“לא ידעתי כמה השירים שלנו טובים עד ששמעתי אותה שרה אותם"
(איירה גרשווין על אלה פיצג'רלד)

תעצמו עיניים. ותקשיבו לה. לקולה המתוק. הנעים. המתנגן. המתרונן. ועכשיו תפקחו אותן ותביטו בה. תסתכלו עליה היטב. היא לא באמת מה שחשבתם. בשיער קצר. עם סיגריה בין אצבעותיה. וחצאית שחושפת רגליים. היא אישה עצמאית. חזקה. דומיננטית. שולטת בחייה. ופורצת דרך עבור נשים רבות אחרות. הרבה יותר מרק זמרת ג'אז.

באמצע המאה ה־20 אלה פיצג'רלד הייתה מגדלור שהפיץ אור למרחק. האהבה אליה חצתה גבולות. שיריה חיברו בין שחורים ללבנים. היא מכרה עשרות מיליוני תקליטים, קטפה פרסים רבים, הופיעה עם מיטב הזמרים, ולא פחות חשוב, הלחינה את שיריה ולא רק ביצעה אותם. הקריירה שלה השתרעה על פני למעלה מחצי מאה. הקול שלה היה ענק. האלתורים שלה, הפרשנות שנתנה לשיריה, היו משובבי נפש. והיא תמיד חייכה. גם כשכאב לה. גם כשגופה בגד בה. החיוך הגדול שלה כיסה על הכל. עד שאזל מפניה. לפני 20 שנה בדיוק.

אלה ג'יין פיצג'רלד נולדה ב־25 באפריל 1917, בניופורט ניוז שבמדינת וירג'יניה, ימים ספורים אחרי שארצות הברית שלחה את חייליה אל התופת של מלחמת העולם הראשונה. הפצע האישי של פיצג'רלד עצמה נוצר מוקדם מאוד. אביה, ויליאם פיצג'רלד, נטש אותה ואת אמה, טמפרנס (או "טמפי"), כשהייתה רק בת 3. השתיים עקרו לרחוב קלינטון בעיר יונקרס שבמדינת ניו יורק יחד עם החבר החדש של אמא, ג'ו דה סילבה, ועד מהרה נוספה גם האחות פרנסס למשפחה. טמפי מצאה את פרנסתה במכבסה אוטומטית וכטבחית בקייטרינג, וג'ו חפר תעלות ניקוז וגם היה נהג לעת מצוא. המצב הכלכלי היה בכי רע וגם אלה הקטנה ניסתה לעזור. בשעות שאחרי לימודיה בבית הספר קיבלה כמה גרושים מבית הבושת שבסביבה כדי להתריע מפני פשיטות משטרה.

היא הייתה ילדה שמחה ומלאת אנרגיה, טומבוי שאוהבת לשחק כדורסל ובייסבול ושרה מגיל צעיר, בדיוק כמו אמה. הופעותיה הראשונות היו, איך לא, בכנסיות שבעיר. את המוזיקה ינקה מהרדיו. כשבגרה מעט, נסעה עם חברה הטוב צ'רלס לרקוד במועדונים שבהארלם. מדי פעם היו עושים מזה קצת כסף.

כשהייתה אלה בת 15 נפטרה אמה טמפי, כנראה מהתקף לב (פיצג'רלד עצמה טענה שבתאונת דרכים). ההלם היה גדול. ואם לא די בכך, היחסים עם אביה החורג הידרדרו. אומרים שהתחיל לשתות. אולי גם הכה את בתו. בסופו של דבר, פיצג'רלד עקרה להארלם, לגור עם דודתה וירג'יניה. כשג'ו נפטר, אף הוא מהתקף לב, הצטרפה גם אחותה החורגת פרנסס. החיים לא היו פשוטים. היא עזבה את הלימודים, הסתבכה בהימורים, נעצרה, נשלחה לבית ספר מיוחד לנערות, עברה שם התעללות וחזרה הביתה. מעולם לא דיברה על כך.

ב־21 בנובמבר 1934, כשהיא בת 17 בלבד, זכתה בתחרות חובבים באולם "אפולו", כששרה את "ג'ודי" של הזמרת שהעריצה, קוני בוסוול, סולנית האחיות בוסוול. הקהל, לתדהמתה, דרש הדרן. הנערה הביישנית שרה שיר נוסף של האחיות וקיבלה את הפרס הראשון, 25 דולר. "ידעתי", תספר מאוחר יותר, "שאני רוצה לשיר מול קהל למשך שארית חיי". אגדה נולדה.




עשו לה את המוות


בני קרטר ניגן באותו לילה בסקסופון. הוא התפעל והפך לחבר קרוב שדוחף ועוזר לקשור קשרים. כעבור כמה חודשים תכיר פיצג'רלד גם את מתופף הסווינג צ'יק ווב, האיש ששינה את חייה ואף נתן לה מחסה בביתו. היא למדה ממנו כיצד להופיע על במה, הצטרפה לתזמורתו והוציאה, בגיל 19, תקליט ראשון שלא זכה להצלחה. בסאבוי, אולם הנשף הגדול בעולם, מאות רקדו באמצע שנות ה־30 בסגנון הביבופ כשפיצג'רלד מחקה מולם בכישרון כלי נגינה. היא כבר הכירה אז את החצוצרן דיזי גילספי ואחר כך התוודעה לפסנתרן טדי ווילסון, ועוד מעט תתאחד עם תזמורתו של הקלרניתן בני גודמן וגם אשף הקלידים קאונט בייסי יהפוך לשותף לדרך. אבל לפני כן היא הקליטה שיר ילדים ישן נושן בן 60 שנה בשם A-Tisket, A-Tasket שעיבדה מוזיקלית בכוחות עצמה. לפתע, בגיל 21, היה לה להיט ענק, שרשם מכירות של מיליון עותקים ושהה 17 שבועות בראש מצעד הפזמונים האמריקאי. אלה פיצג'רלד הייתה כוכבת. והייתה לה גם תזמורת משלה.

