוכים ופנאטים?

"לא ידעתי ולא שמעתי שזה הדימוי, ואני בטח לא מסכימה עם האמירה. אני חושבת ומאמינה שהדימוי של הדתיים אפילו נוטה לחיובי. ובכלל, להגיד משהו על מישהו דתי זה כמו להגיד משהו על מישהו חילוני או צמחוני. מה זה אומר? על מה זה מעיד? יש כל כך הרבה סוגי בני אדם ואלפי גוונים בדתיים ובחילונים. הרבה מהעשייה המוזיקלית שלי נעשית עם אמנים ומוזיקאים רבים מכל הסקטורים והאמונות, ואני מגלה אצלם פתיחות, הקשבה, רצון ואפילו צמא לדעת על העולם הדתי. חלקם גם מתייעצים איתי בכל מיני צמתים בקריירה וגם בחיים הפרטיים. קצוות וקיצוניות יש בכל חברה, והם אלה שבדרך כלל יקבלו את הכותרות הכי גדולות, בלי פרופורציה ליחס שלהם. לפעמים כל מה שצריך לעשות זה לעבור הלאה, ולא להתייחס לכל דבר שנאמר מכאן או מכאן. דעות קדומות וסטיגמות נוצרות כתוצאה מבורות, חוסר פתיחות והקשבה. ככל שנשתף פעולה, נדבר ונידבר זה עם זה, ייבקעו החומות וכל המחיצות יתפוררו". 
 

ליאת יצחקי עם הרבנית ימימה מזרחי, 16.3, היכל התרבות מודיעין; "קערות של אהבה", 29.3, קריית ארבע; ו־5.4, גולה, פתח תקווה