חברי להקת טיפקס התארחו באולפן של גבי גזית ב"רדיו ללא הפסקה 103FM", במסגרת פינת המוזיקה השבועית של דודי פטימר. עם הסולן קובי אוז ניגנו הבסיסט גל פרמן, הגיטריסט רמי יוספוב, ושחר ימפולסקי על האקורדיון, שביצעו ארבעה משיריהם: "התחנה הישנה", "בתוך נייר עיתון", "יש לי חברה" ו"זמנים קטנים". במהלך "התחנה הישנה" אמר אוז: "חוזרים ביחד לימים של פעם, כשהיינו נפגשים במקום מהביל לפני שכל אחד העביר את המוח שלו למיקור חוץ וכל אחד התחבא באייפונו, לפטופו, ג'יפונו ואייפדו. היינו פעם אנשים באמת. אומרים שהשיר הזה נבואי כי הוא אומר שהתחנה היא מדינה אחרת ויש שאומרים שזה מה שהיא הפכה להיות".

על השיר "אנשים בתוך נייר עיתון" סיפר אוז: "אני לא יכול להסתובב כמעט 'על אזרחי' תמיד אני מרגיש איכשהו 'בתפקיד'. יש לי איזו חוויה כפרית כזו תל אביבית. יש לי דף גמרא בבוקר ואז אני הולך לפה ולשם ברגל ומדי פעם מגיע לי איזה שיר לראש. ואז אני מקליט אותו לתוך הטלפון, משמיע אותו לחברים ושואל אם הם מכירים אותו. אם הם לא מכירים אותו כנראה שהוא חדש. זה כמו שנתקע לך שיר מהרדיו כבר חדש. כדי שלא תהיה לי השראה בכלל ואוכל להרגיש חופשי, אני שומע חדשות באוזניות וכל ההשראה עפה לי ואני מרגיש אזרח מהשורה, אדם חופשי. ואז חשבתי לעצמי בוא נכתוב שיר שהוא כמו מבזק חדשות הכי מטורף בעולם, שהוא כמו מין חד-גדיא כזה שלא נגמר, שיש בו את כל המצוקות שלנו, אבל סוריאליסטי לאללה, ובסוף יצא ריאליסטי".




"כתבתי עד היום מאות שירים אבל לטיפקס יש 27 שירים שכולם מכירים, להיטים מוכחים שמחכים להם, שאתה לא יכול לצאת מההופעה בלי לבצע, אתה חייב", אמר אוז. "יש לנו שירים שנשמעים להיט מהאזנה ראשונה כי אנחנו מוכרים, הצליל שלנו מוכר. הוא חלק מההאזנה הרדיופונית. כשאתה שומע את האקורדיון שלנו או את הצליל האלקטרוני אתה יודע שזה אנחנו. זה מעין 'סימן רשום' שלנו. אבל אנחנו עושים את זה בטבעיות. בכל פעם שאנחנו ניגשים להקליט אלבום חדש אנחנו אומרים שהעם נעשה אלבום לגמרי אחר. אחר, כי באים ממקום אחר, ובסוף נהיה אלבום של טיפקס, ככה זה יוצא".

"טיפקס קמה בשדרות מתוך שיתוף עם קיבוצי שער הנגב", חזר אוז לתחילת הדרך של הלהקה. "הייתי אורגניסט בלהקת 'שפתיים' ויחד עם שלושה קיבוצניקים החלטנו להקים להקה שתמחק את הגבולות בינינו. אז אפשר לשמוע במוזיקה שלנו אקורדיון כמעט פלמ"חניקי ומצד שני המון השפעות של להקת 'שפתיים' ומוזיקה צפון-אפריקאית וסלסולים. מצד אחד אנחנו כמו להקה צבאית של פעם ומצד שני חדשנים וחדשים. אנחנו כמו הילדים של 'כוורת' ו'שפתיים' ביחד. אנחנו עושים פופ, מוזיקה עממית ופופולארית. הפופ שלנו נוגע בפולקלור. אנחנו בטוחים ומרגישים שהשירים שלנו משולבים, כמו ריקודי עם וגם דברים אחרים. זה חי את הרחוב וחי את העולם ומספר את הסיפור בדרך מאוד מאוד ישראלית. אנחנו חושבים שלהקות מהסוג שלנו יכולות לצמוח רק כאן".

בהמשך עברה הלהקה לתל אביב. "יש לנו שירים שמדברים על מעבר מהפריפריה למרכז, כמו 'פרח השכונות', 'מי הפרובינציאל', 'יושבים בבית קפה', 'למה הלכת ממנו'", הזכיר אוז. "מעבר לעיר הגדולה הוא לא תמיד תנאי להצלחה. תלוי מה רוצים לעשות. במקרה שלנו ההתחלה שלנו בדרום הייתה טובה, הופענו שם הרבה. כשעברנו לתל אביב הפכנו למפורסמים, וכשחזרנו להופיע בדרום המסרים שלנו קיבלו שוב את המשמעות. אני גם חזרתי לתקופה, את הספר שלי כתבתי בירוחם. אנחנו אוהבי הדרום. לבן שלי קוראים 'נגב' כי זה חלק מאיתנו. המעבר לתל אביב נתן לנו זווית רעננה על תל אביב, לכתוב את 'יושבים בבית קפה' זה מתוך ביקורת, ומצד שני אני כבר בתוך זה. זה מקום בריא מאוד לכתוב ממנו".

"מאז עשינו המון דברים", הוסיף, "מכרנו מאות אלפי עותקים. היינו 'להקת השנה' כמה פעמים. חלמנו לכבוש את חו"ל ויצאנו אפילו לסיבוב הופעות קטן ומגניב. הספקנו להתפרק ולחזור ועכשיו זו גולת הכותרת, מגיעים לקיסריה ב-8 בספטמבר. לא היינו שם אף פעם. זו תהיה הפעם הראשונה. זה מקום מאוד קסום להופיע בו. זכיתי להתארח אצל אחרים ולעשות שם הופעות סגורות, אז אני מכיר את המקום. הוא מאוד מאוד רוחני. אני לא חושב שבנו אולם יותר טוב מזה, מאז הורדוס. מה זה אומר עלינו שמאז הורדוס לא בנו מקום כזה כיפי שאפשר לשבת בו? אז זה מאוד מרגש ומסיבה גדולה כזו, של כל מי שהשירים שלנו היו חלק מהחיים שלו. נפגוש את כולם יחד. יש כיום תשעה נגנים בהרכב. הוספנו גם זמרת מדהימה, דניאל קריאף. ההרכב הזה צמא במות. אנחנו מופיעים כל הזמן. עשינו בקאמבק הזה 33 הופעות בזאפה, אחר כך באמפי שוני ועכשיו קיסריה. אנחנו מאמינים בהדרגתיות לא ב'בומים'".