עם התזמורת שלה הקליטה פיצג'רלד עד תחילת מלחמת העולם 150 שירים (שכינתה, באירוניה מושחזת, "שירים מתקתקים לשימוש חד־פעמי"), אך הנגנים התגייסו רק אחרי שדאגו לעשות לה את המוות. היא, בינתיים, עברה לשיר סולו, מצאה אהבה ונישאה לבני קורנגי, אבל אחרי שגילתה שהוא סוחר סמים, עזבה אותו. ב־1946 הכירה את הבסיסט ריי בראון, התחתנה איתו ואימצה עמו את ריי בראון ג'וניור, אחיינה, הבן של אחותה פרנסס, שחיבר בינה לבין המפיק היהודי האגדי נורמן גרנץ, לימים מנהלה האישי והאדם שיהפוך אותה לכוכבת בינלאומית.

בינג קרוסבי. צילום: Hulton Archivegetty Imagesבינג קרוסבי. צילום: Hulton Archivegetty Images

היא עזבה את חברת התקליטים שלה ועברה ל־Verve של גרנץ. ההקלטות שלה עם לואי ארמסטרונג, חקיין מוכשר אף הוא של כלי נגינה, באותה חברה, הן נכסי צאן ברזל. וגם ההקלטות הנפלאות עם דיוק אלינגטון. מאמצע שנות ה־50, אחרי שנפרדה מריי (אבל נשארה חברתו הטובה), ביצעה גרסאות מחודשות לקלאסיקות של קול פורטר, ג'ורג' ואיירה גרשווין, דיוק אלינגטון ואיווה ברלין בסדרת ה־Song Books הבלתי נשכחת וסיירה ברחבי העולם למרות פחד הטיסה שלה. בין השאר, הגיעה גם לישראל באפריל 1961 עם ריי בראון ושלישיית אוסקר פיטרסון והופיעה בהיכל התרבות, אך הקהל לא ממש הגיע והיא עזבה את הארץ מאוכזבת. היא נחתה גם בטלוויזיה וזכתה למחמאות מקיר אל קיר. "אלה היא הגדולה מכולם", קבע למשל הזמר בינג קרוסבי, אחרי שצפה בה בקליפורניה.





"רק זמרת בלדות"



אבל את הדחיפה הגדולה ביותר לקריירה שלה קיבלה פיצג'רלד מלא אחרת מאשר מרילין מונרו, שטלפנה לבעלי המועדון הניו יורקי "מוקמבו" והבטיחה לו שאם ייתן לכוכבת הג'אז להופיע אצלו (אלה היו, לא לשכוח, שנות ה־50 שתססו במאבק לשוויון זכויות לשחורים), היא תגיע בכל ערב למועדון שלו. מונרו קיימה את הבטחתה, ופיצג'רלד כבשה את ארצות הברית סופית.

מרילין מונרו. צילום: Keystonegetty Imagesמרילין מונרו. צילום: Keystonegetty Images

ב־58', שנה אחרי שנטען כי נישאה לתור אינר לארסן הנורווגי ועזבה אותו כשהסתבך בפלילים, פיצג'רלד אף זכתה להיות האפרו־אמריקאית הראשונה בהיסטוריה שנטלה שני פרסי גראמי. היא הייתה שאפתנית וחרוצה מאוד ורצתה להצליח כמעט בכל מחיר, תוך שהיא בוחרת בקפידה (ורושמת בפנקסה) את הלהיטים שיכבשו את לב הקהל. היא לא בחלה אפילו בשירי הפופ של הביטלס או במלודיות הממכרות של ברט בכרך והופיעה עם הזמרים הגדולים ביותר, מנט קינג קול, דרך טום ג'ונס ועד פרנק סינטרה, אך תמיד נותרה צנועה. "אני רק זמרת בלדות", כך הגדירה את עצמה.

פיצג'רלד עבדה קשה. קשה מדי. הגוף אותת לה, אך ספק אם הקשיבה לו. עיניה היו רגישות מאוד, וכשצלם בלונדון בשנות ה־60 הבזיק בפלאש, זעקה מכאב. ראייתה הלכה והתעמעמה עם השנים, אף שעברה ניתוח להסרת קטרקט ב־1971. היא סבלה גם מסוכרת, שבסופו של דבר תגרום לה לאבד את מאור עיניה. ב־86', כמעט בת 70, עברה ניתוח לב פתוח.

ובכל זאת, ואף שקולה נחלש גם הוא, התעקשה להמשיך להופיע וגם להקליט. אלבומה האחרון הוקלט ב־89', והופעתה האחרונה התקיימה שנתיים אחר כך בקרנגי הול שבניו יורק. ב־93' נכרתו שתי רגליה בשל אותה סוכרת ארורה. וכעבור שלוש שנים, בגיל 79, בבוורלי הילס, הלכה לעולמה. העולם ביכה אותה, אבל ימשיך להאזין לקולה הנפלא, הצלול, שלוש אוקטבות מלאות של ג'אז, סווינג, ביבופ, ברזילאי, קאנטרי ופופ.