את הפגישה עם דני גרנות קבענו בביתו במרכז רמת גן, שבו גם נמצא האולפן הביתי שלו - תכלית חייו בשנים האחרונות. בדלת הכניסה לבית מקבל את פנינו טופי, החתול של גרנות, שממלא, לדבריו, את מקומה של בת זוג. הפגישה עם דני (67), גרוש בשלישית ואב לשניים (מתן, בנו מתרצה גרנות ז"ל, מנהל המכללה לתקשורת ופרסום ACC, ועדן, בנו מאשתו השלישית סיגל), הייתה מעין המשך ללהיטו האלמותי "מר נרקיס": שערו הארוך הצחיר כלבנה, תווי הפנים נותרו כשהיו, והקול, מחוספס מסיגריות, התבגר אך נותר סימן ההיכר שלו.

שגרת יומו של גרנות אינה סוערת במיוחד: הוא קם בבוקר, מסדר את הבית וניגש לעבוד על המוזיקה שלו עד השעות הקטנות של הלילה, כשבארונו מצויים עשרות אלבומים שלמים שגנז והחליט לא להוציא לאור, מצבור של 30 שנות יצירה שטרם נחשפו לקהל. רגע לפני שהתחלנו את הראיון הוא הושיט לי גיטרה וביקש לראות כיצד אני מנגן, על מנת שיוכל להיפתח בפני. "המוזיקה היא שפותחת את הלב שלי", הסביר. ניגנתי עבורו בצליעה קלה את "סיגל" של אריס סאן, ו"עברתי" את שלב הטרום ראיון.

עכשיו מותר לשאול מה שלומך בימים אלה?
"אני עובר מבכי לצחוק, מצחוק לבכי, אלו החיים".

לאן נעלמת?
"מעולם לא נעלמתי. אני תמיד עובד באולפן על שירים חדשים ויצירות חדשות".

מעל 30 שנה שלא יצאת במופע חדש. לאורך השנים לא הייתה חסרה לך הבמה?
"לא, כי בשבילי הלב הוא היצירה. ככל שאתה נכנס ליצירה, אתה מבין ששם זה השיא, כמו ילד שנולד. זה עניין והתאים לי. להופיע, אתה בסופו של דבר חוזר על מה שעשית. זה בסדר, במידה, אבל היצירה ממלאת לי את היום יותר ויותר".

מתי תחזור להופיע?
"אני היום יותר שלם עם להופיע, יותר בעד. אם ייצא משהו עם הפרויקט החדש שאני עובד עליו אז אשמח להופיע. אבל לא חלטורה, אלא משהו מקצועי".

ואז החלטתי להיעלם

גרנות, במקור גרינשפון, נולד בחיפה וכבר מגיל צעיר נמשך למוזיקה. "בגיל 12־13, בגן העיר חיפה, התחלתי לנגן בגיטרה כמו כל דביל ממוצע", הוא מספר. "ניגנתי עם החבר'ה מה שאהבנו לשמוע ולשיר בזמנו, בעיקר שירים של האחים אברלי (מזמזם את 'Bye Bye Love') ושירים של התרנגולים, גשר הירקון וכו'. אני אוהב הכל: קלאסית, רוק'נרול ועם הזמן 'היתרבתתי'".

את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד הדרום והפך במהרה לסולן הלהקה עם להיט הסולו הראשון שלו במסגרתה: "לאהוב את החיים", שיצא ב־1968. באותה תקופה השתתף ב"תשואות ראשונות", תוכנית כישרונות הצעירים של שנות ה־60, כחלק מצמד "12 המיתרים" יחד עם אלכס טלמור.

לאחר שחרורו הוציא תקליט מצליח משירי רחל עם חוה אלברשטיין, השתתף בהצגה המוזיקלית המצליחה "ירושלים שלי" (לצד כוכבים כמוטי פליישר, יאיר קלינגר וגאולה נוני ז"ל), וב־1970 הוציא את אלבומו הראשון, שזכה להצלחה מסחררת. לאורך הסבנטיז הוא השתתף בפסטיבלים ובמופעים שונים והוציא שלל להיטים: "מר נרקיס", "חרוזי ביניים", "זה חוזר", "רק על עצמי", "האומנם", "מי האיש", "ככה פתאום", "ברברה" ועוד.

