שלושה אחים מתים. את האחד לא הספיק להכיר. את השני לא הספיק לראות. ואת השלישי לא הספיק להציל. זה קרה לפני חודשיים. “שבת בצהריים. אני מקבל טלפון מבחורה בשם ורד. אני לא מכיר אותה. היא אומרת לי ‘דני, תגיע מהר לבית של גבי. מנסים להנשים אותו, מנסים להחיות אותו'. ‘על מה את מדברת?', אני שואל אותה. והיא אומרת לי ‘תגיע'. אני שומע, וזה כמו חץ שטס מרחוק לפגוע בי".
 

אנחנו יושבים מול הים. אביב. צהריים. שמש מפנקת. הכל מסביב כל כך מלא חיים. אבל הוא, בטרנינג השחור, במשקפיו הכהים, עדיין שם, במוות. “לצערי, היה נתק בינינו כמה שנים טובות, אני לא יודע למה, ולא ידעתי איפה הוא גר", הוא מספר. “התקשרתי למישהו שהכיר אותו טוב, חבר שמלווה אותי בהופעות, בחור בשם איציק. סיפרתי לו שקיבלתי טלפון מוזר ומזעזע, וביקשתי ממנו ‘בוא אלי, בוא תיקח אותי'. 
 

“נסענו לשם. גבי גר בגבול חולון–בת ים. הגענו, ראינו למטה שוטרים, אמבולנס, נפל האסימון שקרה משהו. אמרנו שאנחנו רוצים לעלות לדירה של גבי שושן, אבל ענו לנו ‘אין לכם מה, לקחו אותו'. ואחד הפרמדיקים, שלא ידע מי אנחנו, בטח חשב שסתם באנו לראות, אמר ‘ניסו להנשים אותו, אבל הגעתם מאוחר מדי'. הייתי בשוק. נכנסתי לאוטו. ישבתי. התייבשתי. לא ציפיתי לזה. החדשה הכי גרועה שאתה יכול לקבל, ועוד על אחיך. בתעודת הפטירה כתבו 'דום לב'. אני רוצה לחיות עם ההרגשה הזאת, לא רוצה להתייחס לפירושים מסביב, זה פחות מעניין. הבנאדם הלך, איבדתי אח".

גבי שושן. צילום: ליהי לפידגבי שושן. צילום: ליהי לפיד

 

מותו הטראגי של הזמר גבי שושן, זמן קצר אחרי שחגג 66, זעזע רבים, אולי מפני שבתודעה שלנו הוא נותר הבחור הצעיר עם הקול החזק ששר ב–1973 את הלהיט הנצחי “16 מלאו לנער". אלא שגבי התבגר מאז, האכזבות החליפו את התקוות, ובמקום האופטימיות הגיעו החיים. השירים הם אולי נצחיים, אבל לא מי ששר אותם. ומי כמו דני שושן, אחיו הבכור של גבי, יודע זאת טוב מכולם. סיפורו האישי, זמר בעל קול אדיר, סולן להקת הצ'רצ'ילים האגדית, מזכיר לא במעט את אותו תהליך מייסר של התפכחות כואבת מהחלומות הגדולים. הוא פותח את לבו במילים שקטות. הרעמים יגיעו בהמשך.  
 

“לפני כמה חודשים", הוא ממשיך, “גבי הזמין אותי להשקת האלבום החדש שלו, אבל הייתי בסיבוב הופעות בחו"ל עם להקת השחקים. מאוד הצטערתי שלא הייתי שם. ההזמנה באה דרך חברה, ‘גבי מזמין אותך אישית'. לא היינו בקשר, אפילו ימי הולדת לא חגגנו".
 

מתי התחיל הנתק?

