שנייה לפני שהראיון עם ארקדי דוכין מסתיים, כשאנחנו כבר קמים ויוצאים יחד מבית הקפה, הוא מבקש ממני: "אבל תכתוב שארקדי דוכין אופטימי, טוב?".

מסכן, משך כל הראיון אני מדבר איתו על העצב, הדכדוך והפסימיות השזורים ביצירתו. שוב ושוב הוא מנסה להסביר לי שנכון, ההווה פסימי, המצב לא טוב, אבל הוא דווקא אופטימי ומייחל לטוב שיבוא ולאהבה שתנצח בסוף את החושך.
 
"לאהוב או למות", כך נקרא האלבום החדש של דוכין, שמגיע באריזה שהיא בעצם ספר שירה עם איורים שלא משאירים אותך אדיש. למעלה מעשר שנים עבד דוכין על האלבום המופתי הזה, גונז שוב ושוב את העבודה תוך תחושה שנכשל בניסיון להסביר את עצמו. עכשיו, סוף־סוף, הוא מרגיש שהצליח לדייק את עצמו ולתרגם את רחשי לבו.
 

"'לאהוב או למות' מספר על אנשים בשנות האלפיים", אומר דוכין. "כל אחד בתוך עצמו. לא רואה דבר חוץ מעצמו. רצים מהבוקר עד הערב בסוג של ריאליטי של הישרדות להספיק להרוויח, להוכיח, להרשים. לא עוצרים לרגע לנשום, לחשוב, לאהוב. הקדמה לא בדיוק קידמה את הקשר הפשוט בינינו, אלא ההפך, רק מנסה להצדיק את הפירוד. נדמה שנעשינו יותר חכמים, אבל רגשית נסתמנו לחלוטין. דוגמאות לא חסר, ולא תפקידי לחנך. אני בעצמי נגוע בכל הפרעות הזמן הזה. הילדים תקועים מול מסכים במקום לשחק אחד עם השני. אנשים לוקחים סמים להמריץ או להדחיק. מחפשים תחליף לחוסר תכלית, חוסר רצון, חוסר כוח. בני האדם מסתתרים מאחורי הקדמה, אדישים, עייפים וזרים כל כך. המחשב הולך ומתפתח בעוד הלב הולך ונסגר".
 
דוכין יוצר באלבומו יקום אלגורי מקביל, ממשיל מסרים ויוצר שפה ויזואלית שבעזרתה הוא מנסה לגרום לשומעיו לא רק ליהנות ממוזיקה גאונית, אלא גם לחשוב ולשאול את השאלות הנכונות בזמן הנכון. מי אנחנו? בשביל מה באנו לכאן? לאן אנחנו רצים? מה הטעם לחיים?
 
בעמוד האחרון של הספר, אחרי המילים הקשות והתמונות הקודרות, מופיעה תמונה משפחתית של דוכין, אשתו סימה ושני ילדיהם. תמונה משפחתית חייכנית, סגירת מעגל אופטימית לאלבום שמכיל שירים קשים כמו "חיה מתה" ו"בודדה". אכן, בסוף יש ניצחון של האור על החושך. 

הסיום האופטימי

לצורך האלבום החדש, ברא דוכין מעין עולם עתידני מדומיין. "כשהתחלתי לעבוד על האלבום", הוא מספר, "רציתי ליצור עולם עתידני. עולם שיהיה מדע בדיוני. לצערי, אנחנו חיים בקצב כל כך מהיר, שתוך כדי העבודה על האלבום, העולם הבדיוני שלי הפך לריאליסטי. בשיר 'זומבי', למשל, דיברתי על זומבי במובן של אנשים שלא מתקשרים ביניהם. כתבתי אותו לפני שלוש שנים. היום, כשאני נותן לילד שלי טאבלט, הוא נהפך לזומבי. נעלם. גם אנחנו, המבוגרים, הפכנו לזומבים. אנחנו כאלה אדישים ואפאתים, שלא רחוק היום שהרג או מוות של אחרים לא יזיז לנו".