בימי תהילתו נחשב לסטאר ענק בשמי הפופ הישראלי. הוא כיכב על שערי המגזינים "להיטון" ו"לאישה" ובמדורי הרכילות, קיבל שקים של מכתבי מעריצים (ובעיקר מעריצות), השתתף בכל תוכנית מוזיקה אפשרית ברדיו ובטלוויזיה (שהייתה בחיתוליה) ונשא את התואר הכבד "אליל נוער".

בשלהי כוכבותו נשא לאישה את תרצה גרנות ז"ל - כוהנת הקריאייטיב והפרסום הישראלי, שהפכה גם לשותפתו ליצירה המוזיקלית, כשכתבה טקסטים והוא הלחין. בני הזוג התגרשו בתחילת שנות ה־90 אך נותרו בקשר הדוק עד פטירתה של תרצה ממחלת הסרטן ב־2010.

מאז מקדיש גרנות את חייו בהערצה עזה וטוטאלית לאשתו לשעבר, ובימים אלה מתכנן את הקאמבק שלו אל קדמת הבמה, והחזון הגדול שלו הוא הפצת שיריה של תרצה לקהל הרחב. בימים אלה סיים לגייס מימון "הד־סטארט" לאלבום חדש - "דני גרנות שר תרצה גרנות", אלבום שבו הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית את שיריה מתוך מטרה לשמר זכרה גם דרך השירים.

כשנפגשנו בעבר, דיברנו על אינטרנט ועל הד־סטארט ולא היית מחסידי הקדמה, מה גרם לשינוי?
"קודם כל, הכרתי את עפרה פרידמן, שהיא מפיקה ופסלת, והתחלנו לעבוד ביחד: עבדנו על אלבום, וצילמנו אנשים פה באולפן, ומתוך זה נפל האסימון שהגיע הזמן לעשות את הפרויקט של תרצה".

אז אתה בעד הד־סטארט?
"כמובן, גם בעד הפייסבוק. כל יום אני פוגש חבר אחר מהפייסבוק. כל יום בא אלי חבר מהפייסבוק ואני מכין לו קפה. כל היצירה שלי נולדת דרך הפייסבוק".

כשהתחלת את הדרך, חברות התקליטים היו המכריעות לגבי הוצאת אלבום לאמן. כיום זה האדם "הפשוט" מהבית שמחליט אם לממן אלבום לאמן או לא.

מה דעתך בנושא?
"תראה, כשעשיתי את התקליט הראשון ב־CBS, הם כבר רצו אלבום שני, כשבכלל לא ידעתי מי אני ומה אני, הייתי כמו עובר, והם אמרו לי 'תעשה את זה ותעשה את זה', אז נפרדנו".

אז למעשה היית כמו מריונטה שלהם?
"למה מריונטה? זה לא 'תעשה את זה'. צריך לגדל יוצר. בגלל זה אני עובד הרבה מאוד עם אנשים על יצירה".

נהנית מהתהילה?
"ממש לא".

היית חלק מהבוהמה? סקס, סמים ורוק'נרול?
"מעולם לא נגעתי בסמים, וגם לא הייתי רווק הולל. אהבתי להתמקד ביצירה שזה העיקר ולא להתעסק בשטויות".

בתחילת שנות ה־80 החלטת "להיעלם" מהתודעה ומהתקשורת. מדוע?
"תרצה הציעה לי. מאותו רגע שהחלטתי לעזוב את הבמה ואת כל מה שהיה, פתחתי אולפן מחתרתי עם אמנון ילון - 'אמדן', שמוקם באזור כיכר מסריק ושם למעשה הכרנו את החברים של נטאשה, שם הם גדלו. לא היה להם אוכל, הבאתי להם אוכל, אני זוכר שהבאתי לארקדי נעליים כי לא היה לו כסף לקנות, נתתי למיכה לישון אצלי כשלא היה לו איפה לגור ולא היה לו כסף לשכר דירה, שילמתי להם ערבות לדירה, הם היו כמו ילדים שלי. ארקדי נשאר חבר שלי עד היום. עשינו ביחד אלבום ילדים שלא יצא".

