כשנפל לידיה "נופל מחוץ לזמן", ספרו הפיוטי והעצוב כל כך של דויד גרוסמן, היא לא הייתה יכולה להניח אותו מהידיים, נשאבה אל העצב של אב שאיבד את בנו והתחברה באמצעותו לסיפור הפרטי שלה, סיפור של ילדה שאיבדה את אביה. וכשהילה כהן אלעזר הגיעה לשורה ההיא בספר, שהולכת ככה: "באוגוסט הוא מת, וכשהגיע סופו של החודש ההוא, כל הזמן חשבתי, איך אוכל לעבור לספטמבר והוא יישאר באוגוסט?" -  הבינה שמישהו דייק אותה עד כאב. "כשמישהו קרוב לך מת, אתה לא מבין איך זה שהכל בחוץ ממשיך, בעוד אצלך הכל נגמר", היא מסבירה. 

השורה הזו הפכה לשיר, והשיר הזה הפך לאלבום נפלא, "נופל מחוץ לזמן", שיוצא השבוע לחנויות (וכבר זמין להורדה באייטונס) ששני שירים ממנו – "בתוך חלום" ו"זה מול זה" - כבר יצאו החוצה וזכו להצלחה. "לא תכננתי להפוך את השירים לאלבום", היא אומרת, ספק בפליאה, אולי בהתנצלות. "פשוט התחלתי והלחנתי, ואחר כך שלחתי את השירים לדויד והוא הגיב נפלא ומשם זה התגלגל". 
 

וכמו שבספרו דויד גרוסמן הולך והולך, כמו בתוך חלום, ומנסה לפגוש את בנו המת, כך כהן אלעזר עבדה על האלבום. "הלכתי בלי לדעת מה אפגוש". 

מנקודה זו ואילך הגעגוע הפרטי של כהן אלעזר אל אביה, דוד (דדו) אלעזר ז"ל, הופך מאישי לציבורי. בדיוק כפי שהוא היה אבא שלה ושל שני אחיה, אבל גם אישיות ציבורית ולאומית, כמי שהיה אלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים ורמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים. 






 

הכאב לא עובר


 היא הייתה בת 20 כשאביה נפטר מהתקף לב, בדיוק שנתיים אחרי פרסום מסקנות ועדת אגרנט, שהמליצה על הדחתו כרמטכ"ל, תוך שהיא כותבת שאלעזר "נושא באחריות אישית, גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל".  
 

"הכאב לא עובר", היא אומרת. "הוא רק מקבל ביטוי אחר, אם זה במקצוע שלי כפסיכולוגית, ואם זה דרך המוזיקה. הקשר שלנו היה בין היתר מוזיקלי. אבא אהב לשיר ולהקשיב לשירים. לפני שנפטר למשל, הוא התחבר לשירים מתוך המחזמר 'שיער'. על אף שהיה פציפיסטי, אבא היה שומע את התקליט בלי סוף. הוא גם אהב את לאונרד כהן וג'ורג' מוסטקי והיה מושפע ממוזיקה בלקנית. הוא לא סיפר לנו על העבר שלו, וזה היה יוצא בניגון, גם באופן הדיבור וגם בשירה. בנסיעות היינו שרים בכמה קולות ובלילות הוא היה מרדים אותי ואת אחיי עם שיר ערש". 
 

לשיר ערש ההוא שהיה שר להם, כתבה מילים אחרות ולחן שמתכתב אתו, ושרה אותו בהופעותיה, יחד עם שירים נוספים שכתבה וטרם יצאו לאור. "הרגשתי שבאלבום הזה אני צריכה לתת את המקום רק לשירים מתוך 'נופל מחוץ לזמן', וזה לא יהיה נכון לערבב דברים אחרים". 
 

רק בשנים האחרונות, היא מודה, הבינה את משמעות מותו של אביה. "כשאמרו לי שהוא קורבן של המלחמה, לא אהבתי את האמירה הזו, כי לטוב ולרע הוא ניהל את המלחמה. אבל יש משהו בפתאומיות של המוות שלו, כמו חייל שנורה. ובאמת, יש משהו במה שקרה אתו אחרי המלחמה, שבהחלט קיצר את חייו". 
 

מה עוד שההלם עבורכם היה גדול פי כמה כי איבדתם אדם שהיה חזק. 

"הנוכחות שלו הייתה חזקה מאוד. לא רק פיזית. הוא היה מעט אתנו בבית, בעיקר כשכיהן בתפקידים הבכירים, ועדיין זו הייתה נוכחות מאוד משמעותית. היה לו קור רוח כזה שהשרה על כולנו תחושה של ביטחון. אני זוכרת שבגיל 12, כשהייתה לי פלטה בשיניים, היא נתקעה לי בחך ופתאום לא הצלחתי לנשום. במקרה הוא היה חולה, אז נשאר בבית. בעוד אמי לא ידעה מה לעשות עם עצמה, הוא לקח אותי בשקט למרפסת, הסתכל באיזו זווית הפלטה נתקעה ושחרר אותה. משהו בקור הרוח שלו ובשקט שלו, עבר אלי, ופתאום יכולתי לנשום". 
 

קור הרוח הזה נשמר גם אחרי מסקנות ועדת אגרנט?

"הוא נשמר בעיקר מול הציבור. הוא לא עשה עניינים, אלא בשיא האצילות כתב תזכיר אחד שבו הוא כתב את דעתו על המסקנות. זה שיא קור הרוח בעיני. ועדיין, הוא עישן בלי סוף. כל החיים הוא לקח אחריות גדולה על הכתפיים שלו. רק בשנים האחרונות אני יכולה לחשוב על השליחות שלו. החיים שלו דחוסים ל־50 שנה מאוד משמעותיות. הוא היה שם בעיתוי הזה של מדינה בהפתעה עם מלחמה קשה. ואולי המזל של כולנו שהוא היה שם. מעולם הוא לא הרגיש שחבל שהוא היה שם. הוא רק היה מאוד מתוסכל מכך שהממשלה והוועדה לא מעריכות את הניהול שלו של המלחמה שלו ואת המהפך שהתרחש במהלכה, שהרבה מזה היה הודות לשיקולים שלו ולקבלת ההחלטות שלו". 
 

את לא חוששת שהאלבום הזה יוצא ממך והופך מזוהה עם אביך? 

"אני יודעת שהאובדן של דויד גרוסמן מדבר לאנשים. גם האובדן שלי. ועדיין הייתי רוצה שיתייחסו לאלבום כעומד בפני עצמו. הרי יצירת אמנות שווה, גם אם היא לא עומדת בקונטקסט מסוים. אני מאמינה שהטקסטים מחברים כל אחד לגעגועים ולכאבים הפרטיים שלו. אני זוכרת שכשהגעתי למעבד הראשון של האלבום, הוא לא הבין מאיפה אני נופלת עליו אחרי העבודה שלו עם כל הזמרים הצעירים מ'כוכב נולד'. פתאום אני, עם השקט והמלודיה הזו. אבל לאט־לאט זה פתח אצלו דברים. זו הגאונות של דויד גרוסמן, שנוגע בצורה אינטימית באותם מקומות ששם אתה מרגיש שמשהו אבד לך, ובמקביל משהו נולד לך". 
 

טוב, זה חלק מהמדינה שלנו שהולכת שלובת ידיים עם הכאב. 

"מי שלא יודע לכאוב, לא יודע לשמוח. זה הולך ביחד. גם אם אתה לא רוצה להרגיש עצוב, זה הרי חלק ממנעד הרגשות. לא חייבים להיקבר לתוך הכאב, אלא לחיות אותו".