בעת האחרונה הולכים לעולמם ידוענים רבים, בזה אחר זה. עובדה מצערת ביותר, כמובן, אבל גם אופציה אטרקטיבית למינוף עצמי בשדות המרעה הנצחיים של הרשתות החברתיות. אז הנה, כשי לסיום החג, מדריך קצר שיסייע לכם לצאת גדולים באמצעות מותו של אדם אחר.

הכלי האטרקטיבי ביותר הוא היכרות אישית עם המנוח. וכשאני אומר "היכרות", לא חייבים להיות בררנים. נאמר, אם היית עוזר הפקה זוטר ב"שחור", ויצא לך פעם לגלגל סיגריה לרונית אלקבץ, מנף זאת לזיכרון עצוב על ההיכרות האינטימית ביניכם. על הרגעים הגנובים והמתוקים. ונסח זאת באופן מרומז, כך שהקורא יתרשם שהמוטיבציה המרכזית של אלקבץ על הסט הייתה להעביר איתך זמן. רק איתך. כמובן שאם אתה אוחז בגביע הקדוש - צילום משותף איתה - כל זה מיותר, ותוכל להסתפק רק במילים ספורות. "להתראות, חברה שלי" סטייל.

רונית אלקבץ. צילום: אריק סולטןרונית אלקבץ. צילום: אריק סולטן

עלילה מסתבכת כשמדובר בידוען בינלאומי כמו פרינס. הפעם אין ממך ציפיות להיכרות אישית, אז לך על חוויות מהופעה שלו. רצוי אינטימיות. בפאב קטן, שלבמתו הוא עלה באופן ספונטני. רק אתה ועוד 150 בני מזל זכיתם בניצוץ האלוהי. אתה עדיין שומר את רסיס הזיעה שלו, שניתז לעברך. וגם אם לא היית בהופעה, אל ייאוש. תמיד אפשר לספר על בית קפה שאליו הגעת, וגילית שהנסיך ישב בו 24 שעות קודם לכן. נשבע לכם שקראתי סטטוס כזה.

או־קיי, נניח שאופציית ההיכרות האישית נפלה. לא נורא. עוברים לאופציה ב': כיצד יצירותיו של הסלב המנוח השפיעו עליך באופן אישי. נאמר, לא הכרתי את רונית. אבל היה משהו בדמות שלה שנתן לי כוח, כבחורה וכמזרחית, להתייצב מול העולם ולצעוק אני כאן! (האמת היא שאני פולנייה. ובכלל, בחור. אבל אל תניחו לזוטות כאלה לפגוע לכם בסטטוס). בקיצור, יום אחרי שראיתי את "ביקור התזמורת" נכנסתי לראיון עבודה וזכיתי בתפקיד נחשק ומהמם. הנה, תראו. תמונה שלי יושבת בבגדי מעצבים בתוך המשרד המעוצב, בפרצוף עצוב. בכל זאת, ההשראה הגדולה שלי מתה.

לחלופין, נסו משהו כזה. היה גיהינום להיות נער מתבגר בשנות ה־80. ועוד נמוך. ועם שפמפם דליל. חשבתי שאשאר בתול לנצח. אבל אז ראיתי ב"עד פופ" קליפ של זמר אמריקאי חדש. קראו לו פרינס. והבנתי, שגם גמד משופם יכול להשיג כל בחורה. באותו לילה כבר עשיתי את היפה של השכבה. בהמשך היא הפכה לנערת ישראל 1987. לא מכירים? קבלו תמונה של שנינו. כל כך אהבתי את המוזיקה של פרינס. הוא היה גאון!

טוב, אני קולט את המצוקה שלכם. לא מצאתם חיבור ישיר למנוח ואפילו לא דרך להמחיש כיצד יצירותיו שדרגו את חייכם. חכו, עוד לא אבדה תקוותנו. אופציה ג' תהיה להדגיש את עוצמת הצער והטלטלה שחוויתם בעקבות הידיעה על מותו, ואז להפוך את העצב הזה לראיה בדבר רגישותכם יוצאת הדופן. נאמר, אני לא מצליח לישון כבר שלושה לילות. לא יודע איך חוזרים לחיים רגילים. יש בכלל דבר כזה, "חיים רגילים", בלי דיוויד בואי? בסדר, אז אמשיך ללכת לעבודה, לאכול, לישון, אבל איזו מהות אמיתית נשארה בלי - הוסיפו ביטוי המעיד על קרבה - הדוכס הלבן והרזה? עכשיו צריך לחשוב טוב על התמונה המצורפת. זה יכול להיות פרופיל עצמי עגום, אבל אז אתה עף על עצמך באופן גלוי מדי. רצוי לצרף צילום של מעריצי בואי שבורי לב, שמעיד למעשה על הרגישות שלך.

ואם כל אלה לא עובדים לכם, אני ממליץ ללכת על נשק יום הדין. המוות של... הזכיר לי שוב עד כמה החיים שלנו שבריריים. ועד כמה חייבים לחיות מתוך ידיעה שכל יום הוא היום האחרון שלנו. ולכן, החלטתי לעזוב הכל וקניתי כרטיס טיסה לתאילנד. רואים את הקוקטייל הסגול שאני מחזיק ביד, על רקע הדקלים והציצים הדחוסים בביקיני זעיר? זו מחווה ל־PURPLE RAIN של פרינס. איזה גאון הוא היה. 

על הסכין

1. נישאר עם פרינס. לאיש הייתה התנגדות אובססיבית להעלאה של חומרים שלו באינטרנט. הוא תבע את כל מי שהעז לעשות את זה (כולל ישראלים). זה מוזר ומרגיז, אבל גם מובן. האיש רצה שליטה מוחלטת על היצירה שלו. רגע אחרי מותו, כשחיפשתי חומרים ביו־טיוב כדי להיזכר ולא מצאתי, נאלצתי לחזור לאלבומים המקוריים ולהקשיב. יכול להיות שהוא צדק כל הזמן.

2. מצד שני, רגע אחרי מותו הרשת הוצפה בסרטונים נדירים של הנסיך, שמספקים תענוג אמיתי. הפייבוריט שלי הוא הביצוע שלו ל"ONE OF US", הלהיט של ג'ואן אוסבורן מ־1995. פרינס חידש את השיר באלבום "EMANCIPATION", אבל כעת ניתן לצפות בגרסת ההופעה החיה שלו, שהיא מסחררת ממש. מדהים לראות כמה הוא נכנס רגשית לתוך שיר שלא הוא יצר.




3. גל דה פז מתפקדת כבר כמה שנים טובות על תקן הזמרת שמבקרי מוזיקה נשבעים בשמה, ומרבית המאזינים לא מכירים אותה. זה חייב להשתנות, וכבר משתנה. רגע לפני פסח ההרכב הנוכחי שלה, THE PAZ BAND, מילא את "בארבי", ועתה הוא מוציא אלבום חדש. שבעה שירי רוק בלוז עוצמתיים באנגלית, הבוקעים מפי הזמרת הכי ייחודית ומרגשת שפועלת כאן כרגע. אל תחמיצו.