הם הציעו לך בראשית דרכם להצטרף אליהם, לא מתחרט שסירבת?
"לא, בדיוק יצאתי ממסע ההופעות שלי והתמקדתי באולפן. כשעזבתי, עזבתי. הם היו צריכים להיות על הבמה. אני זוכר לילה אחד שבו ארקדי הגיע אלי בלילה וישבנו כל הלילה לכתוב יחד את השיר "לא ממהר לשום מקום". כתבנו יחד גם אלבום ילדים שעוד לא יצא. ארקדי הציל אותי מהשעות הבודדות אחרי שתרצה הלכה לעולמה. אני מודה לו על זה".

השיר שלא נגמר

כמעט לאורך כל הקריירה שלו ליוותה אותו תרצה, רעייתו ולאחר מכן גרושתו. "הייתה לי הופעה בקיבוץ, אני זוכר, ומשם הלכתי למסיבה אצל איש קול ישראל, בני דודקביץ', בפתח תקווה", הוא חוזר אל רגעי היכרותם. "אני זוכר שנכנסתי לחדר, נתקלנו בעיניים ואז חזרנו אלי הביתה וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. זה היה משהו חזק".

כמה זמן הייתם נשואים?
"היינו נשואים כ־14 שנה, אבל חיינו יחד כ־15 שנים. גם כשנפרדנו, נשארנו נשואים אפילו שהיינו בקשר עם אחרים. נשארנו בקשר חזק עד יומה האחרון".

היית נשוי שלוש פעמים, אבל על תרצה אתה מדבר בהערצה, שלא לומר סגידה.

"תרצה הייתה אהבת חיי. היה משהו כלוא בה. בשבילי הקשר עם תרצה היה סופי, עד הרגע, כשאנחנו יושבים כאן, היא חיה בתוכי".

למה נפרדתם?
"תרצה הייתה מאוד חכמה. היא ידעה מה שצריך לעשות ואני הקשבתי לה. היא ידעה שצריך להיפרד ושכל אחד ייפתח קצת לחיים, ונשארנו יחד עד יומה האחרון".

הייתה קשה לך הפרידה ממנה?
"אני חי אותה כל יום".

היום אתה בקשר רומנטי?
"היום אני בקשר רומנטי רק עם טופי (החתול שלו). אני מכין לו קפה בבוקר, הולך לישון איתו. טוב לי".

כמה זמן אתה עובד על האלבום?
"עובד כשש שנים לפרקים על האלבום. הוא בדרך להיות מוכן, יש עוד המון שירים שעוד לא הגענו אליהם. אני חושב לעשות סדרה של שלושה־ארבעה אלבומים".

אתה רואה בזה סגירת מעגל שלך איתה?
"לא, פתיחת מעגל. אצלי כל הזמן המעגל הזה קיים, כי השירים שלה אף פעם לא נגמרים".

אתה פרפקציוניסט?
"מאוד".

כמה אלבומים גנוזים מסתתרים אצלך במגירה?
"עשרות אלבומים, מחזות זמר ועוד".

למה אתה לא מוציא אותם?
"לא קרה משהו, אז בשביל מה להוציא? אולי עכשיו קורה משהו של געגוע".

מתי הוצאת לשוק אלבום לאחרונה?
"לפני כמה שנים הוצאתי אלבום בשם 'אישה לשעה' ומכרתי אותו רק בחנות ירקות ולא בחנויות. בנוסף, הוצאתי לפני כשמונה חודשים אלבום באינטרנט בלבד".

למה חנות ירקות?
"ליד כיכר מסריק הייתה חנות ירקות ורציתי למכור שם את האלבום. מזל שהוא נמכר באופן מינורי. אני לא שלם איתו".

