“אלה הרגעים האחרונים של שנות ה־20 לחיי. כבר התאבלתי על כך, ועכשיו אני מוכנה להראות לבנות ולבנים מה זה להיות אישה בשנות ה־30 לחייה" (ליידי גאגא)



דייוויד בואי לבש בגדי נשים, צבע את פניו והחליף דמויות ותדמיות כמו גרביים. אלטון ג’ון עטה על עצמו תלבושות בשלל צבעים ותיבל במשקפיים יצירתיים. פרדי מרקורי תעתע במעריציו שלא ידעו על משיכתו לבני מינו. מדונה התבגרה כאישה, השתנתה מאלבום לתקליט ולהטטה במיניות שלה. פרינס הגנדרן מהל רוק עם סול, הוסיף קלאסי וסיכם בפאנקי, כדי לייצר קרנבל של צלילים ותחושות. גרייס ג’ונס מקפיאת הדם טשטשה במכוון אם היא אישה או גבר. ושר, על ניתוחיה הפלסטיים והקריירה הבלתי נגמרת, תמיד נותרה צעירה. לנצח.



הם ואחרים היו ההשראה לדיוות הפופ של המאה ה־21, זו שידעה, ועדיין יודעת, להשתמש באמצעים חזותיים, במדיה החברתית ובתקשורת הלהוטה לפרובוקציות, כדי לממש את החזון האישי והאמנותי שלה. לא פלא, אם כן, שהיא, המכנה את עצמה ליידי גאגא, שחזרה את דייוויד בואי בטקס הגראמי האחרון, מיד לאחר מותו. כי מי כמו הליידי מבינה את המהות האמיתית של הפופ: לעולם אל תישאר באותו מקום, תמיד תשתדל להפתיע, תנסה להדהים, ובעיקר תגדיר למי שמקשיב לך מי הוא רוצה להיות. ותחבוט בו, ותטלטל אותו, ותשנה את קו המחשבה שלו, בחיוך, במבט מערסל, עם שתי טיפות דבש להמתקת החוויה. ליידי גאגא, לפיכך, אינה רק פרפורמרית מוכשרת, שחקנית מרתקת, כותבת מחוננת ואייקון אופנה, היא גם חוקרת מעמיקה של נפש האדם. מפני שהיא יודעת, מתחת לכל, מי היא באמת. והיום היא בת 30. בואו ניזכר איך הגיעה לכאן, מה עברה בדרך, אילו גלגולים וכמה מהפכים ומה הפרובוקציות שבהן השתמשה כדי להפוך לאחת הדמויות המשפיעות בפופ של האלף החדש.



היא נולדה ב־28 במרץ 1986, ברובע ברוקלין שבניו יורק, כסטפני ג’ואן אנג’לינה ג’רמנוטה. המוצא, כמובן, איטלקי. האבחון הדתי, איך לא, נוצרייה קתולית. הוריה, סינת’יה לואיס וג’וזף אנותי, עבדו מסביב לשעון כדי להעניק חינוך טוב לה ולאחותה נטלי (בת 24, סטודנטית לאופנה). המוזיקה הייתה שם מההתחלה ממש. בגיל 4 החלה ללמוד פסנתר. בגיל 11 התקבלה לבית הספר היוקרתי לאמנויות ג’וליארד שבניו יורק, אך למדה בבית ספר פרטי ששכן במנזר. מאותו גיל בערך גם למדה דרמה. אם החיבור בין הקתוליות למוזיקה ולמשחק מזכיר לכם את מדונה, אתם לא כל כך טועים. לא פעם החינוך הקפדני, האיפוק הכפוי וכיבוש היצר בגיל כל כך צעיר, כשהתשוקה מבעבעת בגוף, גורמים לתוצאה הפוכה כשהחופש קורא מכל הכבישים.