“מה זה נתק? דיברנו מדי פעם בטלפון, לא התראינו באופן קבוע, ואז, ב–2006, קיבלתי אירוע מוחי מאוד רציני. הייתי צריך שנה כדי להתאושש. כשיכולתי לחזור לפעילות, גבי אמר לי, הוא היה מאוד נחמד, ‘דני, אני רוצה לעשות איתך משהו, שנקליט יחד, שניפגש לפחות באולפן הקלטות'. הוא בחר את השיר של ההוליס, 'He ain't heavy, he's my brother', כתב טקסט מדהים, ‘אתה אחי', ושלח לי. מאוד התלהבתי, חשבתי שזו פתיחה חדשה לי ולגבי, כל כך שמחתי מהקטע הזה, הייתי בכזאת התרגשות. קבעתי אולפן בחולון אצל חבר שלנו, המוזיקאי אלכס צוקרמן. הייתה פגישה מרגשת אחרי שנתיים שלא ראינו אחד את השני, והבאנו אותה בשירה. חילקנו תפקידים, הכל היה מוכן, יש תיעוד, ועד היום זה לא הופץ. גבי אמר ‘אני אטפל בזה', השמיעו פה ושם בתוכניות, וזהו.

גבי ודני שושן ב"אתה אחי". צילום מסךגבי ודני שושן ב"אתה אחי". צילום מסך

 

“ההקלטה הזאת הייתה באמת תקווה גדולה לשפץ את היחסים בינינו, על כל מה שקרה או לא קרה, אין לי מושג. פשוט שני עולמות, כל אחד שקוע בעולם שלו. שנינו בעולם המוזיקה, שנינו אנשים רגישים. דיברנו על תוכניות, מה נעשה, וידיאו קליפ, ועוד פעם שקט. כאילו שהגל הזה עבר. הקשר המיוחל לא חודש. התאכזבתי. לא התאכזבתי, זה היה מוזר. יש פה כל כך הרבה דברים לא מובנים. נשארתי עם שאלות, בלי תשובות.
 

“גבי היה מתוק. איש נעים ומצחיק. אהבתי אותו בצורה בלתי רגילה. 50 שנה היינו יחד, נפגשים אצל ההורים. יש לנו עוד אח, דודו, מבוגר מגבי בשנה אחת, קבלן פרויקטים, מהנדס מדופלם, עובד היום באפריקה. תמיד התייחסנו אליהם כתאומים, העברנו בגדים ונעליים אחד לשני. היינו משפחה מעוטת אמצעים, אבל היה שמח. אבא שלי שר, אחי שר, דודו היה מתופף. כשגבי ואני הרווחנו כסף, דאגנו לו שיסיים את הלימודים". 
 

אמא התמוטטה


משפחת שושן עלתה לארץ מקזבלנקה, מרוקו, ב–1955. דני היה בן 10. כשאני שואל אותו על החיים שם, הזיכרון נפתח והוא צולל אל המקומות, אל האנשים, אל הגעגועים ואל הפצעים שלא נגע בהם מזמן. שלו. של אמא. ושל אבא. 
 

“גרנו ברובע הישן, המעורב, יהודי־מוסלמי", הוא משחזר, “סמוך ל'הוטל דה וויאז'ר'. בעברית זה מלון הנוסעים. למדתי באליאנס. אבי, סולומון, שלמה, התעסק במסחר. הוא וחבריו היו קונים אוניות ישנות שטבעו ומוציאים מתוכן מתכות. פעם הביא הביתה 100 קופסאות של אננס טרי, ‘זה מהאונייה שטבעה השבוע'. בעסקים היו עליות וירידות. כשהיו טובים, היה לו אוטו. אתה מבין שלנסוע במכונית בתקופה ההיא, סביבות 1950, היה מאוד יוצא דופן.
 

“בצעירותו אבא היה ספורטאי, מתאגרף. אם היית פוגש אותו, לא היית מאמין שהוא מסוגל לתת מכה למישהו. אדם עדין נפש, צנוע, מלומד, יודע שלוש שפות, צרפתית, ערבית מרוקאית ועברית, בחיים לא הרים את הקול. לפני האגרוף היה זמר בריטון, הנער היחיד בלהקה של 30 בנות. ואחר כך היה אלוף צפון אפריקה. יש לנו תמונה בבית עם המתאגרפים הכי גדולים, ביניהם מרסל סרדן הצרפתי, אלוף העולם במשקל בינוני והמאהב של אדית פיאף. 
 

