אני טוען תמיד שדברים מתחברים באופן מיסטי זה לזה", אומר נשיא בית הספר “רימון", יהודה עדר (64), על "עולה ירח", אלבומו השני. השם מזכיר הן את אולפני “לונה", שבהם הוקלט, והן את “ירח", האלבום המיתולוגי שלפני כרבע מאה הפיק מוזיקלית לזמר שלמה ארצי. את השיר “עולה ירח" כתב עדר כבר לפני למעלה מ־30 שנה, ולדבריו “יש בו מה'דודאיות' של להקת ‘דודה', שבה פעלתי, מבחינת האנרגיה  והכיף".
 

היכן הוא הסתתר כל השנים?

“אצלי במגירה. מדי פעם הייתי מוציא אותו ולא מצליח לסיים. כך עד שבהכנות לאלבום החדש צלצלתי לשמרית אור, חברתי הטובה, המלמדת אצלנו ברימון. השורות ‘עולה המתח עולה/ הראש שלי כל כך מלא' הן לגמרי שלה.
 

“יש כאן חתיכת סיפור", מעורר עדר את סקרנותי, “כשנודע שעומדים להרוס את המבנה הישן של ‘לונה' בשכונת מונטיפיורי, היכן שהוקלטו כמה אלבומים שהיו לציוני דרך ובו גם היה חדר חזרות, שבו נהגתי לנגן עם הבנים שלי, אלון ונדב, וגם עם הנגנים שלי, החלטנו להנציח את זה בהקלטת אלבום. איתן הביא למקום המט ליפול קונסולה במשקל חצי טון מ'בטי בם' ויאללה - מקליטים אלבום".


איתן, אם לא ניחשתם, הוא איתן גדרון, חברו של עדר מאז להקת הנח"ל וימי “תמוז" העליזים ועד הלום. יחד הם בקבוצת יצירה עם הרי ליפשיץ, יד ימינו של עדר בהקמת רימון, וגיסו, שכתב כמחצית משירי האלבום; ונגניו הנאמנים גילי מאיר (גיטרות) והוד שריד (תופים). עם המוצר המוגמר לא מיהר עדר להדפיס אלבום - הוא חש שעליו "להתבשל" איתו. לצורך העניין צירף אליו, כעבור לא מעט זמן, את אייל ליאון קצב כשותף להפקה המוזיקלית.

עטיפת האלבום "עולה ירח" של יהודה עדר. צילום: יח"צ

 

עברו יותר מ־30 שנה מאז “תמוז" ועד שהוצאת ב־2007 את אלבום הבכורה שלך, “מר גרוסבארד היקר", ובו סירבת עדיין לקרוא לעצמך "זמר". וכעת?

“כעת, אני כבר מרשה לעצמי לקרוא לי זמר, לאחר שבהקלטת האלבום החדש הרגשתי משוחרר בכל הנוגע לזמרות. מכיוון שכך, נראה לי שהאלבום הבא שלי, שהשירים שלו כבר כתובים, יקרה מהר מאוד".
 

גם בו תחדש שיר של בוב דילן כפי שעשית בשני אלבומיך?

“לא בטוח, אבל בעיני דילן הוא הגדול מכולם ואני רואה בו האיש הכי קרוב אלי ביצירה העולמית. כל מה שהוא אומר מדבר אלי, גם בתקופות הגרועות שלו, וזאת גם אם אצלי בבית לא בדיוק מסכימים איתי בנושא הזה. דילן אצלי בראש ואיתו פול סיימון, רנדי ניומן וכמובן ליאונרד כהן".
 

זה עניין של גיל?

“לא, זה משהו על־זמני שמזדהים איתו. היית צריך לראות איך שבאיחוד החלקי של ‘תמוז', בהשקת האלבום החדש שלי ב'זאפה', ניגשו חבר'ה שעוד לא נולדו בתקופת ‘תמוז', וביקשו שנחתום להם על האלבום היחיד של הלהקה. אני לא מנותק ויכול לשמוע את ביונסה או את ריהאנה, אבל הזמרים שהזכרתי הם חלק מתעודת הזהות שלי".
  


"זיהיתי את הכישרון". מרינה מקסימיליאן. צילום: רן בי

 

בקרוב: האיחוד 

ברשימת שירי האלבום נמצא גם “שדות גולדברג",  קאבר לשיר “ילדתי שלי" של מאיר אריאל, שאותו מבצע עדר כדואט עם מרינה מקסימיליאן. “גם כאן יש סיפור", הוא אומר, “ב־2009, כשהפקתי את המופע לציון עשור למותו של מאיר, הזמנתי את מרינה לבצע בו את השיר. יום לפני היא אמרה שיש לה מתנה בשבילי - שאצטרף אליה בשירה. יצא שם אחד הדברים הכי קסומים שעשיתי בחיים. מרינה הייתה תלמידה שלי מגיל 16, ולא ברימון. נהיה בינינו קשר מאוד קרוב של יצירה. כבר אז זיהיתי את הכישרון שלה ואמרתי להורים שלה שיש להם בת כוכבת".

למרות זאת, עדיין לא ראינו את הפריצה הגדולה שלה.

“מרינה נמצאת בדיוק במקום שבו היא צריכה להיות. יש לה הדרך שלה והזמן שלה, בלי לעשות לעצמה הנחות כלשהן. היא פשוט נפלאה בעיני".
 

עד כמה גדול הגעגוע שלך למאיר אריאל וכמה הוא חסר לזמר העברי?

“זה לא רק הגעגוע שלי אליו. מזה 16 שנה אני מפיק את המופעים לזכרו והקהל נוהר אליהם. קל להבחין שם איך שעם המוזיקה שלו הוא חי ובועט, כשזמרים צעירים באים לשיר את השירים שלו". 
 

מאין בא השיר “חוסר צדק חברתי"? לא מאוחר לצאת איתו כמעט חמש שנים מאז המחאה הגדולה של 2011?

“אולי תתפלא, אבל כתבתי את השיר עוד לפני המחאה ההיא. למישהו יש בעיה עם מישהי, שרוצה לעזוב אותו. כשלא נעים לו לדבר על עצמו, הוא משתמש בססמאות על אנחנו".
 

בעודך על סף גיל גמלאות, אתה בועט כאן רוקנרול לא פחות מפעם. לא מתמתנים עם הגיל?

“נורא הצחיק אותי כששמעתי חברים שלי מתלוננים שחסר באלבום הזה יישוב הדעת שהיה אמור לבוא עם הגיל בעוד שאני ממשיך לבעוט את המוזיקה הזאת".
 

רוקנרול לנצח?

“לחלוטין. זה ממש ככה. אני מבטיח שבהופעה הבאה שלי עם הנגנים שאיתי, אכסח את הצורה במה שאשיר. זה כיף אדיר כשבאה האנרגיה של הרוקנרול עם כל הבעיטה שבה".
 

לבסוף, האם יהיה איחוד של “תמוז"?

“כן, אנחנו רוצים מאוד. הסיכויים גדולים, ויש לקראת זה הרבה אהבה והרבה רצון".