קשה לחיות פה

באמצע גרנות תפס את הגיטרה ובספונטניות של רגע ביצע למולי את "מר נרקיס", להיטו הגדול ביותר, שאותו לא ביצע קרוב ל־40 שנה. החיוך שהציף את פניו כשחזר לנוסטלגיה שהוא התרחק ממנה שנים רבות, הדליק את הניצוץ בעיניו שכן, הוא מוכן לחזור לקדמת הבמה. עכשיו זה קורה, והאלבום "דני גרנות שר תרצה גרנות" יושק רשמית בבית היוצר של אקו"ם בנמל תל אביב ב־19 בנובמבר בשעה שמונה וחצי בערב.

אתה מתגעגע לתקופה שהיית בה בטופ?
"אני לא רייטינג, אני לא מחפש רייטינג. אני אוהב את זה אבל זה לא ממש משנה לי".

מה קרה לדני ההוא?
"אני עדיין אותו דני. גם אם נעלמתי למשך 30 שנה, עדיין נתווספו דברים. מכל מלמדי השכלתי. אני אוהב פחות להתעסק בדני, בגלל זה אני אוהב לעסוק בפרויקט תרצה ולא להתעסק בדני".

מה דני גרנות של היום היה אומר לדני של פעם?
"טוב שלמדת וזזת הצדה, כמו השיר של יובב כץ: 'עוד שיר חדש אכתוב במסתרים'. תהיה בשקט, תלמד עוד ועוד ותעשה".

אין לך חרטות בנוגע לקריירה?
"שום חרטות. סמכתי על תרצה".

אתה מאמין עוד בכוחם של הרדיו והטלוויזיה כבעלי הכרעה על קריירה של אמנים?
"אני מאמין בבני אדם. כל החיים שלי זה השירים שליוו אותי. אני אוהב בני אדם. אני נהנה לא להיות עם רייטינג".

ואם לא ישמיעו את הפרויקט?
"אני מאוד רוצה שישמיעו. כי זה לא אני, זו תרצה. יש לי תפקיד להביא תרבות ואני מביא את המאסטר של התרבות, את תרצה. מה יש לנו מלבד תרבות? אתה יודע שאני כמעט לא יוצא מהבית?".

למה?
"כי אני עובד כל הזמן על היצירה שלי, מהבוקר ועד הלילה".

כשאתה הולך ברחוב מזהים אותך?
"פה ושם, אל תשכח שאני לא ברייטינג".

מה אמרו לך?
"אני מחפש חברים ולא אנשים שיגידו לי לאן נעלמתי".

מה דעתך על המצב החברתי במדינה?
"קשה לחיות פה".

מצבם של האמנים הוותיקים, כאלה שהחלו איתך את הדרך, עומד על סדר היום. יש לך פתרון לבעייתיות?
"תשמע, מאוד כואב לי על גבי שושן ז"ל. קבענו שהוא יבוא אלי להקליט תריסר שירים חדשים, אבל הוא שם קץ לחייו לפני פגישתנו. כאמן, אתה צריך תמיד לעשות. לא לחשוב אם יאהבו או לא יאהבו. תתמקד אך ורק ביצירה. תמיד תחפש שירים חדשים, אל תפחד לטעות, תחפש את מה שלא דומה, תחפש את האחר".

איזו מוזיקה אתה שומע בימים אלה?
"אני אוהב מאוד לשמוע בבוקר את באך, ואחרי כן כל דבר טוב: אני אוהב את אביתר בנאי, שלמה ארצי, יהודה פוליקר, מתי כספי וסליחה אם אני לא אוהב מישהו. אני אוהב את הטובים".

ומה זה לא טובים?
"יש המון רדידות. הרדידות לא עוברת לי טוב באוזן. אני אוהב משהו שמחדש לי, איכות שחודרת. אני משתדל להבין את המקום הזה ולעשות את העבודה עם אנשים בנקי, זו היצירה, תחוש את הדברים מסביב ולפיהם תיצור".

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?
"את השיר הבא".

מה החלום שלך?
"שישמעו את האלבום".