“'דניאל', הוא היה מספר לי ככה, ‘כשהייתי עולה לבמה להתאגרף נגד יהודי, הייתי נותן לו לנצח, כי לא יכולתי להכות אותו'. אבל כשהיה עולה מוסלמי, הוא היה מכסח אותו. היה מלך הנוקאאוטים. ובמקביל, מעורב בארגון הציוני המחתרתי בעיר, עוזר ליהודים שרצו לצאת ולעלות לארץ, ועוזר לשמור על הבנות שלנו, שלא יתבוללו. עשרות נשים יהודיות התבוללו. אז מה היו עושים? מעלימים את החתן, או משכנעים אותה לעזוב אותו, בדיבורים, במעשים, במתנות, בשכנועים.
 

“הייתה לו קריירה מדהימה, ואז הוא פגש את אמי, מסעודי. היו לה עוד שש אחיות, אבל כשהיא עברה ברחוב זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא בירר איפה היא גרה ובא לבקש את ידה. היא הסכימה, אבל הציבה לו תנאי: או אני או הספורט. הוא עזב את האגרוף והקים משפחה, כי אהב אותה אהבת נפש".
 

על רקע המאבק לשחרור המדינה מהשלטון הצרפתי, שלווה במעשי אלימות כלפי היהודים, החליטו גם מסעודי וסולומון שושן לעלות עם שלושת ילדיהם לארץ. הם לא העלו בדעתם מה מצפה להם כאן.
 

“זה היה מסע בלהות", אומר דני. “נסענו, מאות יהודים, באוניית משא, במכלאות של הפרות למטה, ואמי הייתה בהריון, חודש שביעי, שמיני. ירדנו בנגב, באופקים, היו שם שלושה–ארבעה בתים, שתי מנורות דולקות ברחוב. ברקע שמענו פיצוצי פגזים, יריות, פחדנו שאמא תמות, אחרי כל התלאות באונייה. היא נסעה לבית החולים, לדעתי זה היה סורוקה, והילד נולד. אבא, אחרי שאמרו לו ‘הכל בסדר, תבוא בעוד כמה ימים', לקח אותי. נסענו מאופקים לבאר שבע, הגענו, ואבא שאל את הרופא ‘איפה הילד?'. אמר לו ‘הילד נפטר'. הייתי המום, אני זוכר את הרגש, אני הולך לראות אח קטן ואין כלום, אין תינוק, ולא היו שום הוכחות. בדיעבד, אנחנו חושבים שאולי זה קשור לחטיפת הילדים. אז אולי יש לנו אח קטן שמסתובב בינינו, לא יודע, אולי העלימו אותו?
 

“אמא הייתה שבורת לב. התמוטטה. זו הייתה פעם שנייה בשבילה, כי בקזבלנקה היא איבדה את הבכור שלה, אחד לפנַי, גם הוא נפטר. זה קרה ב–44' ושוב ב–55'. היינו בהלם. אבל הם לא דיברו על זה, כדי לא להעיר את השדים. היו דיכאונות, הרבה דמעות, קיבלו את זה כגזירה מאלוהים, ההורים שמרו מסורת מאוד חזק. יש לי זיכרון של עצבות, אבל אין לי פרטים. כנראה גם אני שמתי מחסום, רק לא לפגוע באמא, להרגיע. פעם ב–20 שנה היו אומרים פתאום ‘הילד הראשון היה חתיך, יפה', אבל אסור לדבר, אסור להעיר על זה, באופן אוטומטי שמתי מסך. אולי זה פגע ברגש ביני לבין גבי, כי הפתיחות שלנו לספר, לשפוך את הלב, הייתה בגיל הרבה יותר מאוחר, בשנות ה–30 לחיינו".