סטפני החלה להופיע כבר בגיל 13 בערבי מיסה, מנגנת בפסנתר ומבצעת שיר נוגה שכתבה. שנה אחר כך כבר השתתפה בערבי חובבים, מה שמכונה “מיקרופון פתוח", ואף לוהקה כניצבת לפרק בסדרה “הסופרנוס". החניכה מהמנזר השתוקקה לפרוץ גבולות. בבית הספר סבלה מהתעללות רגשית ופיזית. קיללו, השפילו, ואפילו זרקו אותה לפח אשפה. המפלט היה כמובן במוזיקה. בלואר איסט סייד של ניו יורק, בגיל 17, בהופעות רוק ססגוניות במועדונים, התחילו להכיר את הזמרת בעלת קול המצו סופרן ואת ההרכב שלה – The Starlight Revue. כעבור שנתיים, בת 19, תוציא EP (מיני אלבום) ראשון בשם “אדום וכחול", אבל החוויה המכוננת שלה, זו שהרסה את חייה והפכה אותה למי שהיא היום, הייתה שונה בתכלית: היא נאנסה. הגבר שאנס אותה, ד"ר לוק, הוא אותו מפיק שפגע גם בזמרת קאשה. בעקבות האונס מצאה סטפני ניחומים באלכוהול והתמכרה גם לסמים. חניכת המנזר הושפלה ונצרבה. הצלקת נותרה עמוק בלב. והתמימות אבדה לבלי שוב. תשע שנים תנצור את הסוד עד שתחשוף אותו אצל שדר הרדיו הווארד שטרן.



לוהקה כניצבת. ב"הסופרנוס" (משמאל). צילום מסך
לוהקה כניצבת. ב"הסופרנוס" (משמאל). צילום מסך



בדיוק כמו מדונה, 20 שנה לפניה, המעריצים אהבו לשמוע את המוזיקה שלה ולרקוד לצליליה, אבל הם התמכרו גם לבגדיה. אופנה, הבינה סטפני בגיל צעיר מאוד, היא הכלי להשיג הצלחה. וגם קעקועים. יש לה בדיוק 18. את האחרון, אגב, ביצעה בינואר: פניו של דייוויד בואי המנוח, מושא הערצתה, כפי שהוא מופיע בחזית האלבום “אלדין סיין", מעל אחת מצלעותיה.



אסתטיקה מתוחכמת


“גם כשאני לבושה גרנדיוזי, אני בעיקר משתדלת להיראות כאילו הכל נעשה באפס מאמץ"


בערך בגיל 20, במסיבה במנהטן, הכירה את חברתה הטובה ביותר, ליידי סטארלייט (במקור קולין מרטין), שהיא גם האישה שהשפיעה על חייה ועל הקריירה שלה יותר מכל. ליידי סטארלייט היא זו שסיפקה לסטפני את האומץ ועודדה אותה להחצין את דמותה, ליצור עוד דמויות במה ולא לחשוש מאיש. השתיים פתחו ליין של מסיבות שבועיות שבו ביצעו קאברים ללהיטים משנות ה־70 וה־80 והעלו באש תרסיסי שיער. נערות גו־גו נאות מראה השלימו את התמונה. ב־2007, בגיל 21, הופיעו בפסטיבל הרוק הגדול מכולם, לולהפלוזה. המטוס עמד להמריא. העולם תכף יכיר את ליידי גאגא. את הכינוי הגאוני תפר לה מפיק באולפן בניו ג’רזי שקיבל השראה מההרמוניות הקוליות שזרקו אותו לעבר, מי אם לא, סולן להקת קווין פרדי מרקורי.



ליידי גאגא חבטה במצעד הפזמונים והעיפה את הקהל האמריקאי לשחקים ב־2008. אחרי The Fame, ששמו מזכיר כמובן את Fame של בואי, כבש את הפסגה גם "פוקר פייס", שמבהיר היטב את האסתטיקה המתוחכמת של גאגא: מראה כללי בנוסח הניו וייב מתחילת האייטיז, קצב של דיסקו נוסח הסבנטיז, אהבה מעורבלת בכסף, ארומה של שחיתות, תשוקה לנוצץ, זוהר הוליוודי, וכל המארז הזה מלוטש, מדויק, חד וחלק. בסיבוב ההופעות הבינלאומי שעקב אחרי האלבום המצליח היא הפציעה גם בגני התערוכה, רק כדי לשבות בקסמיה את הקהל הישראלי. גם ב־2014 חזרה לכאן, לפארק הירקון.