עטיפת הדיסק החדש של ארקדי דוכיןעטיפת הדיסק החדש של ארקדי דוכין


יש משהו שאפשר לעשות כדי לא להגיע ליום הזה?
"לפני הכל, להסתכל על הקדמה ולשאול אם היא לא תפוצץ אותנו בסוף. אם זה לא סוג של מנגנון השמדה עצמית בפנאן. משמידים את עצמנו לאט, תוך כדי שאנחנו, בסך הכל, חיים חיים טובים ונוחים. אתה הרי יודע מה יקרה בסוף: נמצא תרופה לסרטן, אבל נאבד את הרצון לחיות".

המסקנה משם אלבומך "לאהוב או למות" היא שאם אין אהבה, זה משול עבורך למוות. לא מוגזם?
"אני מציע: בואו נאהב. אם נאהב – זה הפתרון. זה הסיום האופטימי. אני מציע חיים. אני מת על החיים ועל בני אדם. אין יותר אופטימי ממני. יש זייפנים ושקרנים ששרים שירים שמחים, אבל בפנים הם מסכנים ואומללים. אני מציע אמת, ואמת יש אחת: או חיבור ואהבה - או מוות וסוף. ולא שאני איזה דלאי לאמה. אני לא מנסה להגיד משהו שאני יודע. אני הראשון שלא יודע לאהוב".

זה לא השתנה עם הבאת הילדים לעולם?
"לא. ביומיום אני פחות מודע לאהבה. אנחנו נוטים לבלבל בין רגשי פחד שיקרה משהו לילדים שלנו לבין אהבה נקייה. אנחנו אוהבים אחד את השני רק כשיש סכנה".

בשיר "זומבי" יש ביקורת נוקבת על תל אביב ועל התל אביבים. שכחת את שנותיך כתל אביבי?
"העיר ב'זומבי' יכולה להיות גם טורונטו, ניו יורק או מוסקבה. אני חושב שבעיר כזו גדולה, אם אתה נופל – לא יהיה מי שירים אותך. זה קטע עולמי, לא תל אביבי. לאף אחד לא אכפת אם שכן שלו גוסס לאט מזקנה. אכפת לנו יותר אם מישהו ימות בפיגוע בבלגיה, מאשר מהשכן הגוסס. אני קורא לזה הפוזה של הפוליטיקה. דואגים לנפגעי פיגועים בצד השני של העולם, ולא לשכנינו שאין להם מה לאכול".

אתה התחלת עם פוליטיקה. מה דעתך על סתימת הפיות שעושים כאן ליוצרים בתקופה האחרונה, בחסות מירי רגב?
"לא חושב שיש סתימת פיות. נוח לנו להגיד שמישהו סותם לנו את הפה. הבעיה עם אמנים היא שהם אוהבים למצוא אשמים. אני יודע שאם יש לי אג'נדה, אני אמצא דרך להגיד אותה. תפקידו של מוזיקאי הוא לאחד בין אנשים, וזה חוסר אחריות להגיד 'סותמים לי את הפה'. תסתכל למשל על שילוב של מהפכות ומוזיקת ראפ. לא עושים כאן מוזיקה עם אג'נדה, אז מה באים בטענות? מה שסותם לאמנים את הפה הוא הפחד, לא אף אחד אחר".

אתה מחובק על ידי המונים שאוהבים אותך לאורך הרבה שנים, נחשב לאמן מוערך. סוג של גאון. אז ממה אתה כל כך סובל?
"סובל לקדם את האג'נדה שלי. לעמוד על שלי. אתה יכול להיות עבד של מסחריות ולקדם אג'נדה של מוזיקה לא מתפשרת. לעשות אמנות זה סוג של סבל, כי אנשים מעדיפים חלטורות ומוזיקה סתמית. ללבוש משקפיים ורודים ולהתעלם ממה שקורה - זאת בחירה. אני חושב שהאמנות שלי היא אמיתית".  

ארקדי דוכין – מופע השקה "לאהוב או למות", 7.4, חמישי, 19:00, סניף הספרייה, דיזנגוף סנטר, תל אביב