גבי שושן, 1972. צילום: אלונה איינשטייןגבי שושן, 1972. צילום: אלונה איינשטיין

 

ממה אבא התפרנס בארץ?

“אבא שלי חרש בטרקטור בשדות, לא רחוק מהבית. כל הלילה היינו שומעים את המנוע מטרטר והתפללנו שלא יפסיק לעבוד, כי אז זה אומר שהפדאיון פגע בו. בחמש בבוקר היה חוזר הביתה, תמיד עם חיוך על הפנים, למרות כל הקשיים. אמא הייתה עקרת בית, התחילה לפתח כל מיני מחלות, נוורוזה. ואני סיימתי עממי. בוא נגיד שהרמה לא הייתה הכי גבוהה, אז קפצתי כיתות. 
 

“גרנו בחור אבל הבית היה מאוד יפה. על חלקת אדמה גידלנו, אבא ואני, עצי פרי, אגסים, תפוחים, ותפוחי אדמה בחורף. השכונה גדלה, ואחרי שש־שבע שנים עברנו למרכז, למעברת מחנה ישראל, חור לא יותר טוב. גרנו בפחונים שירשנו מהאנגלים, בין יהוד לשדה התעופה לוד, היום נמצאת שם התעשייה האווירית. השכן ממול היה זוהר לוי. בעוד כמה שנים הוא ואחי גבי יקימו את להקת אחרית הימים. כשלהורים שלי הייתה הזדמנות, הם קנו בית ביהוד ב–20 אלף לירות. זה היה המעבר שעשה את השינוי בחיינו. אני כבר הייתי בצבא, בשריון, כומתה שחורה, ודודו אחי עם כומתה אדומה של צנחנים. גבי לא התגייס בגלל בעיות רפואיות, אולי סידרו לו להשתחרר בפרופיל נמוך. גרנו בשכונה עם שלומי ולאה שבת, שבאו אלינו ללמוד אקורדים". 
 

הכל נפתח


דני מספר שהמוזיקה הגיעה אליו דרך טרנזיסטור קטן. היה מקשיב לתחנות רדיו, כמו זו של לבנון, שומע אלביס, ג'ייל האוס רוק, קליף ריצ'ארד, הצלליות.
 

“בערך ב–1960, בגיל 15, התחילה להתרקם האהבה, הצלילים התבהרו, החלטתי ללכת ללמוד גיטרה", הוא נזכר. “כל יום הייתי יורד מהאוטובוס, עומד מול חלון הראווה של חנות זומרפלד, בן יהודה פינת אלנבי, מול כיכר מוגרבי, ומביט בגיטרת הופנר חומה, לא חשמלית, חצי נפח. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, כל יום הייתי מבקר אותה, אבל לא היה לי כסף לקנות. בסוף חלקתי את האהבה שלי עם אבא. אחרי שבוע חזרנו לשם, הוא בא עם כסף וקנה לי. הוא עבד אז כבונה פרוטזות בתעשייה האווירית ובשעות הפנאי שלו היה צייר ופסל. למדתי אצל אפרים פולק, מורה לנגינת פלמנקו בפינת גורדון. הוא מאוד אהב אותי והבטיח לי ‘אתה תלווה אותי בסיבוב הופעות'. יום אחד באתי לשיעור והוא לא היה. ראיתי אנשים אבלים ושאלתי ‘איפה אפרים?'. אמרו לי ‘אפרים לא כאן, הוא התאבד'. 
 