פעם שנייה בארץ. בישראל, 2014. צילום: שוקה כהן
פעם שנייה בארץ. בישראל, 2014. צילום: שוקה כהן



אשת שיווק תכליתית

“יש אנשים שמגדירים אותי כאיום על הכתר שלה. אני פאקינג לא רוצה את הכתר שלך, תודה. יש לי את שלי" (ליידי גאגא על מדונה)


ואז, בערך אז, התחילו גם השערוריות. והפרובוקציות. והחשיפות. בשבע ומשהו השנים האחרונות ליידי גאגא היא אמנית פופ, אבל לפני כן היא פרובוקציה מהלכת ומשודרת. היא הצטלמה בעירום חלקי ל"רולינג סטון" והתוודתה שהיא בעצם ביסקסואלית. בקליפ המשותף עם ביונסה לשיר “טלפון", סרטון בן תשע דקות(!), הליידי העירומה נכלאת בעירום, סוהרות מכות אסירות, ביונסה מרעילה גבר שהתאכזר אליה בדייט, ולבסוף, כמו בסרט “תלמה ולואיז",


השתיים נמלטות ב־Pussy Wagon אחרי שהואשמו בטבח המוני, לא פחות ולא יותר. ביוטיוב נחסמה הצפייה בקליפ למי שלא מלאו לו 18, אבל השיר הפך להצלחה מסחררת.



בטקס פרסי המוזיקה של MTV לשנת 2009, ניגנה בפסנתר ולפתע רכנה קדימה, וכשידה מושטת לפנים, אל הצופים, קילוחי דם (מלאכותי) זרמו מחזייתה הלבנה לאורך גופה. שנה אחר כך, בעקבות להיטה הגדול "בד רומאנס", הגיעה לאותו טקס לבושה בשמלת בשר ארוכה, אדומה, דוחה להפליא, כשפיסות בשר ורצועות שומן משתלשלות סביבה. גם הנעליים ואפילו כובע הברט היו עטופות או עשויות מבשר. בחורף 2011 מצאנו אותה בקליפ מעולפת על מיטה בבית חולים. ולפני ארבע שנים חשפה בחשבון הטוויטר שלה את הקעקוע Artpop, שקידם את אלבומה הבא, והוכיחה שוב שהיא אשת שיווק מלהיבה ותכליתית. התגובות, כתמיד, היו קשות עד מזעזעות, צדקניות ומוסרניות, אבל, אתם משערים לעצמכם, זה רק העצים את כוחה. עובדה, בדצמבר 2015 בחר בה מגזין "בילבורד" לאשת השנה.



והיא משתמשת בכוח הזה – כדיוות פופ (מכרה 150 מיליון תקליטים עד כה ומוערכת בשווי של 300 מיליון דולר), כאייקון אופנה (שימו לב לשמות המעצבים סביבה ובארון הבגדים שלה: ג’ימי צ’ו, ויויאן ווסטווד, כריסטיאן לקרואה ועוד) וכשחקנית מוערכת (גלובוס הזהב על משחקה כרוזנת ערפדית בסדרה המצליחה “אימה אמריקאית: המלון" והופעות בסרטי הקאלט האלימים של רוברט רודריגז) – גם לטובה. בעיקר לטובה. לפעילות עבור הקהילה הלהט"בית, למען נפגעות אונס, נגד בריונות ובשביל כל מי שמרגיש דחוי, שונה, אחר, מושפל, אומלל ומוכה. היא ההשראה. אין כמוה. 



“אני אוהבת להיות הילדה המרגיזה" (ליידי גאגא)