“הקמתי צמד עם אלי כהן מהשכונה, גיטרה סולו וגיטרה מלווה, ניגנו הצלליות, צירפנו מתופף וקלידן, קראנו לעצמו היהלומים, והתחלנו להופיע באירועים של המועצה. בשכונה היה מישהו שנהג ללבוש בגדים מנומרים ושר שירים של אלביס, קראו לו יוסי אבו. אני עוד לא שרתי, אז הוא היה הזמר. ואז הלכתי לצבא והייתי בג'וליס. הביטלס נכנסו לי לראש, פול מקרטני הפך למודל מרכזי בחיי, ישבתי בחדר 81 שעות ביום ולמדתי לנגן בס על גיטרה חשמלית. ואז רכשתי גיטרה בס. אמרו לי שיש להקה בשם הנסיכים שמופיעה בנתניה, בסירונית, כל יום שישי. כשראיתי אותם, קיבלתי חום. כמה שהם היו טובים, איזו להקה מקצועית. המשכתי להתאמן. ויום אחד, שבעה־שמונה חודשים אחרי, קיבלתי טלפון מהסולן שלהם, שמוליק בר–עוז, היום יש לו מכון לטסטים בחולון. הוא שמע על ילד כישרוני מיהוד שמנגן ושר וגם היה בהופעה בסירונית. הבסיסט שלהם נסע להתחתן בשוודיה, אז באתי לאודישן בחצר הבית שלו בחולון, רמקולים פתוחים, מיקרופונים, שרתי כמה שירים והם אמרו לי ‘דני, אתה מהיום איתנו'".

דני, ראשון מימין, בהופעת חימום לג'ימי הנדריקס עם "הנסיכים". צילום: פרטידני, ראשון מימין, בהופעת חימום לג'ימי הנדריקס עם "הנסיכים". צילום: פרטי

 

וגבי?

“גבי התחיל לשיר אחרַי, היה עסוק בדברים שלו, לא שיתף אותי כל כך. פעם ראשונה שראיתי אותו שר, זה היה במחזמר 'שיער'. שמעתי שיש אודישנים, ידעתי שגבי התקבל, אבל אמרתי לעצמי ‘מה לו ולמשחק?'. הוא הזמין אותי לפרמיירה, נדמה לי שבקולנוע 'שביט' בגבעתיים, באתי וקיבלתי את שוק חיי. ראיתי את גבי מופיע, שר, רוקד, נראה פצצה, חתיך, מדהים, ופתאום ידעתי שיש לי אח זמר ושחקן. זה היה אחד הרגעים הכי מקסימים בחיים שלי. ראיתי את גבי בגדולתו, בתהילתו.
 

“ולי היה קשה. מהנסיכים עברתי לאריות, אחר כך לצ'רצ'ילים. כל עוד ניגנו קאברים במועדונים אהבו אותנו, אבל כשהתחלנו לשיר שירים מקוריים זרקו עלינו עגבניות, רצו יוונית. אריס סאן היה חזק פה. דשדשנו למטה, שרדנו רק בזכות אריק איינשטיין, ונסענו לחו"ל, לחפש את ההצלחה שם. וגבי היה בשיא. כוכב רוק, התפתח יפה, עשה סרטים, 'השוטר אזולאי', 'קזבלן', תקליט עם עשרה להיטים. הכל נפתח. ובשיא הקריירה קם, עזב הכל ונסע. לא יודע מאיפה באה ההחלטה הזאת". 
 

איזה שיר יפה


העבר וההווה מתערבבים להם כשדני מניח בידי קופסה כפולה של דיסקים, החדש, “חיי כמו סרט", והקודם, מ–2004, “מלך אבוד". “ויש גם סינגל חדש מהאלבום, שמוקדש לאשתי המופלאה אליזה, שאיתה אני חי 25 שנה", הוא אומר. “אבל בינינו, אין פה כבוד לאמנים מתבגרים. אני מסתובב עם להקות אירועים בעולם, אירועי חברה, ימי הולדת, רוסים, ליטאים, איטלקים, אנשים שיכולים לשלם, ותמיד יופיע שם זמר או שניים מהגוורדיה הוותיקה, בני 80–70, נותנים להם כבוד. בכל פעם זה מדהים אותי מחדש. ובארץ, אנחנו הוותיקים, אלי חדד מבנזין האגדית, אני דני שושן מהצ'רצ'ילים, מחפשים עבודות בפאבים קטנים בשביל לקנות אוכל. זה עצוב מה שאני אומר, אבל זו המציאות".

הצ'רצ'ילים. צילום: יח"צהצ'רצ'ילים. צילום: יח"צ

 

למה לא נותנים לכם להתפרנס? 

“הקלטתי שירים עם להקת האריות, הזמנתי את חיים אלגרנטי והבת שלו מאיה. אחד מהם כתבתי בסביבות 1970 עם רוב האקסלי בדירה שלנו בסטמפורד היל בלונדון, שהייתה חלק מהדיל שהצ'רצ'ילים עשו עם החתימה בחברת התקליטים. השיר הזה, 'Don't take your love away', הוא פנינה. חיים קינן, הפזמונאי ואיש הרדיו, כבר בן 75, כתב מילים בעברית, אחרי שנתתי לו את הרעיון הכללי, אמרתי שאנחנו עדיין נפגשים, עדיין על הבמות, עדיין כאן, למרות הכל. עשיתי הפקה מצוינת לדעתי, בנוסח של פעם, השקעתי המון מחשבה, השתמשתי בידע שלי כמפיק, נבחרתי כמספר 3 בהולנד ב–1984–1983, ועבדתי על זה שעות על גבי שעות, אולי ימצא חן בעיני עורכי התוכניות. אז ראיינו אותי ברשת ג', השדרנית אומרת ‘איזה שיר יפה, ההפקה נשמעת מקסים', וכאן זה נגמר".

דני שושן קופץ עם הקהל בהופעה עם האריות, 1965דני שושן קופץ עם הקהל בהופעה עם האריות, 1965

 

זה גם הסיפור של גבי, לא? דיברתם על זה?

“היה בינינו כשל תקשורתי. לא סיפרנו כלום אחד לשני. אבל שמעתי על ההופעות עם שרי ועוזי פוקס. למה זה נגמר? מה קרה ביניהם? לא יודע. אם הייתי יודע, אולי הייתי יכול להציל אותו. כשהייתי מדבר עם גבי, בתקופות הטובות שלנו, הייתה לי תמיד הרגשה שחצי ממנו פה וחצי מרחף. אתה שואל אותו משהו, התשובה מתמהמהת. כאילו שהוא מחפש. אבל הוא היה בודד. הוא הקים שתי משפחות ושתיהן, בוא נגיד, התפזרו. זה עצוב, עצוב".

גבי שושן ואשתו מירי ב-1978. צילום: ישמח יצחקגבי שושן ואשתו מירי ב-1978. צילום: ישמח יצחק

 

ולמרות הכל, לסיפור הזה יש, אולי, סוף אופטימי. כי דני שושן, בגיל 71, עדיין כאן. ובחורף האחרון הצ'רצ'ילים התאחדו לשתי הופעות, ערב אחרי ערב, במועדון בארבי בתל אביב. 
 

“היה פצצה", הוא מתלהב. “הייתי בעננים. חיים רומנו בא. ומיקי גבריאלוב. רוב האקסלי הגיע ממיאמי. ולקחנו את אשר פדי כמתופף. היינו חודש בחזרות, ציפינו ל–300–100 איש, אבל המקום היה סולד אאוט, 2,200 איש. עשינו קופה יפה. החלום הפרטי שלי עכשיו הוא שאנחנו, הצ'רצ'ילים, נשב ונכתוב ונקליט. בינתיים, רוצים להוציא אלבום כפול מההופעה, הכל מוקלט, לייב פצצה. אלי חיון מהאוזן השלישית כבר הבטיח להוציא את זה גם בתקליט ויניל, עטיפה כפולה. ויש דיבור על העתיד, אולי חו"ל. כשגבי מת, עצרתי הכל. עכשיו, כשהעננים קצת התפזרו והאור חזר לנשמה, אני רוצה להוציא את המוזיקה שלי. יש לי הרבה מה להגיד".